Quotation_auto על ויקרא 19:7

ונתרצה לו מלמד שהמקום רוצה לו, על מה המקום רוצה לו אם תאמר דברים שחייבין עליהן מיתת בית דין מיתה בידי שמים כרת בידי שמים מלקות ארבעים חטאות ואשמות הרי עונשן אמור. אלא על מה המקום רוצה לו, על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. ר' שמעון אומר ונרצה לו ולזבחו אף על פי שלא סמך נרצה הזבח. נרצה לו לכפר עליו במכפר אי זהו מכפרו זה הדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר. אין לי אלא דם הטהור דם הטמא מנין כשהוא אומר ונשא אהרן את עון הקדשים אי זה עון הוא נושא אם עון פגול הירכבר נאמר פגול הוא לא ירצה, אם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה, הא אי זה עון הוא נושא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. אין לי אלא עון הדם הקומץ והלבונה והקטורת מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים מנין תלמוד לומר לכל מתנות קדשיהם. אין לי אלא של אנשים של נשים מנין אין לי אלא של ישראל של גרים ושל עבדים מנין תלמוד לומר עון הקדשים ריבה. הואיל ומצינו שאין כפרה אלא בדם מה תלמוד לומר וסמך ונרצה. לומר שאם עשה את הסמיכה שירי מצוה כאילו לא כפר עליו. רבי שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאין עליו אינו חייב באחריותו. מאי משמע אמר ר' יצחק בר (אבוה) [אבדימי] כיון דאמר עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה. אמר רמי בר חמא סמיכה בכל כחו בעינן דאי סלקא דעתך לא בעינן בלכ כחו מאי קא עביד לסמוך. מיתיבי דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכו' עד נחת רוח לנשים ואס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. לא לעולם בכחו בעינן דאמר להו אקפו ידייכו. אי הכי הא דקתני התם לא מפני שסמיכה בנשים תיפוק לי' דליתה לסמיכה כלל. הכי קאמר לא מפני שסמיכה חשובה בנשים דליתה לסמיכה כלל אלא כולה לעשות נחת רוח לנשים:

דבר אחר לרצונכם תזבחהו לרעתכם זבוחו. כרבעי מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר. א"ל זו בידינו הוא לעכב מנין. א"ל לרצונכם זבוחו לדעתכם זבוחו. תזבחוהו תני רב יוסף תזבחו שלא יהא שנים שוחטין זבח אחד. תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב. זו דברי ר' אלעזר בר רבי שמעון מתימתאה. אבל חכמים אומרים שנים שוחטין זבח אחד. והנותר עד יום השלישי (כתיב בפסוק ויהי ביום השמיני רמז תק"כ). ואם האכל יאכל (כתוב ברמז תצ"ח). פגול הוא לא ירצה אמר ר' ינאי לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך שהרי פגיל אחד מנופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה דאמר רבי יוחנן תנא זבדא בן לוי נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונאמר להלן הנפש האוכלת עונה תשא מה להלן כרת אף כאן כרת. וזהו שאמרנו אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו. ואיכליו עינו ישא כי את קדש ה' חלל (ונכרתה זה בנין אב כל שהוא קדש חייבין עליו כרת. ובקצרכם פרט לשקצרוהו ליסטים וקרסמוהו נמלים שברחו הרוח או בהמה. ובקצרכם פרט לשקצרוהו נכרים מכאן אתה אומר נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. ורבי יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימוד. אין לי אלא הקוצר מנין אף התולש תלמוד לומר לקצור. (יכול אף הפקר תלמוד לומר קצירך) [קוטף מנין תלמוד לומר קצירך]. אין לי אלא תבואה קטניות מנין. תלמוד לומר ארצכם. אילנות מנין. תלמוד לומר שדך. יכול אף הירק הקשואין והדלועין אבטיחים והמלפפונות במשמע. תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתן כאחד אין מכניסן לקיום. יצאו תאנים שאף על פי שמכניסן לקיום אין לקיטתן כאחר. מה קציר מיוחד שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה. נשמר למעוטי הפקר. גידולי מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות. לקיטתן כאחד למעוטי תאנה. מכניסן לקיום למעוטי ירק. התבואה והקטנית בכלל זה. באילן האוג והחרובין האגוזים והשקרים הגפנים והרמונים הזיתים והתמרים חייבים בפאה. לא תכלה פאת שדך אין פאה אלא מחמת הכלוי. אין פאה אלא שיש לה שם. אין פאה אלא בסוף. מכאן אמרו אם נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף יצא. רבי שמעון אומר מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדחו מפני גזל עניים. מפני בטול עניים מפני מראית העין. ומשום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך. מפני גזל עניים כיצד שלא יניח מן הרע על היפה. ומפני הרמאין שלא יראה בשעה שיאן שם אדם יאמר לקרובו עני הרי זו פאה. מפני בטול עניים כיצד שלא יהו עניים יושבין ומשמרין כל היום ויאמרו עכשיו הוא ניתן פאה אלא ילכו וילקטו בתוך שדה אחרת ויהו באין בשעת כלוי. מפני מראית העין כיצד שלא יהו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לפלוני שלא הניח פאה בתוך שדה. ומשום שאמרה תורה לא תכלה. אטו כולהו לאו משום לאו דלא תכלה נינהו אלא אמר רבא מפני הרמאין. אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי סלקא דעתך לא מהני אמאי לקי. ורבא אמר לא מהני מידי והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא והרי פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך ותנן מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים. לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי עד שאל מרחו. מרחו מעשר ונותן לו. משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה עד שלא הורמה חלתה. א"ל אביי שאני התם דכתיב עזוב תעזוב ורבא א"ל עזוב תעזוב להכי הוא דאתא יש לך עזיבה שהיא כזו ואי זו זו המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות בשכחה ופאה ותני עלה ופטור מן המעשר. משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה ונותן בעי רבי יונתן מאי טעמא דרבי ישמעאל משום דקסבר שנוי אינו קונה או דילמא בעלמא קסבר שנוי קונה והכא משום דכתיב תעזוב יתירא הוא. ואם תמצא לומר טעמא דרבי ישמעאל משום תעזוב יתירא לרבנן תעזוב יתירא דכתב רחמנא למה לי. מיבעי ליה לכדתניא המפקיר את כרמו והשכים בבקר וכו'. פאה אף על גב דכתב שדך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא ובקצרכם את קציר ארצכם [אלא] שדך למה לי למעוטי שותפות נכרי. ולקט קצירך לא תלקט ולא לקט קטוף שיאן לקט אלא הבא מחמת קצירה דברי רבי יוסי. ומודה רבי יוסי במידי דאורחיה דתניא קציר אין לי אלא קציר (קוטף) [עוקר] מנין תלמוד לומר לקצור. תולש מנין תלמוד לומר בקצרך. שדך ולא של אחרים, ר' ישמעאל בר' יהודה אומר משום רבי שמעון שדך ולא שותף עם הנכרי. שדךם לחייב על כל שדה ושדה, מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית דרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והגיר וזרע אחר והקוצר לשחת מפסיק דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין מפסיק אלא אם כן חרש, אמת המים הקבוע היר זו מפסקת. רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לקצור כאחת מפסקת. וכל ההרים אר במעדר יעדרון אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו נותן פאה לכל וכו'. הכל מפסיקים לזרעים ואין מפסיקים לאילן אלא גדר שגבוה עשרה טפחים אם היה שער כותש אין מפסיק אלא נותן פאה על הכל, לחרובין כל שרואה זה את זה, אמר ר"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנים פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח. לחרובין כל שרואה זה את זה. רבי אלעזר ברבי צדוק. אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר. לקט קצירך ולא לקט קטוף. אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו היה קוצר קצר מלא ידו ותלש מלא קומצו הכהו הקוץ ועקצתו עקרב ונבעת ונפל מידו לארץ הרי אלו של בעל הבית, תוך היד תוך המגל לעניים. אחר היד אחר המגל לבעל הבית. ראש היד ראש המגל רבי ישמעאל אומר לעניים, רבי עקיבא אומר לבעל הבית. ארבע שבכרם הפרט והעוללות השכחה והפאה כולן אין בהן טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו. ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי: