ילקוט שמעוני על התורה
ואם שור נגח הוא מתמול שלשום איזהו מועד כל שהעידו בו שלושה ימים. ותם שחזר בו שלושה ימים דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר מועד שהעידו בו שלושה ימים. ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. מאי טעמא דרבי יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא. ולא ישמרנו בעליו אתא לנגיחה רביעית. רבא אמר תמול ומתמול חד הוא והכי קאמר אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא חייב. ורבי מאיר מאי טעמא דתניא אמר רבי מאיר קל וחומר אם ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן. אמר ליה רבא (ראיה) [זבה] תוכיח ריחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה טהורה. אמר לו הרי הוא אומר וזאת תהיה טמאתו בזובו גזרת הכתוב היא ולא ילפינן מינה. אמר רב נחמן אמר ר' אדא בר אהבה הלכה כרבי יהודה שהרי רבי יוסי מודה לו ורבי יוסי נמוקו עמו. דתניא איזהו מועד כל שהעידו בו שלושה ימים. תם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח כרבי יוסי. רבי שמעון אומר מועד שהעידו בו שלושה פעמים ולא אמרו שלושה ימים אלא לענין חזרה בלבד. ואם שור נגח הוא בא הכתוב לחלוק בין שור תם למועד. חמשה דברים בין שור תם למועד. מועד צריך עדים ותם אינו צריך עדים. מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר. מועד משלם שלשים שקלים ותם אינו משלם שלשים שקלים. מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. מועד משלם מן העליה ותם משלם מגנפו. [מתמול שלשום] והועד בבעליו מגיד שאינו חייב עד שהתרו בו שלשה ימים:
ילקוט שמעוני על התורה
וזאת תהיה טמאתו בזובו. תלה הכתוב לזב בראיות ולזבה בימים. וממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות אימא למעוטי זב מימים, לא ס"ד דא"ק והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש זכר לנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים. וליקוש נמי נקבה לזכר מה זכר בראיות אף נקבה בראיות, הא מיעט רחמנא וזאת. ומה ראית, מסתברא קאי בראיות ממעט ראיות. קאי בראיות ממעט ימים. אמר שמואל זב צריך כחתימת פי האמה שנאמר החתים בשרו מזובו. והוא אנן תנן מטמא בכל שהו, הוא דאמר כרבי נתן דתניא ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך כחתימת פי האמה ולא הודו לו. מ"ט דרבי ישמעאל א"ק או החתים בשרו מזובו. ורבנן מיבעי ליה לח הוא מטמא ואין מטמא יבש. ור"ש הוא מרר בשרו נפקא. ורבנן ההוא למנינא הוא דאתא זובו חד, דר תרתי, את זובו תלת, למד על זב בעל שלש ראיות שחייב קרבן, מזובו טמא מקצת זובו טמא למד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. ור"ש מנינא מנא ליה, נפקא ליה מדר' סימאי מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן. ולמאן דנפקא ליה תרוייהו מוזאת תהיה טמאתו האי איש כי יהיה זב מבשרו מאי עביד ליה, מיבעי ליה עד שיצא מבשרו, זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא:
ילקוט שמעוני על התורה
וזאת תהיה טמאתו בזובו. טומאתו תלויה בזובו ואין תלויה בימים, והלא דין הוא ומה אם זבה שמטמאה את בועלה אינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים, זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים, תלמוד לומר וזאת תהיה טמאתו בזובו טומאתו תלויה בזובו ואינה תלויה בימים. זובו רר מלמד שמטמא בשלש ראיות. אין לי אלא גדולות מנין אף הקטנות, תלמוד לומר תהיה ואפילו כל שהוא, החתים ואיפלו כל שהוא, ואם נאמרו קטנות למה נאמרו גדולות ליתן שעור לגדולות שאם ראה אחת מרובה כשלש שהוא כמגדיון לשילוח שהן כדי שתי טבטילות ושני ספוגין הריזה זב גמור. ר' אומר למה הדבר דומה לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה ובסוף חמשים ובסוף מאה הרי זה זב גמור, ראה בתחלת מאה בתוך חמשים ובסוף מאה או בתחלת מאה ולאחר חמשים ובסוף מאה אין זה זב גמור. מזובו אף מקצת זובו מטמא משסב ומושב להביא זב שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. והלא דין הוא ומה אם זבה שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות. זב שסופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות. לא אם אמרת בזבה שמטמאה משכב ומושב בראיה אחת תאמר בזב שאין מטמא משכב ומושב בראיה אחת הואיל ואין מטמא משכב ומושב בראיה אחת לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות, תלמוד לומר מזובו אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. טומאתו [בזובו] בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם. והלא דין הוא ומה אם זבה שאינה מטמאה בלובן מטמאה באודם זב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא באודם, תלמוד לומר טומאתו [בזובו] בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם. קל וחומר לזבה שתטמא בלובן ומה אם הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן זבה שהיא מטמאה באודם אינו דין שתטמא בלובן, תלמוד לומר טומאתו הוא, טומאת האיש בלובן טומאת אשה בדם: