Quotation_auto על ירמיהו 9:16

והואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא אחר שהוא מענין יהודה. כי דוד עשה קינה על שאול שהיה משבט בנימן. וזהו ויקונן דוד ויאמר ללמד בני יהודה קשת. לפי שדוד היה משבט יהודה ויהודה נעשה ערב על בנימן דכתיב אנכי אערבנו. ולכן אמר דוד אחר שהרגו פלשתים לשאול. ראוי ללמד בני יהודה קשת בענין שידעו להלחם עם פלשתים אחר שנעשו ערבים. וזהו הלא היא כתובה על ספר הישר שהיא תורת משה דכתיב בה אנכי אערבנו. וכן רמז באומרו ללמד בני יהודה קשת. דברים קשים להספיד על שאול ויהונתן. לפי שהקינה וההספד הם דברים מועילים מאד לנפש המת. וכל שכן לנפש הנהרג שנפשו הולכת נעה ונדה בעולם ואינה מוצאה מקום להכנס. כאומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. לפי שמוצאה פתח השמים סגורה. והטעם כמו שהוזכר בתעניות כי יאשיהו גחין עליה ירמיהו ואמר דילמא אגב צעריה קאמר מילתא לגבי שמיא. ושמע דהוה אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וזה לפי שההרוג מצד צערו חושב על ה' תועה ואומר לית דין ולית דיין. בענין שכשעולה למעלה מקטרגים פוגעים בה ואין מניחין אותה ליכנס. ולזה אמר דוד הצילה מחרב נפשי וכו'. ולכן דברי התורה או הקינה וההספד מועילים מאד לנהרגים וכן לשאר המתים. כמו שאמרו על פסוק כפר לעמך ישראל אשר פדית אלו המתים שנפדים בממון החיים. ואמרו שם מה הקשת מעלה חץ כן ההספד מעלה המת. ונ"ל שעל זה רמז דע"ה ויאמר ללמד בני יהודה דברים קשים והספד ודברים קשים לומר על שאול ויונתן. בענין שנעלה אותם מהעונש כמו הקשת שמעלה החץ. וזהו ויאמר ללמד בני יהודה קשת. הלא היא כתובה על ספר הישר. שהוא ספר התורה דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית. שזה היו אומרים הכהנים על אותו הנהרג כמו הספד. הצבי לישראל על במותיך חלל. ואמר הצבי לפי שהיה שאול תפארת לישראל כאומרו משכמו ומעלה גבוה על כל העם. ולכן אמר הראיתם אשר בחר בו ה'. וכן אמר הצבי ישראל. לפי שהיה קל ברגליו כאחד הצבאים כאומרו למטה מנשרים קלו מאריות גברו. וכנגד מאריות גברו אמר איך נפלו גבורים. ואמר על במותיך חלל. כלומר בעודך בתוקפך נהרגת. או על במותיך חלל דרך קינה. על גבהותך שגבהת מכל העם נפלת חלל. ולכן אל תגידו בגת כדי שלא ישמחו. ועכשיו התחיל לקלל אל ההרים שבם נהרגו כדין המקום שמצאו שם חלל דכתיב ביה אשר לא יעבד בו ולא יזרע. וזהו הרי בגלבוע אל טל ומטר עליכם ולא שדה שיוציאו ממנו תרומה. אחר ששם נגעל מגן גבורים מגן שאול בלי משוח בשמן. פירשו בו כאלו לא היה שאול משוח בשמן המשחה. והנכון שבא להורות על גבורתו כי כל המגינים מושחים אותם בשמן כדי להחליק מכת החץ שלא יקוב העור. ואומר בכאן כי מגן שאול בלי משוח (לא בשרטן היה נמשח) בשמן. אלא מדם חללים מחלב גבורים שהיה הורג ודם חללים וחלבם היה ניתן במגן שאול עד שהיה חלק מאד. בענין שקשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם לפי שמדמם וחלבם היה נמשח. ועכשיו קשתם וחרבם נסוג אחור. ועכשיו בא לתארה בתואר אחר שהיו נעימים ואהובים וקלים כנשרים כמו שהיו גבורים. וזהו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. אע"פ שהיה ראוי שיפרדו כמאמרם ז"ל אדם שהולך לסעודה אינו מוליך כל בניו עמו. ושאול הוליכם עמו אע"פ שידע משמואל ומחר אתה ובניך עמי. וזהו שבח גדול לשאול וליהונתן. ועכשיו בא לומר כמו שיש לבכות על גבורתם כך יש לבכות על ההנאות הנמשכות מהם. וזהו בנות ישראל על שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים וגו'. ודיבר זה כנגד הנשים לפי שלבם רך לבכות כאומרו התבוננו וקראו למקוננות וגו'. וחזר לומר איך נפלו גבורים. לרמוז על מעלתם שלא רצו שישחקו בהם פלשתים והרגו עצמם. ואמר בתוך המלחמה. לרמוז על מעלתם שלא רצו לברוח לפי שלא היה כבודם. כאומרו למי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם. כי קלון גדול מקבל הבורח ויותר טוב לו לקבל המות. יהונתן על במותיך חלל בתקפך כשהיית ראוי להיות מלך נהרגת. ולפי שדוד לקח המלכות שהיה ראוי ליהונתן. ואולי יאמרו ששמח בזה אע"פ שהיה מקונן. לזה אמר צר לי עליך אחי יהונתן היית לי כאח לצרה יולד. לשום נפשו בכפו עם שאול על שהטיל לו החנית. נעמת לי מאד רצה בזה שכבר חלקו המלכות דוד ויהונתן כאומרו ואני אהיה לך למשנה. וזהו נעמת לי מאד שהוא עצמו נתן לדוד המלכות ויפהו בו. ואע"פ שזה נראה דבר זר מאד איך אפשר שיאהב יהונתן את דוד שהיה ראוי ליקח ממנו המלכות. לזה אמר אל תתמה על החפץ כי נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. כלומר זה פלא גמור. אבל זאת האהבה היא ממין אהבת הנשים. שמצינו שהנשים אוהבות לבעליהן שלא כדרך העולם כי הנשים יודעות שהן מתעברות מבעליהן וכשחבלי יולדה יבואו להן והן בצרה גדולה יודעות שכל זה הרע בא להן מצד הבעלים. ועכ"ז כשיושבות על המשבר הן מתאוות לראות בעליהן וכשיבואו לה צירים וחבלים יתחבק בעלה עמה ויקחה על זרועותיו וזה פלא גדול. כי היא יודעת שבעלה עשה לה זה הרע ואז אוהבת אותו יותר. וכן יונתן היה יודע שדוד יקח מלכותו ועכ"ז היה אוהב אותו כנפשו. וזהו נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. ר"ל ממין אהבת הנשים לבעליהן שאוהבות אותם אע"פ שעושות להן רע. וכבר רמזתי זה בפרשת בראשית באומרו בעצב תלדי בנים ועכ"ז ואל אישך תשוקתך. וכן הארכתי בזה בפרשת אשה כי תזריע. וזהו כעין מה שכתב הר' יוסף קמחי ז"ל בפירוש נביאים אחרונים בפסוק ה' בצר פקדוך שפי' שאע"פ שהשם מלקה לישראל בעונותיהם. והם יודעים כי כל הרעות הצרות באים להם מצד השם. ועכ"ז הם מתדבקים בו וזהו ה' בצר פקדוך וכן צקון לחש ומתפללים לפניו כשמיסר אותם. והנה קרה להם כמו שקרה לאשה הרה שתחיל תזעק בחבליה וכל עוד שתזעק ותחיל בחבליה אוהבת יותר לבעלה משתוקקת שיהיה אצלה. כן היינו מפניך ה' שידענו שמאתך באה לנו הצרה הזאת ואז אנו מתדבקים בך יותר. וכתב הוא ז"ל מה שראיתי לפרש בזאת הפרשה כאלו הנבואה דברה בי. ואם לא פירשתי דבר אחר בזה הספר די לאנשי השכל אלו דבריו ז"ל. וזה הפי' מסכים עם מה שפירשתי באומרו מאהבת נשים. וחתם המאמר במה שהתחיל בו. ואמר איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה. כלומר אע"פ שאני אומר נפלו גבורים לא נפלו אלא קמו. אחר שמתו על קדושת השם ומלחמות ה' הם לוחמים. אבל אני אומר נפלו בערך שאבדו כלי מלחמתם של ישראל שהיו לוחמים עם אויביהם. ואחר שאבדו כלי מלחמתם של ישראל. ראוי ללמד בני יהודה קשת ומלחמה ללחום מלחמות ה' ולנקום נקמת שאול ויהונתן. וכל זה למד דוד מברכת יעקב אביו שאמר ידך בעורף אויביך. וכמו שכתבתי במאמר ואיזו היא מלחמה שצריכה יד אצל עורף הוי אומר זה קשת. וכל זה בא ליהודה מצד תמר כלתו שהודה ולא בוש לומר צדקה ממני. וזהו יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך: