Quotation_auto על שמות 17:10

ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. לפי שלמעלה חטאו לריב עם משה ולנסות את ה'. וראה עמלק שהיו יוצאים מדחי אל דחי ממרה לתלונת הבשר והלחם. ומתלונת הבשר והלחם לתלונת המים. עד שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין. לזה סמך מיד ביאת עמלק. להורות שראה בחכמתו רפיון ישראל וחלשתם מצד עונם. ולזה בא. ולכן ארז"ל שקפץ ת' פרסה לבא על ישראל בזה העת. וכן אמרו מאי ברפידים רפה ידים. כלומר שהיו ישראל רפים באמונתם. וסבת שנאת עמלק אמרו במדרש שהיא בסבת צואת תמנע אחות לוטן. שחזרה להדבק בזרעו של אברהם ולא קבלוה. וכשראתה שלא קבלוה היתה פלגש לאליפז בן עשו. כדי להדבק בזרעו של אברהם אבינו. ותלד לו את עמלק וספרה לו את כל המאורע. וצוותה לו צוואה בחרם שיטור איבה זו לישראל לעד לעולם. ולכן ויבא עמלק וילחם עם ישראל. וע"ד הפשט ראה שלא היה זה אלא בסבת יעקב שלקח ברכותיו של עשו זקנו. ולפי שברכת יצחק היתה לרשת את ארץ כנען. וראה שיצאו ממצרים לעבור דרך ארצם. עד שלסבת זה שמעו עמים ירגזון. בעבור זה בא עמלק להפסיק בדרך. כדי שלא ילכו לארץ ישראל ויבנו מקדש. כאומרו תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. ולזה תמצא כי בפרשת זכור את אשר עשה לך עמלק. אחר שכתב והיה בהניח ה' אלהיך תמחה את זכר עמלק. כתב מיד והיה כי תבא אל הארץ ולקחת מראשית כל פרי האדמה. אחר שבאת אל הארץ על כרחו של עמלק שנקרא ראשית גוים עמלק. ולקחת מראשית כל פרי האדמה. להודות לה' ותעיד ותאמר הגדתי היום כי באתי אל הארץ על כרחו של עמלק. ויהיה וענית כמו לא תענה ברעך. וז"ש בכאן ויאמר כי יד על כס יה הזאת המלחמה היא. לפי שאמר וחשב לשים ידו בכסא הש"י שהיא ירושלים שהיא כסא ה'. ולפי שישראל באותה שעה לא היו מוכנים מצד החטא. אמר אל יהושע בחר לנו אנשים צדיקים וגבורים ראויים ללחום מלחמת ה'. וצא אתה להלחם בעמלק. בענין שלא יצא הוא למחנה ישראל. ואני אסייעך בתפלתי. ולפי שזאת המלחמה לא היתה ראויה להעשות בחיל ובכח כי אם ברוח ה'. ולפי שישראל חטאו עם ערב רב בשאלת המים. לא רצה משה לצאת למלחמה אלא נתנה ליהושע. והוא עלה אל ראש הגבעה להתפלל וידיו פרושות השמים. וזהו מחר אנכי נצב על ראש הגבעה. ומטה האלהים. שהוא שבט לגוי חסר לב. בידי להכניעו בו. ואעפ"י שהיה הדבר קשה בעיני יהושע להלחם בעמלק לפי שלא היה מלומד מלחמה. ועוד שלא היה רוצה ליטול עטרה בפני רבו. לפי שהוא היה בוטח בה' שינצח המלחמה בזכותו של משה. ואולי יחשבו העם שהוא בגבורתו נצח המלחמה ותקרא המלחמה על שמו. עם כל זה קיים מאמר רבו. וזהו ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק. והטעם לפי שמשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה להתפלל והוא בטח בזכותם. אבל באופן אחר לא יצא להלחם. ולהורות שישראל לא היו ראוים. אמר שכל עוד שידיו של משה פרושות בכח תפלתו. גבר ישראל. וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. ואם כן אחר שמשה היה רואה תגבורת ישראל תלויה בהרמת ידיו. למה היה מניח ומשפיל ידיו. לזה אמר וידי משה כבדים ולא היה יכול להרים ידיו תמיד. אבל בסיוע אהרן וחור היו ידיו אמונה עד בא השמש. ובזה ויחלוש יהושע את עמלק. ולא בכח גבורתו ולא בכח אנשי המלחמה. ועכ"ז יש לשאול מה טעם היו ידיו של משה כבדות עתה. והלא אחר מ' שנה עשה מלחמה עם סיחון ועוג ויכם וירדפם ולא היו ידיו כבדות. ועכשיו כבדו עד שבסבת הכבדות היה גובר עמלק. ואולי נאמר כי הטעם בזה לפי שהיה מעורב בכאן זכותו של יצחק. כי זה היה בן עשו שכיבד לאביו מכל בנים שבעולם. והיה צד בידיו צידה להאכיל לאביו. ויעקב הטעה לאביו כי היו ידיו שעירות. ולכן היו ידי משה כבדות. לפי שהיה בכאן זכות אבות מעורב. וזהו שאמרו ועיני ישראל כבדו מזוקן מזוקן של יצחק. כן בכאן וידי משה כבדות מזוקן של יצחק. אבל בסיחון ועוג לא היה להם זכות אבות. ולכן בכאן מצד זה לפעמים גבר ישראל ולפעמים גבר עמלק. ועוד נ"ל כי הטעם ששלח משה ליהושע למלחמה ולא נלחם הוא. וכך הטעם שהיו ידיו כבדות וקרא לאהרן וחור עמו. לפי שהוא סבב זאת המלחמה בקבלת ערב רב שקבלם מדעתו בלא דעת השכינה. כאומרו לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת מדעתך. ובכאן תלונת המים היתה מערב רב כמו שכתבתי. ולכן כתב שם העם העם. ובסבת חטא זה בא עמלק נגד ישראל על נסותם את ה'. ולכן לא רצה משה להלחם בעמלק. אחר שהוא סבב החטא והמלחמה ולכן שלח ליהושע. ולפי שמשה עשה זאת המלחמה היו ידיו כבדות בסבת החטא. ולפי שהחטא היה בכאן כאשר יניח ידיו גבר עמלק. כי הזכות לא היה מספיק לנצח החטא מכל וכל. ולכן הוצרכו אהרן וחור בזכותם לתמוך ידיו ולחזקם כי מצד עצמו לא היה יכול. ולזה תמצא שהוצרכו לו' במדרש כי זכות אברהם יצחק ויעקב נצטרפו בכאן. זכות אברהם דכתיב ביה והאמין בה' כנגד ויהי ידיו אמונה. זכות יצחק דכתיב ביה ויצחק בא מבא כנגד עד בא. זכות יעקב דכתיב ביה כי בא השמש כנגד השמש. וזהו ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. נתכוונו למה שאמרתי כי אלולי זכות אבות. זכות משה לא היה מספיק בסבת חטא ערב רב. ואז ויחלוש יהושע כי בלא זכות אבות לא היה נוצח. ולזה ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע. כלומר אחר שאתה חטאת בזה. תזכור זה ותזהיר ליהושע שלא יעשה כזה לקבל גרים שלא מדעתי. ולכן כשראה יהושע הגבעונים שהטעוהו. ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לעדה:

דבר אחר נקם נקמת בני ישראל אמר ליה עד שבלעם שם לך עליהן, למה בא בלעם שם אלא שעשה תנאים עם בלק א"ל אף על פי שאני הולך לי אלא הריני נותן לך עצה היאך תשלוט בהן אם נעשית עצתי אתה נותן לי שכרי, אמר לו הקב"ה שונא זמה הוא וכו', כיון ששמע הרשע שנפלו בא ליטול שכרו אמר הקב"ה הרי השעה הרי נכנס הזאב לגדי נקם נקמת בני ישראל. ד"א נקם נקמת א"ל משה אתמול אמרת לי אל תצר את מואב ועכשיו נקום, אמר ליה הקבה כשאמרתי לך אל תצר את מואב לשם האב נקראו ותקרא שמו מואב, אבל עכשיו שנשתנה דינם ביני ובין ישראל לכך קראן מדינים. נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אמר משה אם איני יוצא עכשיו אני נותן פתחון פה לבני אדם להשיח אילולי בקש משה שלא למות לא מת שאמר לו הקב"ה אם אין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל אין אתה מת והיה יושב לו עשרים שנה או שלשים שנה, אלא אמר משה אין רשות בידינו לעכב את המצוה, מיד וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם, מכאן אמרו חכמים כל המקיים מצות רבו הכתוב מונה שבחו. וכן מצינו ביהושע שנאמר ויעש יהושע כאשר אמר לו משה. וכן מצינו בבני לוי ויעשו בני לוי כדבר משה. לתת נקמת ה' מכאן אמרו כל העושה מצוה עם ישראל כאלו עשאה לאביהן שבשמים שנאמר בכל צרתם לו צר. אלף למטה יכול אתה אומר עד שיבואו כל ישראל כולם ויעשו בהם נקמה. והרי למדנו שבדבר אחד שהוציא משה מתוך פיו יכול לשרוף את העולם שנאמר משרתיו אש לוהט, אלא שיהיו כולם שותפין בנקמתו של מדין, תלמוד לומר וימסרו, הא למדת שלא באו אלא פורין שהטילו עליהן. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן כשהלך פינחס למדין הוא וכל חיילותיו שהלכו עמו, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה מפני שהוא משתמש בשם המפורש. אף פינחס כיון שראהו פורח ועולה אף הוא עושה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו עד שמצאו עומד ומשתטח לפני כסא הכבוד, מיד נתן עליו פינחס ציץ של הקב"ה ותפשו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנהדרין והרגוהו שנאמר ואת בלעם הרגו. וכשם שעשה הקב"ה נקמה במואב ובמדין כך עתיד הקב"ה לעשות נקמה בעובדי אלילים שנאמר כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה: