Quotation_auto על שמות 15:21

נחית בחסדך. כלומר יהי רצון שכן תתנהג עם בניך בהליכתם לארץ בזה הסדר. כי לבניך תנחם בחסדך וברחמיך. ולאחרים בעוזך ובאפך תכריתם עד שיגיעו לארצם. וזהו נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך וגו'. ובזה שמעו עמים וכו'. תפול עליהם אימתה. וכל זה עד יעבור עמך ה'. ויהי רצון שתביאמו ותטעמו זמן ארוך בהר נחלתך ותבנה להם מקדש ובזה ה' ימלוך. ונתן טעם לשירה ואמר כי בא סוס פרעה. ועשה להם זה הפלא הנזכר בפעולות הפכיות בזמן אחד. וזהו וישב ה' עליהם את מי הים להפרע מהם. ועדיין בני ישראל היו הולכים ביבשה בתוך הים. וזה פלא גדול שבו כלולים כל הנזכרים כמ"ש נורא תהלות וכו'. והנה בזאת השירה נזכרו ג' דברים גדולים. נסי הים באבדת המצריים והצלת ישראל. וזהו החלק הא' שאמר סוס ורוכבו רמה בים השם איש מלחמה מרכבות פרעה תהומות יכסיומו זהו דרך כלל. ואחר כך שב לפרש כיצד נפרע מפרעה ביבשה ובים. ביבשה ימינך השם תרעץ אויב. שהתחיל לשברו ולהממו ולהסיר אופן מרכבותיו. וזהו וברוב גאונך הרסת קמיך מעל המרכבות. והיאך היה זה. כי תשלח חרונך וגו'. כי מכח האש שהוא החרון נשרפו המרכבות כאלו היו קש יבש. ואחר זה ברוח אפך נערמו מים. וקמו נד אחד לעבור ישראל. באופן שבזה טעה פרעה כשראה דרכים עשוים בים והמים קשים כאבן ואמר ארדוף אחריהם בים ואשיגם. ואתה בכחך נשפת ברוחך הנזכר והפשרת המים וניגרו המים וניתרו וכסמו ים. ולולי זה הפירוש ראוי היה שיאמר הכתוב וברוח אפיך נערמו מים נשפת ברוחך וגו'. ולמה הפסיק בין שני אלו הפסוקים אמר אויב ארדוף אשיג. כי ראוי היה להיות מוקדם לכל אבל במה שפירשתי התישבו הפסוקים. והחלק השני הוא נחית בחסדך שמעו עמים ירגזון. שכל זה על העתיד בביאת הארץ ובבנין בית המקדש. והחלק הג' נרמז לעתיד על הגאולה העתידה. ועל בנין הבית האחרונה. ועל ד' גליות. ולזה אמר אחר שהשלים מפלת פרעה ימינך ה' נאדרי בכח בגלות בבל. ימינך ה' תרעץ אויב בגלות מדי. ואמר אויב כנגד המן הרשע שנקרא אויב עמלק וסיעתו. כאומרו האויב תמו חרבות וגו'. וברוב גאונך תהרוס קמיך כנגד גלות יון. תשלח חרונך וכו'. כנגד גלות אדום שענשם באש דכתיב ושלחתי אש בבארה וכתיב והיתה ארצם לזפת בוערה. ונקראו קש דכתיב והיתה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. ולז"א יאכלמו כקש שהוא לעתיד. זה נ"ל בלי ספר ומדרש:

ובמדרש אמרו מה טעם פתח משה בשירה בל' אז לפי שאמר דור אנוש חטא בל' אז דכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' ובא אוקינוס ושטפם. עכשיו שנטבעו המצריים וניצולו ישראל. ראוי לומר שירה בל' אז. באופן שבלשון שנתקלקל העולם באותו לשון נתקן. וכן אמרו טעם שני משה חטא בלשון אז. דכתיב ומאז באתי אל פרעה. ורצה לתקן חטאו בלשון אז ג"כ. דכתיב אז ישיר משה וגו'. ואמר ובני ישראל. לדעת רבים כי משה המחבר השירה. וישראל היו עונין אחר משה. על כל דבור ודבור של השירה אשירה לה' כי גאה גאה. והעד ותען להם מרים שאמרו שם שירו לה' כי גאה גאה. ולא דברו נכונה כי הכתוב לא אמר אלא אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. ועוד מה מעלה השיגו ישראל בים. שאמרו ראתה שפחה על הים כו'. סוף דבר אין להאריך בזה אלא להאמין האמת כפשוטו של מקרא. וכמו מה שכתבו בסתרי התורה. כי זה היה מהנסים הגדולים שהיו בישראל שראו כבוד השם וידו הגדולה. עד שזכו כולם למעלת הנבואה ולומר שירה עם משה. כולם בשוה איש באחיו ידובקו ולא יתפרדו. וכולם אמרו השירה אות באות תיבה בתיבה עם משה כולם בשוה. כאלו יצא הכל מפה אחד בלי חלוק. וזה פלא גדול. אבל בחק ישראל ולפי השגתם שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה לא היה כ"כ פלא. שהרי בימי תלמי המלך הסכימו שבעים חכמים איש בחדרי משכיתו. לשנות בתורה עשרה דברים כמוזכר בדבריהם. כ"ש ישראל בים שקנו שלימות הנפש והגוף. שיסכימו כולם לדבר אחד. ולזה תמצא שפירשתי בפי' שיר השירים כי כל עשר שירות שנזכרו בתורה רמוזים בה. וזהו שיר השירים שכל השירים כלולים בו. ובאומרו לסוסתי ברכבי פרעה התחיל בשירת הים שכתוב בו סוס ורוכבו רמה בים. וכן להורות על מעלת ישראל באותה שירה. אמר נאוו לחייך בתורים צוארך וכו'. שזה רמז על השירה. כי כל שירה היא שקולה. והמשורר אותם מרים צוארו ביתדות החרוזים של השירה לנגן ולסדר אותם היטב. וכשראה השם דקות שכלם וסדר שירתם להשיג דבר כזה להסכים כולם לדבר אחד. ובפרט עם שהיו עבים בשכלם ויגעים ומוכים מעבודת פרך. ועכ"ז היה להם הכנה טובה להשיג דבר זה. אמר שהיו ראויין בעבור זה לקיבול התורה בין תורה שבכתב בין תורה שבעל פה. וזהו שסמך מיד תורי זהב נעשה לך. שהם שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והתורה היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. וזהו זהב עם נקודות הכסף. שרמז בזה נקודות ותגין וכתרי אותיות וכל סתרי המסורה. ולהיות זה דבר גדול. תמצא שאמרו בכתובות על פסוק ה' ממקור ישראל. שאפילו עוברין שבמעי אמם אמרו שירה. וזה להורות על רוב מעלתם. שאפילו הקטנים שבהם השיגו מעלה זו. כאומרם ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. שנאמר זה אלי ואנוהו. לרמוז שמצד השגתם בשכינה השיגו דבר גדול כזה. לומר כולם שירה בשוה עם משה רבם. ופירוש זה המאמר גלו רז"ל במקום אחר לפי שנראה דבר זר מאד. כי איך עלה על הדעת שעוברין שבמעי אמם אמרו שירה. לכן אמר מנין שאפילו עוברין שבמעים אמרו שירה שנא' ה' ממקור ישראל. ממקור ישראל ולא ממקור ערב רב שהפילו נשותיהם. והרצון בזה לפי שידוע שהאשה ההרה היא מוכנת לקבל איזה התפעלות להפיל עוברה. הן מצד רעש או רעם או קול גדול. ובכאן היו נשים רבות הרות מששים רבוא שהיו בישראל. וכאן היו ראויות לקבל נזק ולהפיל הריונם. בין מצער אבני בליסטרא שהיו זורקין המצריים. בין מצד הרעש והמהומה. דכתיב ויהם את מחנה מצרים. בין מצד זעף הים והמונו. ואמר שאף גם זאת לא הפילה אשה עוברה מנשי בני ישראל. ושכולם מתאימות ושכולה אין בהם. וזהו מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה. וזכו כולם לצאת לאויר העולם בקיום גמור בלי נזק. ונתגדלו ואמרו שירה והודאה למי שעשה להם את כל הנסים האלו. וזהו ה' ממקור ישראל במקהלות ברכו אלהים. ונתנו הודאה לה'. אותם עוברין שיצאו ממקור ישראל שלא הפילו אמותיהם. אבל נשי ערב רב שהיו שם. לא זכו עובריהם לומר שירה. לפי שהפילו אמותיהם. וזהו ה' ממקור ישראל. ולא ממקור ערב רב שהפילו נשותיהם ולא נעשה להם נס גדול כזה. אבל מיד קבלו שנוי והתפעלות ונזק עד שהפילו נשותיהם. וזהו פי' המאמר מה שחסר זה גלה זה. לפי שד"ת דלות ורשות במקום אחד ועשירות במקום אחר:

תניא ר' מאיר אומר מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר אז ישיר משה שר לא נאמר אלא ישיר. כיוצא בדבר אתה אומר אז יבנה יהושע מזבח בנה לא נאמר אלא יבנה מכאן לתחית המתים מן התורה. בו ביום דרש רבי עקיבא אז ישיר משה ובני ישראל שאין תלמוד לומר לאמר מלמד שהיו ישראל עונין אחריו של משה שירה על כל דבר ודבר כקורין את ההלל. רבי נחמיה אומר כקורין את שמע ולא כקורין את ההלל. דרש רבי עקיבא בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים. משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה' וכו'. רבי נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחלה והן עונין אחריו מה שהוא אומר . במאי קמיפלגי רבי עקיבא סבר לאמר אמילתא קמייתא. ור' אליעזר סבר לאמר אכל מילתא ומילתא. ורבי נחמיה סבר ויאמר דאמרו כולהו בהדי הדדי לאמר דפתח משה ברישא. דרש רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו כיון שראו את השכינה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל. משה ובני ישראל משה שקול כישראל וישראל כמשה בשעה שאמרו שירה.