Quotation_auto על ויקרא 27:19

ואם גאל יגאלנה (יח) לרבות את האשה. ואם גאל יגאלנה לרבות את היורש. ויסף חמישתו על ערכך, הרי כאן שנים, אחד מוסיף חומש ואחד [שאינו] מוסיף חומש ואין יודעין אם בעליו מוסיפין חומש ואם כל אדם מוסיף חומש, מה מצינו בגאולות האמורות למטה הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש, אף בגאולו האמורות כאן הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש, אף בגאולות האמורות כאן הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיף חומש. ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, יכול בבית דירה הכתוב מדבר, כשהוא אומר ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי בית דירה אמור, הא מה תלמוד לומר ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, יכול בבית דירה הכתוב מדבר, כשהוא אומר ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי בית דירה אמור, הא מה תלמוד לומר ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, מקדיש אדם כל נכסיו, קודש לה', מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית. והעריכו הכהן בין טוב ובין רע, אין פודין את ההקדשות אכסדה. כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום, הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומר בעשרים, הבעלים קודמין, מפני שהן מוסיפין חומש. אמר אחד הרי שלי בעשרים ואחת, כופין את הבעלים ליתן עשרים ושש, בעשרים ושתים, כופין את הבעלים ליתן עשרים ושבע. בעשרים ושלש כופין את הבעלים ליתן עשרים ושמונה. בעשרים וארבע, כופין את הבעלים ליתן עשרים ותשע. בעשרים וחמש, כופין את הבעלים ליתן שלשים, ואין מוסיפין [חמישית] על עילויו של זה. אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחת ודינר, הבעלים קודמין, ואם לאו אומר לו הגעתיך. אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו שנאמר ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שהוא ברשותו אף כל שהוא ברשותו. משום הכי אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה ממשא מ"ט משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את. [אמר אביי] ואי כתב ביה למחצה ולשליש ולרביע מגודמשתעי דינא לפלגא משתעי לכולה, אמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה וכיון דכתיב ביה כל דמתעני מן דיא קבילית עלי שליחא שוייה. הקרקעות תשעה וכהן אחד. מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה, חד לגופיה, הנך הוי מיעוט אחד מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, דאפילו תשעה ישראל וחד כהן. מתקיף לה רב הונא בר נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים קשיא:

ואם המקדיש. אמר ר' יהושע בן לוי אהקדש ראשון מוסיף חומש אהקדש שני אין מוסיף חומש. ואם המקדיש יגאל את ביתו המקדיש ולא המתפיס. תניא נמי הכי פרה זו תחת פרה של הקדש, טלית זו תחת טלית של הקדש טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש, הקדשו פדוי. אהקדש ראשון מוסיף חומש אהקדש שני אין מוסיף חומש. בעי רמי בר חמא מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש. אמר רבא ת"ש ואם המקדיש יגאל את ביתו מקדיש ולא מתכפר. אמר ר' יוחנן מקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה, והתורם משלו על של חברו טובת הנאה שלו היא דאמר קרא את כל מעשר תבואתך:

ואם לא יגאל. הקדישה וגאלה אינה יואה מידו ביובל. גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. גאלה [אחר או] אחד מן הקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל. תנו רבנן ואם לא יגאל את השדה בעלים, ואם מכר את השדה גזבר, לאיש אחר לאחר ולא לבן. או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור, הא מה אני מקיים אחר, לאחר ולא לבן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולעבד עברי. אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת (האח) [אביו] ליבום, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, הא יש בן אין יבום. ותיפוק ליה דהכא תרתי והכא חדא, משום דעבד עברי מהאי פירכא הוא דנפקא ליה, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הקדש פחות משתי שנים לפני היובל מהו שתצא לכהנים אמר ליה מאי דעתיד ונגרע מערכך והיה השדה בצאתו ביובל (דכתיב) [דבת] גרעון אין דלאו בת גרעון לא, אדרבא ואם לא יגאל את השדה והיה השדה בצאתו בובל, והאי נמי בת גאולה היא. הגיע יובל ולא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר נכנסין ולא נותנין, רבי אלעזר אמר לא נכנסין ולא נותנין, אלא נקראת שדה רטושין עד היובל השני. הגיע יובל השני ולא נגאלה נקראת שדה רטושי רטושין עד היובל השלישי. לעולם אין הכהנים נכנסים לתוכה עד שיגאלנה אחר, מאי טעמא דרבי יהודה, גמר קדש קדש ממקדיש בית, מה להלן בדמים אף כאן בדמים. ורבי שמעון גמר קדש קדש מכבשי עצרת, מה להלן בחנם אף כאן בחנם. ורבי יהודה נמי גילף מכבשי עצרת, דנין קדשי בדק הבית מקדשי בדק הבית, ואין דנין קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. ורבי שמעון נמי גילף ממקדיש בית, דנין דבר שמתנה לכהנים מדבר שמתנה לכהנים. מאי טעמא דרבי אלעזר, אמר קרא ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר והיה השדה בצאתו, אמר אביי סכינא חריפא לפסוקי קראי. אמר רבא אמר קרא והיה השדה בצאתו ביובל בצאתו מידי אחר. תניא לא יגאל יכול לא תהא נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר עוד, לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, והכא במאי עסקינן בשדה שיוצאה לכהנים והקדישה הכהן ואתו בעלים למיפרקה, סלקא דעתך אמינא לא תפרוק שתהא לפניו כשדה מקנה, תלמוד לומר עיר לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה. והתניא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו יכול יחזור לגזבר שלקחו ממנו, תלמוד לומר לאשר לו אחוזת הארץ, מה תלמוד לומר לאשר קנהו שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר, יכול תחזור לבעלים הראשונים, תלמוד לומר לאשר קנה מאתו. ואיצטריך למיכתב לא יגאל ואיצטריך למיכתב למיכתב לאשר קנהו, דאי כתב רחמנא לא יגאל דלא קא הדרא כלל, אבל הכא דקא הדרא תיהדר למרא קמא, כתב רחמנא לאשר קנהו. ואי כתב רחמנא לאשר קנהו דלא קא יהבי בעלים דמי אבל הכא דקא יהבי דמי תיקום בידייהו, כתב רחמנא לא יגאל, ואי כתב לא יגאל ולא כתב עוד הוה אמינא לא תפרוק כלל, כתב רחמנא עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו [כשדה] מקנה. והיה השדה בצאתו ביובל אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (כתוב ברמז תרס"ה ובפסוק על שדה הארץ יחשב). והיה השדה בצאתו ביובל, מלמד שהשדה קרוי על שם זכר. קדש, מה קדש האמור להלן אין יוצא אלא בפדיון, מלמד שהכהנים נכנסים לתוכה ונותנין את דמיה. כשדה החרם לכהן תהיה מה תלמוד לומר [והיה השדה בצאתו ביובל וגו'] וי מה למדנו משדה חרמים מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש שדה חרמות לשדה אחוזתו של ישראל, מה שדה אחוזתו של ישראל יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים, אף שדה חרמו יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכנהים. אמר מר ודין הוא בשם אחרים אני זוכה וכו' מי דמי התם זוכה בעלמא הכא קא שקיל ליה. אמר רמי בר חמא איצטריך סד"א הואיל וכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו הא נמי כקדשיו דמיא. א"ל רבא מי דמי קדשיו לאו ברשותו הכא ברשותו, אלא דמיא. א"ל רבא מי דמי קדשיו לאו ברשותו הכא ברשותו, אלא אמר רב נחמן בר יצחק איצטריך סד"א הואיל וכתיב כי אחוזת עולם הוא להם הא נמי אחוזתו היא קמשמע לן אחוזתו אין חרמו לא: