Quotation_auto על שמות 13:5

ואולי רמז גם כן בפרשה שאף על פי שנראה שקראה לעשו בנה הגדול וליעקב בנה הקטן. עם כל זה בדעתה וברצונה היתה אם יעקב ועשו כאלו יעקב היה בנה הגדול. וזה להורות על חסידותה וישרותה וחכמתה. שראתה עינה מה שלא ראה יצחק שהיה אוהב לעשו הרשע שונא השם. והיה מטעה אותו בדבריו ובמעשרות המלח. אבל רבקה אוהבת את יעקב ולעולם היא רחמנית על בניה ונתנה עצה ליעקב להשמר מעשו הרשע. ולבניו לדורותם להשמר מעצת נחש הקדמוני ביום הדין וביום הקדוש שהוא יוה"כ בשעיר עזאזל הרמוז בזאת הפרשה. וזהו שאמרו במדרש הנעלם ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות. זה שאמר כי הנה החשך יכסה ארץ. כי זהו ביום הדין הגדול הוא יום ראש השנה שמדת הדין מתפשטת בעולם מכח פחד יצחק. ויקרא את עשו בנו הגדול הוא שטן הוא נחש ההולך לשוט בארץ. כי אז ניתן רשות לבעל הדין לחלוק הוא וכל כתותיו. וזהו שא נא כליך תליך וקשתך. הם ילדי נכרים מדת הדין וכלי זעמו לחבל כל הארץ. וצא השדה לצוד בני אדם ולידע מעשיהם. ורבקה הרחמנית רמוזה בכנסת ישראל אמרה אל יעקב בנה. השמרי בנפשך ובתפלתך באלו הימים והכיני צידה לדרך לאותו יום הקדוש. וקח לי שני גדיי עזים הם שני השעירים הנזכרים בפרשת אחרי מות דכתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות לכפר עונותיהם של ישראל. וזהו טובים לטובתן של ישראל. ויעש אותם מטעמים מתפלות וברכות. וזהו הקול קול יעקב שמדבר בלשון רכה ותחנונים בתפלתו ובזה נבהל בשתי הקולות קול השופר וקול התפלה. וזהו הקול קול יעקב כי השופר בהיל ולא בהיל. ובקול השופר מדת הדין נרתע כאומרו עלה אלהים בתרועה. ואז נאחז יצחק באמצע אברהם ויעקב. וזהו תקיעה כנגד אברהם. תרועה כנגד יצחק. תקיעה כנגד יעקב. בענין שלא יצא יצחק להזיק העולם במדת דינו. וכן בקול התפלה הוא נרתע ונאחז בתוך הרחמים ואינו יכול לצאת להזיק בזה הדרך. ובכן יתקדש שמך כנגד אברהם. ובכן תן פחדך כנגד פחד יצחק. ובכן תן כבוד לעמך כנגד יעקב. וכשהם מכוונים באלו השני קולות נוצחים. ואם לאו הידים ידי עשו באף וחמה להשחית. וכשהם טובים השם יתברך מתאוה לתפלתם ואוכל מהם. וזהו ויגש לו ויאכל בכמה תפלות שזאת היא הגשה לתפלה. ויבא לו יין וישת יינה של תורה. ואז וירח את ריח בגדיו שיש להם כסות נקיה ביום הכיפורים. ובזה זוכים לריח גן עדן שהוא ריח שדה אשר ברכו ה' ונותן להם ברכות מטל השמים ומשמני הארץ ונחתמים לחיים. וכל זה בסבת שעיר עזאזל שבו נהפך מדת הדין לרחמים והקטיגור נעשה סניגור. ואומר גם ברוך יהיה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ראה סמאל שאין בהם חטא ואמר וכו' וכן בר"ה שהוא יום דין אין לו כח בקול קול יעקב באותם שני קולות של שופר ושל תפלה. וכל זה לפי שהשם ממרק עונותיהם של ישראל בכל השנה בחלאים וביסורים ובאבדת ממון בענין שאין לו כח להשטין. וזהו ואוכל מכל. וכשראה שלא נעשתה עצתו ויצעק צעקה גדולה ומרה וגזם לישראל ביוה"כ. וזהו וישטום עשו את יעקב וכשמוליכין שעיר עזאזל לארץ גזירה ביוה"כ נהפך לאויב. וכן כשרואה אותם מחוברים בבתי כנסיות בתפלות טף ונשים. וזהו וישא עיניו וירא את הנשים ואת הילדים עד שאומר אציגה נא עמך נהפך לאוהב. כמו שתמצאהו רמוז באותה פרשה ואז וילך עשו לדרכו שעירה הוא שעיר עזאזל. ויעקב נסע סוכתה לעשות מצות סוכה בשמחה. וכל זה בסבת עצת רבקה הצדקת הרחמנית כנשר על בניה ונתנה עצה ליעקב מאלו השני שעירים. ודבקה נפשה ביעקב בנה הקטן ושנאה לעשו בנה הגדול. ולפי זאת הפרשה סובבת לתת עצה ליעקב מהשעירים לקבל הברכות. ואחר כך שלח אותו לפדן ארם להציל עצמו ממשטמת עשו. כתב בכאן אם יעקב ועשו. אחר כך אמר וירא עשו כי בירך יצחק את יעקב. לחתום הפרשה ברשעתו ובהטעתו שהיה מטעה לאביו בדברים שקרים. כי לפי שראה שהיו רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. הלך ליקח את מחלת בת ישמעאל על נשיו. כלומר אחר שהיו לו ששים נשים ושמונים פילגשים מהכנעני והחתי והחוי והאמורי. חשב שהטעה לאביו במחלת בת ישמעאל. לפי שהיה בן אברהם אבינו עליו השלום:

דבר אחר אלו זכו ישראל לאחד עשר יום היו נכנסין לארץ, אלא מתוך שקלקלו מעשיהם גלגל המקום עליהם ארבעים שנה שנאמר במספר הימים וגו'. רבי יהודה אומר אלו זכו ישראל לשלשה ימים היו נכנסין לארץ שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה וגו' ואין מנוחה אלא ארץ ישראל שנאמר במספר הימים וגו'. רבי יהודה אומר אלו זכו ישראל לשלשה ימים היו נכנסין לארץ שנאמר היום אתם יוצאים והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני מיד, אבא יוסי בן חנן אומר אלו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהן מן הים היו נכנסין לארץ שנא' עלה רש מיד כאשר דבר ה' אלקיך לך אל תירא ואל תחת. ד"א מה ת"ל ויסעו מהר ה' מלמד שהלכה שכינה בו ביום ל"ו מול כדי שיכנסו ישראל לארץ. משלו משל למה הדבר דומה לבני אדם שיוצאין למלחמה בשעה שיוצאין הן שמחים וכל זמן שמגיעין ידיהן מתרשלות, אבל ישראל אינן כן, אלא כל זמן שהיו מגיעין היו שמחים ואמרו נלך ונירש את ארץ ישראל. (כח)

וזבחת פסח. מנין למותר פסח שקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח לה' צאן ובקר, וכי פסח בא מן הבקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים. אלא מכאן למותר פסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר (כתוב ברמז קצ"ד). מנין לאומר הרי עלי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין, תלמוד לומר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אם כן למה נאמר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח, מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין, אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ופסח גופיה מנלן דתניא רבי אליעזר אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות מה פסח הבא במצרים אינו בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות וכו'. א"ל רבי עקיבא וכי דנין איפשר משאי איפשר, א"ל אף על פי שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה, חזר רבי עקיבא ודן דין אחר מה לפסח מצרים שכן אין טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, תאמר בפסח דורות שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, א"ל הרי הוא אומר ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהיו כל עבודות של חדש הזה כזה וכו' (כדכתיב ברמז תצ"ה). וזבחת פסח וגו', שתהא שחיטתו לשם פסח שאם שחטו שלא לשמו פסול. אין לי אלא שחיטתו, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר ועשית. יכול שאני מרבה אף הקטר חלביו, תלמוד לומר וזבחת, זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה זביחה מיוחדת שמעכבת את הכפרה [אף כל שמעכב את הכפרה] יצאה הקטרה שאינה מעכבה את הכפרה. לה' אלקיך, לשם המיוחד. צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים וכו' (כדלעיל עד אינו בא אלא מן החולין. במקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם, זו שילה ובית עולמים: