ילקוט שמעוני על התורה
וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל [אין לי אלא מנחת חובתו] מנחת נדבתו מנין ת"ל וכל מנחת כהן. אין לי אלא כולה מקצתה מנין ת"ל תהיה ואפילו כל הוא. העיד בן בוכרי כל כהן ששוקל וכו' (כתוב ברמז תע"ח ובפרשת כי תשא). זאת תורת החטאת זאת אינה נוהגת בבמה, תורת החטאת תורה אחת לכל חטאות שיהא דמם טעון כבוס, וכי מאי יצאת, מכלל שנאמר הכהן המחטא אותה יאכלנה ואשר יזה מדמה תכבס יכול אין לי אלא חטאות החיצונות שיהא דמם טעון כבוד, חטאות הפנימיות מנין. ודין הוא ומה אם קדשי קדשים ששוו לחטאות החיצונות למריקה ולשטיפה לא שוו להם לכבוס, חטאות הפנימיות שלא שוו להם למריקה ולשטיפה אינו דין שלא ישוו להם לכבוס ת"ל תורת החטאת תורה אחת לכל חטאות שיהא דמם טעון כבוס, יכול אף חטאת העוף יהא טעון כבוס ת"ל זאת. במקום אר תשחט העולה תשחט (את) החטאת זה שאמרנו לרבות כל חטאות שלא תהא שחיטתן אלא בצפון. רבי אליעזר אומר מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון, קדש קדשים לרבות שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון, קדש קדשים לרבות שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון, היא פרט לתודה ואיל נזיר. אשכחן שחיטה למצוה קבלה למצוה, שחיטה וקבלה לעכב מנלן אמר קרא עולה העולה במקומה תהא. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה תקנו תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שנאמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. והאיכא דם חטאת (למעלה) [למטה] ודם עולה (למטה) [ולמעלה] התם כהן הוא דידע. [והאיכא] חטאת נקבה ועולה זכר התם מכסיא מבאליה. תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר איהו הוא דמכסיף נפשיה דאי בעי מייתי כשבה וקא מייתי שעירה חטאת דע"ז דלא סגי אלא שעירה מאי איכא למימר התם ליכסיף וליזיל כי היכי דליכפר ליה. א"ר אליעזר בר חביבא פעם אחת לששים שנה או לשביעם שנה מביא הקב"ה דבר גדול בעולם ומכלה את הממזרים ונוטל עמהם כשרים שלא לפרסם את החוטאים. ואתיא כדאמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש במקום אר תשחט העולה תשחט החטאת שלא לפרסם החוטאים. וגם הוא חכם ויבא רע לא מסתברא אלא ויבא טוב אלא שאפילו רעה שהקב"ה מביא לעולם בהסכמה הוא מביאה ואת דבריו לא הסיר כל כך למה וקם על בית מרעים ועל עזרת פועלי און. רב הונא אמר אין ממזר חי יותר משלשים יום אימתי בזמן שאינו מפורסם. רבי יוסי בשם ר' יוחנן אף (כאן) [לע"ל] אין הקב"ה נזקק אלא לשבטו של לוי מה טעם וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לי וגו' כזהב וככסף א"ר זעירא כאדם שהוא שותה בכוס נקי. אמר רבי הושעיא בגין דאנן לוים נפסיד. אמר ר' חנינא בריה דרבי אבהו אף לעתיד לבא הקב"ה עושה עמהן צדקה מה טעם והיו לה' מגישי מנחה בצדקה:
ילקוט שמעוני על התורה
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מדרבנן נשמע לר' עקיבא לא אמרי רבנן משרת נותן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה כולה לר' עקיבא נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל התורה כולה. אמר ליה משום דהוה נזיר וחטאת שני כתובין הביאן כאחד ואין מלמדין נזיר הא דאמרן, חטאת דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש וכו'. ורבנן נמי ניהוי שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין מצרך צריכי ור' עקיבא למאי צריכא בשלמא כתב רחמנא בחטאת דלא גמר נזיר מניה דחולין מקדשים לא גמרינן. אלא לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת ותגמר מניה דהא כל איסורין שבתורה קא גמיר מנזיר. ורבנן א"ל מצרך צריכי חטאת היתר מצטרף לאיסור וחולקין מקדשים לא גמרינן ומשרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה כולה. ורבי עקיבא תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור והוי להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. חטאת פסולה אין דמה טעון כבוס בין שהיה לה שעת הכושר בין שלא היה לה שעת הכושר. ואיזו היא שהיה לה שעת הכושר שלנה ושנטמאת ושיצאת. ואיוו היא שלא היה לה שעת העושר שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, ושקבלו פסולין וזרקו את דמה. תנו רבנן מדמה מדם כשרה ולא מדם פסולה. ר' עקיבא אומר היתה לה שעת הכושר ופסלה דמה טעון כבוס לא היה לה שעתה הכושר ונפסלה אין דמה טעון כבוס. ר"ש אומר אחד זה ואחדזה אין דמן טעין כבוס. מאי טעמא דר' שמעון כתב אותה וכתב מדמה חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר וחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר. ור' עקיבא אותה פרט לתרומה. ור' שמעון לטעמיה דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה וכל שכן תרומה. מדמה ולא מדם קדשי קדשים והלא דין הוא ומה אם חטאות הפנימיות שלא שוו לחטאות החיצונות למריקה ושטיפה שוו להם לכבוס קדשי קדשים ששוו לחטאות החיצונות למריקה ולשטיפה אינו דין שישוה להם לכבוס ת"ל מדמה ולא מדם ק"ק מדה ולא מרוטבה. והלא דין הוא ומה אם הדם שאין טעון מריקה ושטיפה טעון כבוס הרוטב שטעון מריקה ושטיפה אינו דין שיטעון כבוס, ת"ל מדמה ולא מרוטבה. על הבגד יכול ניתז על מקצת בבגד יהא כל הבגד טעון כבוס ת"ל אשר יזה לא אמר לך אלא מקום הדם בלבד. ניתז מן הצואר על הבגד יכול יטעון כבוס ת"ל אשר יזה עליה (מדמה) תכבס מקום שכשר להזות עליו טעון כבוס ושאין כשר להזות עליו אין טעון כבוס. ניתז מידו של מזה עד שלא הזה טעון כבוס, משהזה אין טעון כבוס. ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כבוס, מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כבוס נשפך על הרצפה ואספו אינו טעון כבוס [ואין טעון כבוס] אלא מן הדם שנתקבל בכלי וראוי להזאה:
ילקוט שמעוני על התורה
תנו רבנן נתז מן הצואר על הבגד יכול תהא טעון כבוס ת"ל אר יזה לא אמרתי אלא בראוי להזאה. תניא אידך יכול נתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כבוס ת"ל אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה. נשפך על הרצפה ואספו וכו' הא תו למה לי מה טעם קאמר מה טעם נשפך על הרצפה אין טעון כבוס לפי שיאן טעון כבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ראוי להזאה למעוטי מאי, למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה. בגד אין לי אלא בגד מנין לרבות עור משהופשט ת"ל אשר יזה עליה תכבס, יכול שאני מרבה עור עד שלא הופשט ת"ל בגד מה בגד הראוי לקבל טומאה אף כל דבר הראוי לקבל טומאה דברי רבי יהודה. ר' אלעזר אומר בגד אין לי אלא בגד מנין לרבות שק וכל מיני בגדים ת"ל אשר יזה עליה תכבס יכול שאני מרבה עור משהופשט וכו'. מאי בינייהו אמר אביי מטלית פחותה משלש איכא בינייהו. מאן דאמר ראוי הא נמי ראויה דאי בעי מחשב עלה. מאן דאמר דבר המקבל טומאה הא מיהא לאו בר קבולי טומאה הוא. רבא אמר בגד שחישב עליה לצורה איכא בינייהו. מ"ד ראוי הא נמי ראוי דאי בעי מבטל ליה למחשבתיה. ומאן דאמר דבר המקבל טומאה השתא מיהא לאו בר קבולי טומאה הוא. רבא אמר עוצבא דחשיב עלה לקצעא איכא בינייהו. מאן דאמר ראוי הא נמי ראויה. מאן דאמר דבר המקבל טומאה הא לא מקבלה טומאה עד דמקצע לה. והתניא ר' שמעון בן מנסיא אומר עוצבא דמחשב עלה לקצעה טהורה עד שיקצענה. בגד אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעון כבוס. למימרא דעור בר כבוד הוא ורמינהו היתה על הבגד לשלשת מקנחו בסמרטוט. היתה של עור נותן עליה מים עד שיכלה. אמר אביי לא קשיא הא רבנן הא אחרים. דתניא הבגד והשק מכבסו הכלי והעור מגררו. אחרים אומרים הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגררו. כמאן אזלא הא דאמר רבי חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשכי ליה מסאניה במיא כמאן כרבן. אמר רבא ומי איכא למ"ד עור לאו בר כבוס הוא והכתיב והבגד או (השק או העור) [השתי או הערב או כל כלי העור] אשר תכבס. אלא אמר רבא צרעת דמגופיה קא פרחא מחלחלא ליה ומשויא ליה רך ומתני' ברכין וכי פליגי בקשין והא דאמר רב חייא בקשין וכרבנן. (אלא) אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי הרי כרים וכסתות דרכין נינהו ותנן היתה עלשל עור נותן עליה מים עד שתכלה. אלא אמר רבא כל כבוס דלית ליה כסכוס לא שמיה כבוס והא דמאר רב חייא שכשוך אין אבל כבוס לא אי ברכין ודברי הכל אי בקשין וכאחרים, אי הכי בגד נמי, בגד שרייתו זו היא כבוסו: