Quotation_auto על קהלת 5:7

ורבותינו ז"ל לקחו דרך אחרת ואמרו. שמשה חטא על שדיבר על קדושים אשר בארץ. אברהם יצחק ויעקב. באומרו והנה קמתם תחת אבותיכם. וכי אברהם יצחק ויעקב אנשים חטאים היו. אמר לו משה ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה. אמר לו בנפשותם אמרתי. להורות שעונשו גדול המבייש שוכני עפר. ודרך הפשט צלולה. וכששמע משה וחרה אפו. ויגשו אליו ויאמרו אין רצוננו שלא לעלות ולסייע לאחינו. כי אנחנו נחלץ חושים. וזאת ההגשה היא הגשה לפיוס. על שחרה אפו בהם בדברים קשים. ולמלחמה שאמרו ואנחנו נחלץ חושים. ואמרו למשה ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה. ולפי הפשט אמרו כי תשובון מאחריו. שרמז להם בזה שלא רצו בקדושת א"י. ובזה שבו מאחרי ה' כאלו עובדי ע"ז. כאומרם כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ובזה הלכו לאחור ולא לפנים. ולכן נחשדו כשבנו המזבח כאלו בנו במה. וכ"ז לפי שנשארו חוצה לארץ לא ענו על זה. אבל חזרו לומר כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתינו אלינו. ומהיכן באה נחלתם להם או מי נתנה להם. והלא הם היו שואלים יותן את הארץ הזאת לעבדיך. והאיך גזרו אומר כי באה נחלתנו אלינו. ואין זה דרך מוסר. אבל בזה השיבו למשה והבינו דבריו. ואמרו אל תתמה על החפץ. כי כך גזרה חכמתו יתעלה מימי עולם. שתהיה נחלתנו בחוצה לארץ. ממאמר אמנו שאמרה בא גד. לרמוז שיבואו בני גד במסלותם מארץ כנען וישובו לארצם. וזה רמוז יותר בכתיבת מלה אחת. לרמוז על הבגידה הגדולה שעתידין לעשות בני גד כבוש אדם חוצה לארץ כמו שהארכתי במקומו. וכן רמז יעקב בברכותיו באומרו פחז כמים אל תותר כי פחזו ומיהרו כמים במרוצתם להשאר חוצה לארץ. ובגד אמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. שחשב שלקח נחלה בראשונה ונשאר באחרונה כמו העקב. וזהו והוא יגוד עקב. ולפי שנתגלה סוד זה לבני גד ולבני ראובן. אמרו מברכת אבותינו אנו צריכין ליקח זאת הארץ ולא תאשימנו בזה. וזהו כי באה נחלתנו אלינו. כבר באה נחלתינו מששת ימי בראשית. ועכ"ז הדבר היה בבחירתם ובגדו בה' וחמדו ארץ טמאה. לפי שהיה המקום מקום מקנה וחשבו עצמם אנוסים כאומר כי באה נחלתנו אלינו. וכן אמרו למשה ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן. ולפי שראה משה שהם בחרו בחוצה לארץ לפי שהיה ארץ מקנה. הודה לדבריהם בכאן. אבל בברכותיו הודיע להם חטאם. ולכן אמר ברוך מרחיב גד. כי הם חשבו שארץ ישראל קטנה מהכיל אותם. ולא ראו שנקראת צבי לכל הארצות. מה צבי זה אין עורו מחזיק לבשרו וכו'. ולכן אמר ברוך שהרחיב גבולם. כי הם חשבו שלקחו נחלה בראשונה ונשארו באחרונה. וזהו וירא ראשית לו. כי להם היה ראשית. ואינו כן כי היא נחלה מבוהלת בראשונה. וכבר הארכתי בזה בפרשת ויצא יעקב. ולפי שידוע שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו אמר אם תעשון את הדבר הזה וכו'. ואם לא תעשון:

או שיאמר והוא הנכון יען לא האמנתם בי. שהשם אמר למשה טעית במה שאמרת שאין אני עושה נס אלא בשביל הצדיקים. כי לפעמים אני עושה נס לרשעים לקדש שמי. והתורה מלאה מזה וכן אחז"ל. אע"פ שיהיו רשעים למה לא האמנתם בי להקדישני. כי בשבילי ובשביל קידוש שמי היה לכם לעשות מאמרי. ואחר שלא האמנתם בי לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. ולא לכם. אע"פ שהם רשעים. ולפי שבכל זה נראה דבר זר מאד. לחטא קטן עונש גדול כזה. אמר המה מי מריבה. כלומר אל תתמה על החפץ כי השם נורא עלילה על בני אדם. כי בני ישראל הם המריבים ויקדש בם כדכתיב וירע למשה בעבורם. כי הם היו סבה שנחתמה הגזירה. אבל הגזירה כבר נרמזה במקומות רבים באומרו עתה תראה. ובאומרו כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע. וכן במקומות אחרים. וכן אמרו שמשה היה ירא כשאמר השם אם יראה איש באנשים האלה ולא נזהר להיות נשמר. ועל אהרן אמר אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. ואמרו משל למלוה שירד ליטול גרנו של לוה ונטל גורן שכנו עמו. אמר לו אם אני חטאתי שכני עני מה חטא. היינו דאמרינן תריבהו על מי מריבה:

ואמר ולא ידע איש את קבורתו. להורות שהוא דבר סתר מסתרי התורה איך מת ואיך נקבר. ואחר שנקבר ונתן סימנים לקבורתו בגיא בארץ מואב מול בית פעור. ועכ"ז לא ידע איש את קבורתו. עד שאמרו תיפח רוחיהון של מחשבי קצין. שהרי בקבורת משה נאמרו ג' סימנים. וכתיב ולא ידע איש את קבורתו. ואיך ישיגו מה שנאמ' כי יום נקם בלבי. עד שלזה אני אומר כי כמו שכל ענייני משה היו ע"ד פלא. כן עניני מיתתו וקבורתו הם נפלאות תמים דעים. לפי שאיך אפשר שמת משה בהיותו עבד ה'. ואליהו לא מת ויעקב לא מת. וכן כל אותם שמנו חז"ל. ומשה שנרמז עליו מתחלת הבריאה "ממכון "שבתו "השגיח ראשי תיבות משה. וכן נרמז באומרו "מה "שהיה "הוא שיהיה. לרמוז שיהיה חי וקיים. וכן משה בהפוך אותיות הוא השם. ונאמר בו ראה נתתיך אלהים לפרעה. וכן אמרו את כל אשר עשה אלהים למשה. ואח"כ כתב בו וימת שם משה. וכן משה בראשי תיבות הוא מטטרון שר הגדול. והוא מלאך שלוח. כדכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. ואחר כל זה וימת שם משה. ועוד כתב ויקבור אותו בגיא להגדיל הקושיא. מי קבר אותו. עד שאמרו הוא קבר את עצמו. ואיך אפשר אם מת לקבור עצמו. ואחרים אמרו שהשם קבר אותו. וזהו ויקבור אותו בגי. שזהו י"ה בגימטריא. עולה בגי' כמו י"ה. ואיך אפשר שנאמר שהשם קברו והלא הוא טהור ומשרתיו טהורים. עד שלזה אמרו בפ' חלק ששאל מין אחד לרבי פלוני. כי קבריה הקב"ה למשה במאי אטביל ליה דהא כתיב מי מדד בשעלו מים. והשיב לו עיקר טבילותא בנורא. דכתיב כל דבר אשר לא יבא באש תעבירו במים וגו'. באופן שנראה דבר זר שנאמר שהשם קברו. וקשה עוד מזאת דכתיב ולא ידע איש את קבורתו. ואיך אפשר זה דבר שנתנה בו תורה שלשה סימנים. שלא ידע איש את קבורתו. וכן היה שכבר בדקו ולא מצאו. עד שנראה מכל זה שזה דבר סתר. ושכל האדם לא ישיגהו עמוק עמוק מי ימצאהו. אלא שיש לומר שאם מת מת בגזירת מלך מכח הגזירה הראשונה של אדם הראשון. וזהו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב. כי זה דבר שלא יחייבהו השכל שהיה עבד ה' ומת. ולא די שמת. אלא שמת בארץ מואב הטמאה. אבל היה על פי ה'. והוא גזר כן מששת ימי בראשית בחטא אדם הראשון. ולפי שהיה על פי ה'. והוא לא היה ראוי לכך. אמר שעשה לו כבוד ויקבור אותו בגי. הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכמו שהיתה מיתתו בלי טעם אלא על פי ה'. כן היתה קבורתו. שלא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. בדרך נס. ואם הוא מלאך שלוח מתחלת בריאת העולם כמו שכתבנו למעלה. לא מת. ואע"פ שכתוב וימת שם משה עבד השם. הוא לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כי אחר שהיה אדם ונשתמש בחושיו. היה ראוי שיאמר שמת. אבל לא מת. ולא כתב שמת. אלא לקרר דעת הקדושים אשר בארץ. כשיקראו נגד בני אדם ויאמרו למה מת אותו קדוש. אחר שלא היה בו עון אשר חטא. שיאמרו לו אל תתמה על החפץ. כי כבר מת משה שהיה גדול וקדוש ממנו. דכתיב וימת שם משה ויקבור אותו בגי. ואם היה קדוש ועבד ה' היאך מת. לזה אמר ולא ידע איש את קבורתו. כלומר שא"א להשיג ולידע בשכל האדם. היאך מת והיאך נקבר. והעד על זה מה שסמך ואמר. ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה. אף משמת כמאמרם ז"ל. ואם לא כהתה עינו ולא נס ליחה. לא מת ולא היה אדם. שאם היה אדם לפי הרכבתו היה מרגיש אפיסת הכחות ויתרון החולשה כדרך כל הארץ. אבל אחר שלא יקרהו מקרה האדם. לא היה אדם אלא מלאך. והעד מה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא וה' אמר אלי. שאם לא בשביל מאמרו וגזרתו. ככחי אז כחי עתה. ולכן אמר ויבכו בני ישראל את משה ל' יום. לא בכו [על] מיתתו. אלא לפי שנכסה מהם משה ולא ראוהו. בכוהו ל' יום. שאם היה האמת שמת. היאך בכו אותו שלשים יום. וליעקב שבעים יום. כי כל חייהם וימיהם וימי בניהם היה להם לבכות. אבל לפי שלא מת אלא שנכסה מהם. ויתמו ימי בכי אבל משה. אבל אם מת. עוד היום היה ראוי לבכות עליו: