פענח רזא
וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר וקשה מה בכך שהבליעה נעשית נותר מכיון שהוא נותר הוי נותן טעם לפגם ואמאי ישבר, וי"ל דבקדשים כתיב למשחה לשון גדולה לכן בעינן כדרך המלכים והגדולים שאוכלין אכילתם דוקא בלי שום נתינת טעם אחר אפי' לפגם (ויש בו משום הקריבהו נא לפחתיך):
רקנאטי על התורה
כל אשר יגע בבשרה יקדש ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר וגו'. בעבור כי החטאת בא לכפר פניו על החטא ולרצות מדת הדין ושם עלוייו על כן הנוגע בו יקדש להיות כמוה ולכבס בגדים כי צריך להסיר הטומאה ע"י המים העליונים. ואמרו רבותינו ז"ל אשר יזה ולא שכבר הוזה שאם ניתז מדמה על הבגד לאחר הזאה אין הבגד טעון כביסה כי לאחר מצותה נטלה מדת הדין חלקה ועולתה קפצה פיה ואין שם טומאה. וכלי חרס טעון שבירה ואינו יוצא מידי דפנו רק ע"י כבשנות וטעם הדבר תבין מפסוק יתן כעפר חרבו (ישעיה מא ב) ובמאמר רז"ל שהקדוש ברוך הוא טובל באש והמשכיל יבין:
פענח רזא
ד"א לאו משום נתינת טעם כאשר יבושל בו אח"כ הוא נשבר אלא משום אותה הבליעה בעצמה שחוזרת ונאכלת אח"כ כשתפלוט וחטאת אינה נאכלת אלא ליום ולילה עד חצות וא"כ אז יאכלנה נותר: