Quotation_auto על מלאכי 3:16

ויהי בשלח פרעה. ראוי היה לסמוך זאת הפרשה למעלה אצל ויהי בעצם היום הזה. ולמה הפסיק באמצע בשתי פרשיות של קדש לי והיה כי יביאך שהם של תפילין. ועוד כי בתפילין יש ד' פרשיות. ומה תועלת יש בהזכירו השנים מהם. והטעם בזה לפי שכבר אמרנו שישראל היו במצרים בלי תורה ובלי מצוה. מוטבעים בטיט הדעות הזרות. והיו צריכין מצות לעזור יציאתם. ולכן רצה בוראם לומר להם מצות תפילין. מאלו השתי פרשיות המדברות בענין יציאת מצרים. ואמר להם שיהיה לזכרון בין עיניהם ולאות על ידם. ויחשבו בהם ויעשום כשיבא לידם. בענין שזאת המחשבה תספיק להם ותעזור ליציאתם. כאלו עשאום עכשיו בפועל. כאמרם חשב אדם לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. דכתיב ליראי ה' ולחושבי שמו. ולכן נכנסו בכאן אלו הפרשיות לעזור ליציאתם. כאלו עדיין לא יצאו. ואחר שחתם בהם. אמר ויהי בשלח פרעה את העם. כאלו עכשיו יצאו. ויש לראות היאך תלה השליחות בפרעה. כי כבר אמרנו שלא רצה השם שיצאו ברשותו. אלא ברשות הש"י כאומרו הוציא ה'. ועוד למה שינה. בתחלה כתב העם העם. ואח"כ כתב וחמושים עלו בני ישראל. אבל נראה שזה מובן כמאמרם ז"ל אין העם אלא רשעים. וכן בכאן ברשעים ובערב רב תלה השליחות בפרעה. כאלו הוא השולח אותם. וכן כל אלו הסבובים שהוצרך השם להסב את העם. וכן פן ינחם העם. לא הוצרכו אלא בשביל ערב רב. וזהו ויסב אלהים את העם. לפי שמחשבתם רעה. אבל בני ישראל. חמושים. מוכנים עלו למלחמה למות במדבר. ולא לשוב למצרים. ומלת וחמושים כתרגומו ומזורזין. והרצון בזה שנזדרזו כמלך ערוך למלחמה. ויצאו כדמות מלכים בטכסיסי מלוכה ביד רמה. שזה רמז שיצאו בדגל פרושה לעיני כל רואה. וזהו כי יד על כס יה. שהוא כמו יד בדגל פרושה על כסא ה'. עד שיעשה מלחמה בעמלק. ולזה קרא שם המזבח ה' נסי. שהוא כמו ה' דגלי. כמו וכנס על הגבעה. ואין נס בלא דגל ואין דגל בלא יד. וזהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה ובנס פרושה ממש. ובבטחון בשם ה' שהולך בראשם. וזהו וה' הולך לפניהם יומם. וזהו ובשם אלהינו נדגול. ומצאתי סמך לדברי כי ביד רמה הוא בדגל פרושה. שמצאתי בענין הדגלים כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם. ולכן אמר בכאן וחמושים עלו בני ישראל. כדרך כל מחנה שיש לו ד' משמרות לד' רוחות. והמלך או השר באמצע. וכן היו ישראל נוסעים בדגלים לד' רוחות העולם כמוזכר שם. והארון אדון כל הארץ והלויים באמצע. ולכן משה רבם ומלכם. סדרם כסדר מחנות ההולכים למלחמה לד' רוחות העולם והמלך והזקנים באמצע. וזהו וחמושים עלו בני ישראל ממצרים. ולכן אמר ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל. וזהו שת"א ומזורזין. ואולי לזה אמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. שהוא כנגד ארון השכינה שהיה הולך באמצע. ובזכותו יצאו ובזכותו ינצלו. ולכן לקחו עמו באמצע המחנה. ונראה כי זה הפסוק אין כאן מקומו. כי מיד כשיצאו היל"ל ויקח משה וגומר. אבל נראה שרמז בזה כי לפי שאמר למעלה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. סמך לזה ויקח משה את עצמות יוסף. לפי שידע משה כי בזכות יוסף עברו הים. כאמרם הים ראה וינוס. מה ראה ארונו של יוסף ראה. וינס בזכות וינס ויצא החוצה. שאמרו שהיה נס להפיל עצמו לנילוס. ולכן אחר שראה משה שהיו הולכים דרך ים סוף. אמר ראוי ליקח עצמות יוסף עמי לעבור הים. ורז"ל אמרו כיצד מצא אלו העצמות. י"א שהוציאן מנילוס שהשליכוהו שם מצריים לפי שהיו יודעים מהשבועה. וי"א שהיה קבור בקברי מלכים ומשה לא היה מכיר עצמותיו. ויוכבד אמו אמרה אני אראך את האיש אשר אתה מבקש. וכשראה העצמות מיד הריח בהם ריח ג"ע והוליכם עמו בארונו. ולכן אמרו ז"ל שני ארונות היו הולכים עם ישראל במדבר. והיו אומרים מה טיבו של ארון המת אצל ארון שכינה. ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. ולפי שיוסף שמר כל י' הדברות. ביוסף כתיב התחת אלהים אנכי. וכתיב אנכי ה' אלהיך. כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים. וכתיב את האלהים אני ירא וכו'. תמצא בויהי מקץ:

וישב ראובן אל הבור ובמכירתו לא היה שם. וא"כ יש לשאול אחר שראובן ידע כוונת אחיו שהיתה רעה להרגו. איך הלך לו והניחו בין האריות והדובים. כי אולי אם היה שם היו מרחמים עליו. או היו חולקים לו כבוד כדין התורה. בענין שבהליכתו סבב כל זה. עד שלזה קרע בגדיו במר נפשו כמו שקורע על מתו. ולפי שחשב שאולי העלוהו אחיו להברותו לחם בחמלתם עליו. וישב אל אחיו לראות אם היה עמהם. וכשראה שלא היה עמהם. אמר הילד איננו לא בבור ולא בכאן ואני אנה אני בא. כלומר מהיכן אני בא. או היכן הלכתי. כי אני חבתי במיתתו ומה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ואען ואומר בלשון מר אנה אני בא ואנה אוליך חרפתי כי אין לי התנצלות על חטאי. וכתב מחבר אחד ואני אנה אני בא לשון קינה והספד הוא. ואני סבור שהוא צעק בקול מר על אחיו ובקול קינה. וכן היה צועק על אחיו ואומר אני אנה אני בא. שהוא כמו אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. אל נקמות ה' שהוא בראשי תיבות אני אנה אני. כי לא ידע מה לעשות אלא לצעוק על אחיו ועל עצמו שעזב הנער בידם להורגו אחר שהוא הגורם בהליכתו. והש"י שמע צעקתו כמאמרם ז"ל בענין אכזריות זה מתו עשרה הרוגי מלכות ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. וא"כ היה ראוי ראובן לעונש על הליכתו והשאלה במקומה עומדת. ורז"ל תירצו על זה ואמרו להציל ראובן מעון. שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. ואחרים אמרו שהגיע יומו לשמש את אביו והלך לו ואז מכרוהו. ולפי שכל זה אינו מספיק כי פקוח נפש דוחה שבת וכבוד אב ואם ותשובה וכל מצות התורה. וא"כ למה הלך. יש לומר כי אחר שכוונת ראובן היתה להצילו כדכתיב למען הציל אותו מידם. רחמנא לבא בעי ולא נחשב לו לעון אלא למצוה. והוא בכלל יראי ה' וחושבי שמו. כמאמרם ז"ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ואחר שראובן רצה להצילו. ומצד אונס התשובה או שמוש אביו לא הצילו. ויחשב לו לצדקה. כאומרם ז"ל מר ואהלות קציעות כל בגדותיך אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. ואמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. ולכן נחשב לראובן לזכות ולמצוה. כאומרם ז"ל ראובן היה ראש להצלה דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם. לפיכך נתן לו הקב"ה עיר מקלט להציל הרוצחים בשגגה דכתיב את בצר במדבר בארץ המישור לראובני. הרי גילו בכאן שעכ"פ היה בשוגג. אבל אחר שכוונתו טובה נחשב לו לזכות ונתן לו הש"י מצות עיר מקלט במקומה. וכן אמרו בענין התשובה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו שהוא היה ראש לבעלי תשובה דכתיב וישב אל אחיו. נתן לו הקב"ה בשכרו נביא אחד בשבטו ראש למשיבים. הוא היה הושע בן בארי הוא בארי הוא בארה אשר הגלה תגלת פלאסר לראובני ופתח בתשובה דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך. גילו בכאן כי אולי כמו שהיה בע"ת. כן השיב לאחיו בתשובה. בדבריו שאמר ואני אנה אני בא. כי אולי כשראו צעקתו נתחרטו. ונתן לו השם יתברך שכר על זה אע"פ שנראה שהיה ראוי להציל ליוסף ושיניח התשובה. ועל דרך הפשט נראה לי שראובן לא שגג בזה כלל ולא החזיק בכבוד ללכת לאביו ולא לעשות תשובה כי פקוח נפש דוחה הכל כמו שביארנו. ודעתו היה להצילו להשיבו אל אביו. וכשראה אותם שישבו לאכול לחם לפי שהוא לא היה אוכל. אולי היה מתענה נפרש מהם. ואמר שהיה הולך אל אביו או לדבר אחר מוכרח. והוא נחבא באחת הפחתים ויצא ועיקם הדרך לסלקו מן הבור להשיבו אל אביו. ולא נתאחר כלל אלא מיד שב אל הבור ולא מצאו. לפי שהם לא נתאחרו כלל באכילה כי מיד כשישבו לאכול נשאו עיניהם וראו הישמעאלים. ועלו אותו מן הבור ומכרוהו כהרף עין כי הצליח מעשה שטן. או לקיים הגזירה. ולכן תמצא שנכנס פסוק וישב ראובן אל הבור בנתים. וכתב אחר כך ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. להורות כי לפי שלא נתאחר ראובן לא היה להם שהות קודם בא ראובן לשחוט שעיר עזים ולהטביל הכתונת בדם בין המכירה לביאת ראובן. כי באופן אחר מיד היה ראוי לכתוב וישחטו שעיר עזים אחר וימכרו. אבל הפסיק בנתים וישב ראובן אל הבור להורות שלא נתאחר ראובן כלל. ואחר שבא ראובן וצעק בקול מר והלך לו. לקחו שעיר עזים ושחטוהו לרמות ליעקב אביהם. כמו שהוא רמה ליצחק אביו בעורות גדיי העזים לקבל הברכות. כמאמרם זכרונם לברכה וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא כי זאת עצת יהודה. ולפיכך רמוהו ליהודה בענין תמר שאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא. כן נאמר שם הכר נא למי החותמת. באופן ששלם השם יתברך לאיש כמעשהו. ואם לא שהיו סבות אלהיות לקיים דברו היה אכזריות גדולה בהם יותר מהמכירה. כי מה להם. אלא לומר לאביהם לא ראינו אותו אלא שהוצרכו לשחוט שעיר עזים ולטבול הכתונת בדם ולקורעה בשנים. לנקום נקמתם בכתנת הפסים לפי שלא יכלו לעשותו ליוסף. ושיוליכוהו לאביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא. בענין שידאג ויתעצב יותר על בנו. אלא שכולם סבות אלהיות למרק חטאתו שחטא עם אביו לרמותו בעורות גדי עזים. שם נאמר האתה זה בני עשו אם לא. כמו שאמר בכאן הכתונת בנך היא אם לא. ולפי שחשב שחיה רעה אכלתהו ולא זכה לקבורה. קרע שמלותיו וילבש שק ואפר ויתאבל ימים רבים שלא כדין התורה ולא רצה לקבל תנחומים. ואולי עשה כל זה לפי שהוא חב במיתתו ששלחו יחידי בדרך בענין שחיה רעה אכלתהו. ואם אחיו עשו לו זה כמו שאמר טרוף טורף יוסף. כמאמרם זכרונם לברכה. גם כן אני חבתי במיתתו אחר שידעתי שנאת אחיו עמו. ועל זה אמר אספדה ואילילה אלכה ערום בלבוש שק ולא אתנחם כל ימי וארד על בני אבל שאולה אחר שאני הרגתיו. ולכן ויבך אותו אביו כל ימי חייו. ואולי יהיה ויבך אותו אביו כמו ויקבור אותו בגיא הוא קבר את עצמו. כן בכאן בכה על עצמו ולא על בנו. וזהו ויבך אותו אביו. או אמר ויבך אותו. לפי שלמעלה גמר כל דיני האבל דין קריעה ויקרע יעקב שמלותיו. דין כיבוס וישם שק במתניו ולא בגדים מגוהצים. דין אבלות ויתאבל על בנו ימים רבים ולא שבעה ושלשים להספד. דין תנחומי אבלים וימאן להתנחם. דין השנה שהנשמה עולה ויורדה כל י"ב חדש. כי ארד אל בני אבל שאולה עד יום מותי. כנגד שלשה לבכי אמר ויבך אותו אביו. ואולי יאמר ויבך אותו אביו שלא כמנהג העולם. כי האבל בפטירת המת ובקבורתו בוכה ואח"כ מספיד ומתאבל. אבל לא יבכה באחרונה כי כבר נשכח כמת מלב. אבל בכאן אמר ויבך אותו אביו באחרונה להורות על צערו:

ויראו אותו מרחוק ובטרם וגו' אמרו נשסה בו את הכלבים ויאמר הנה בעל החלומות דיליה אתיא וטעין חלמוי אמר ר' לוי זהו עתיד להשיאנו לבעלים. א"ל הקב"ה אתם אומרים ונראה מה יהיו חלומותיו עתה נראה דבר מי יקום שלי או שלכם. ויאמר איש אל אחיו (כתוב ברמז קנ"ח). וישמע ראובן ויצילהו מידם והיכן היה ר' יוסי אומר כל אחד ואחד היה משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן היה. ר' נחמיה אומר אמר בכור אני וכל הסרחון אין נתלה אלא בי. רבנן אמרי הוא מונה אותי עם אחי דכתיב ואחד עשר כוכבים וגו' ואיני מצילו א"ל הקב"ה אתה פתחת בהצלה תחלה חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך הדא הוא דכתיב את בצר במדבר בארץ המישור לראובני למדתך תורה דרך ארץ שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אילו היה אהרן יודע שהקב"ה כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וגו' בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה בועז יודע שכותב עליו ויצבט לה קלי עגלות פטומות היה מביא ומאכילה. לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה אליהו ומשיח והקב"ה חותם הדא הוא דכתיב אז נדברו יראי ה' וגו':