Quotation_auto על מלאכי 2:6

ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה זה שאמר הכתוב ירעם אל בקולו נפלאות אימתי עשה הקדוש ברוך הוא בקולו נפלאות בשעה שביקש הקב"ה לשלוח משה בשליחות לגאול את ישראל והיה במדין אמר ליה שוב מצרים נחלק הדיבור לשני קולות ונעשה דו פרצופין ושמע משה במדין לך שוב מצרים ואהרן שמע במצרים לך לקראת משה המדברה ומה שבאמצע לא היו שומעין הוי ירעם אל בקולו נפלאות. זה שאמר הכתוב מי יתנך כאח לי אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא מי יתנך כמשה ואהרן שנאמר מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד שהיו אוהבין זה לזה ומחבבין זה לזה. שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה לא קנאו זה לזה אלא היו שמחין זה בגדולת זה. אמצאך בחוץ אשקך וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו. זה שאמר הכתוב חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. צדק זה משה שנאמר צדקת ה' עשה. שלום זה אהרן שנאמר בשלום ובמישור הלך אתי. חסד זה אהרן שנאמר וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך. ואמת זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא. כל נשיקה של תפילות (ברמז קכ"ד):

וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק. ישמור אדם שלא ירבה שיחה ותפלות. אמר רבי עקיבא שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה אין שחוק אלא עבודת אלילים שנאמר וישב העם וגו'. אין שחוק אלא שפיכות דמים שנאמר יקומו נא הנערים וגו'. ועתה אל תתלוצצו וגו' שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו' אמר להם הקב"ה לישראל בני אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם עד שדרשתי וחקרתי צרפתי ובחנתי את דברי כל התורה כולה ומיום שנברא העולם עד אותה שעה ישבתי על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין ושליש היום אני עושה צדקה זן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בשעה שאומות העולם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה שנאמר למה רגשו גוים ואומר יושב בשמים ישחק וגו' ואף במקום אחר יש לפני שחוק ואינו שחוק שנאמר קח לך סמים וגו'. וחלבנה אינה אלא מסרחת אלא לפי שהקב"ה רחמיו מרובין על ישראל לעולם בין על רשעים שבהם בין על כשרים שבהן. ואימתי יש לפני שחוק ואינו שחוק בזמן שרשעי ישראל מבלעין את הכשרים שבהן שנאמר זומם רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכתיב ה' ישחק לו. יודע היה אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו ועמד קשר חבל ברזל במתניו והיה מחזר בכל מחנות ישראל מי שאינו יודע תפלה למדו תפלה מי שאינו יודע קריאת שמע למדו קריאת שמע מי שאינו בקי בגופה של תורה הכניסו בגופה של תורה ולא אהרן בלבד אלא כל מי שמלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים המקום מרחם ונותן בו חכמה ובינה ודעה והשכל ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב. לעולם ינהוג אדם את עצמו בשמונה עשרה מדות יהא נאה בביאתו חסיד בישיבתו בענוה ביראה חכם בתורה פקח במעשים טובים נאה מקבל ומתקבל על הבריות ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו ומודה ועוזב ואוהב את הקב"ה אהבה גמורה בין כשהוא רע לו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד מתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות רוח הקודש בדבריו שנאמר כי עוד חזון למועד וגו'. יהא אדם נאה בביאתו אל בית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה וכדי שימלא את ימיו ירבה אדם דברי תורה שאין לך שכר גדול יותר ממנו. יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שתתרבה חכמתו וכדי שלא יבוא לידי תנומה שנאמר וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם אלא המתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש. ישאל אדם את הפסוק אף על פי שהכל משחקים עליו שנאמר אם נבלת בהתנשא וגו' אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיך בקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה מתוך ארבע שלפניה ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק שיחה ותפלות מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטין ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחין בו מגלה כל בני המשפחה וכן בני חצר בני מבוי בני השכונה בני העיר מגלה כל בני העיר שנאמר אלה וכחש וגו' על כן תאבל הארץ מפני מה מפני שאינן מוכיחין לישראל שנאמר אך איש אל ירב וגו'. מצאו כהן ושחק עמו חולק עמו בפורענות וכן נביא ונשיא שנאמר וכשלת ביום ההוא וכשל גם נביא נדמו עמי מבלי הדעת. שנו חכמים הוי עניו לכל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם צא ולמד מן הקב"ה שכן מאה ועשרים יום מיום שנתנה תורה עד יום הכפורים. ארבעים יום ראשונים עלה משה למרום כו'. למלך שנשא את האשה והיה אוהבה אהבה גמורה שלח והביא בן אחד מאצלם לעשותו שליח בינו לבינה והראהו כל חופות וחדרים וסתרים שלו אמר לו בני לך אמור לאשה אני איני צריך ליך כלום אלא עשי ליך חופה קטנה בשביל שאבוא ואדור עמך בשכונתך כדי שידעו עבדי ובני ביתי שאני אוהבך אהבה גמורה עד שמלך עסוק לשגר לאשה מתנות רבות באו ואמרו לו זנתה אשתו עם אחר. מיד הניח המלך הכל מידו ושליח נדחף לאחוריו שנאמר לך רד כי שחת עמך וכתיב עד שהמלך במסבו היה לו שיאמר נרדי נתן (שיריו) [סרחון] ואמר נתן ריחו אלא כיון שקבלו ישראל מלכותו של הקב"ה עליהן ואמרו נעשה ונשמע זכר את הראשונה והעביר את האחרונה. מה כתיב באהרן תורת אמת היתה בפיהו וכי תעלה על דעתך שאהרן עבד אלילים והלא לא עבד אלא עכב עד שיבוא משה ויש אומרים כדרך שנתכוון יעקב אבינו ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר קיים יעקב את התורה קודם שניתנה לפניו כך נתכוון אהרן ואף על פי כן העלה עליו הכתוב כאילו עבד עבודת אלילים שנאמר ויגוף ה' את העם וכו'. ארבעים יום אמצעים נטל משה את האהל שנאמר ומשה יקח את האהל והיו ישראל נוהגין כל אותן הימים אבל בעצמן עד שאמר הקב"ה למשה משה מה יעשו אותן העניים מנודים לי מנודים לך מנודים לרב מנודים לתלמיד חזור בך והכנס למחנה שנאמר ודבר ה' אל משה וגו' ושב אל המחנה מלמד שהתיר לו הקב"ה את (נדרו) [נדויו] והחזיר את האהל למחנה. ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל היו ישראל נוהגין כל אותן הימים צום ותענית ויום אחרון שבכולן גזרו תענית ולנו בתענית. למחר הסכימו ועלו לפני הר סיני והיו בוכים לקראת משה ומשה בוכה לקראתם עד שעלתה בכיתם לפני הקב"ה. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וקבל אותם בתשובה ובשרה אותם רוח הקדש בשורה טובה מלפניו. אמר להם בני נשבעתי בכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו בכית שמחה ויהא לכם יום כפרה וסליחה לכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות. וישבר אותם תחת ההר נסתכל משה בלוחות וראה שפרח הכתב מעליהן והשליכו מידיו מיד נתאלם ולא היה יכול להשיב דבר. באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות. ובשביל אותו הצער שהן מצערין עתיד הקב"ה לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכופל שנאמר הנה אדני אלהים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו וגו'. ואומר מי הקדימני ואשלם. לטובתי נשברה רגל פרתי שתהא משכרתי שלמה. וכן אהרן אמר אילולי קרח לא עמדה עלי אותה הברית שנאמר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו' אמר לטובתי נשברה רגל פרתי. אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם ארד מלפניך ואעשה בהם את הדין אם עבדוהו כולם בלב שלם ימותו כולם ביום אחד ירד מלפניו נטל את העגל ושרפו. ויעמוד משה בשער המחנה וגו'. מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר לו הקב"ה למשה עמוד בשער המחנה ואמור מי לה' אלי כה אמר ה' אלהי ישראל. אלא שהיה משה דן קל חומר בעצמו אם אומר אני להם הרגו איש את אחיו יהיו ישראל אומרים לי לא כך למדתנו סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חבלנית ומפני מה אתה הורג שלשה אלפים ביום אחד לפיכך תלה הדבר בכבודו של מעלה. חזר משה ובקש רחמים אמר רבונו של עולם צדיק אתה חסיד אתה וכל מעשיך באמונה יגולו רחמיך הרבים על בניך בשביל שלשה אלפים שעבדוהו בלב שלם ימותו תנו רבנן אלף מעשרים שנה ולמטה בני שמונה עשרה בני שש עשרה בני עשר בני שלשה בני ב' בני א' וכמה גרים וכמה עבדים נתוספו עליהם שאין לדבר סוף מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם. משל למה הדבר דומה למלך שסרח לפניו בנו בכורו ותפסו בידו ונתנו ביד עבדו אמר לו צא והרוג את זה ותנהו לחיה ולכלבים מה עשה אותו עבד הוציאו מלפניו והניחו בביתו ורץ ובא ועמד לפניו בסוף שלשים יום כטוב לב המלך עליו והיו עבדיו ובני ביתו מסובין לפניו וכיון שהוא נושא את עיניו ואינו רואה בנו בכורו מכניס יגון ואנחה בלבו ואין בריה מכרת בו אלא עבדו שר ביתו מיד רץ והביאו לפניו. כתר יפה שהיה מונח לפניו נטלו ונתנו בראש עבדו שר ביתו. לכך נדמה משה הצדיק כיון שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה אמר לו הקב"ה משה הואיל ועמדת לפני והצלת את ישראל מן המיתה כתר תורה שמונח להן לישראל ולבניהן ולבני בניהן בשביל תורה שעשו הרי הוא מונח לך לעולם שנאמר וראו בני ישראל את פני משה. שמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו ניטל ממנו אותו מאור פנים ואותו הכתר תלמוד לומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' מה פנים של מעלה אורן עליהם לעולם ולעולמי עולמים כך מאור של משה שנאמר ומשה בן מאה ועשרים. שנה במותו לא כהתה עינו וגו'. ולא משה בלבד אלא כל תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנתו ומת עדיין לא מת אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. ולמה זווג הכתוב לומר את ה' אלהיך. אלא לומר לך מה ה' אלהיך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך תלמיד חכם שהוא יושב ועוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו הוא בחיים לעולם ולעולמי עולמים והיכן הוא ישיבתו תחת כסא כבודו. ולא זו בלבד אלא שכרו של משה כאלו הוא ברא אותם לכך נאמר ויזכור ימי עולם משה עמו וגו'. וכל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות ורוח הקדש בדבריו [איה השם] בקרבו את רוח קדשו אותו תלמיד חכם אינו צריך לא חרב ולא רמח ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב"ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדים לו סביב וחרבות ביד כולם ומשמרין אותו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם:

ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה'. אשר צוה משה אין כתיב כאן אלא אשר צוה ה' אפילו דברים שלא שמע מרבו הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה בסיני. רבי יוחנן בשם רבי בנייהו כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע [וכן עשה יהושע] לא (הפיל) [הסיר] דבר מכל אשר צוה ה' את משה, כל אשר צוה משה אין כתיב כאן אלא אשר צוה ה' את משה אפילו דברים שלא שמע מרבו וכו'. רבי הונא אמר תורת אמת היתה בפיהו אלו דברים ששמע מרבו. ועולה לא נמצא בשפתיו אלו דברים שלא שמע מרבו. ורבנן אמרין כי ה' יהיה בכסלך אלו דברים שאתה כסיל בהם. ושמר רגלך מלכד רבי דוסא אמר מן ההוריה. רבי לוי אמר מן המזיקין. אמר רבי אבא מכאן אם נתת מכיסך צדקה הקדוש ברוך הוא משמרך מן המזיקין ומן הזימים ומן הגולגולת ומן הארנונות. מעשה ברבי ישבב שעמד וחלק כל נכסיו לעניים ושלח לו רבן גמליאל והלא אמרו באושא חומש נכסיו לעניים ורבן גמליאל לאו קודם לאושא הוה רבי יוסי בר בון בשם רבי לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דעת ראשונים ללמדך שכל דבר שנותנין בית דין נפשם עליו סוף שהוא מתקיים כמו שנאמר למשה בסיני. ואתיא כי הא דרבי מנא כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם הוא רק למה שאין אתם יגעים בו כי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו: