Quotation_auto על שמות 34:10

ואמר ונעבור מאת אחינו בני עשו. לרמוז שקבלו עליהם ישראל הגזירה והגלות דכתיב אם לא כי צורם מכרם. ואמר ונפן ונעבור דרך מדבר מואב. לרמוז כי מיד בהשלמת גלות רביעית של אדום. יתגלה משיח בן דוד שבא מרות המואביה. ויושיע את ישראל תשועת עולמים. ואחר שכל זה הטוב עתיד לצאת ממואב. אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. אח"כ אמר קומו ועברו לכם את נחל זרד. להורות שעד עכשיו מצד העונות לא יוכלו לעבור את נחל זרד. אע"פ שהיה קטן זרת ארכו וזרת רחבו. וכשהיו ישראל רצויים לא עמד הים בפניהם. כאומרו דבר אל בני ישראל ויסעו. שאין הים עומד בפניהם. ועכשיו מצד העונות נתעכבו קרוב לארבעים שנה שלא יכלו לעבור את נחל זרד. וזהו שאמר והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה. וזהו בסבת הרשעים. וזהו עד תום כל הדור אנשי המלחמה. ולזה תמצא שסמך המשורר אחר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו לעושה נפלאות גדולות לבדו לגוזר ים סוף לגזרים כל"ח. על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וכו'. להורות שבזמן הראשון עשה השם נפלאות גדולות עם ישראל עבדו. לפי שהיו קרובים אליו לקרוא כולם בשם ה'. עד שבאותו זמן הכה בכורי מצרים וקרע להם הים לגזרים והעביר ישראל בתוכו ולא עמד הים לפניהם. ועכשיו מצד העונות על נהרות בבל שם ישבנו ועמדנו לראות אם יעשה השם עמנו ככל נפלאותיו הראשונים שעשה על המים. וכשראינו שבשפלנו לא זכר לנו. גם בכינו בכי גדול בזכרנו את ציון והנפלאות שהיה השם עושה עמנו בזמן הראשון. וכן רמז המשורר שבכל זמן וזמן השם עושה נפלאות גדולות לבדו עם עמו ישראל. ואפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו. ולכן אמר לגוזר ים סוף לגזרים. בכל יום ויום. ולא אמר שגזר ים סוף לגזרים אלא לגוזר ים סוף. להולכי ימים ונהרות בכל יום עושה עמהם נסים ונפלאות. וכבר הארכתי בפירוש איכה. ושם פירשתי מזמור על נהרות בבל איך שם רמוזים גלות בבל וגלות אדום וגלות מדי. שראה אותם המשורר במראה הנבואה. ולכן אמר כנגד גלות אדום שהוא גלות ארוך. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. שאע"פ שנראה שאני שוכח אותך אחרי כמה שנים לא יהי' כן. וכנגד גלות בבל שלא היה אלא שבעים שנה. אמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. מיד אחר שבעים שנה. וכנגד גלות אדום אמר זכור ה' לבני אדום. ואל תשכח מה שעשו במקדשך שהיו אומרים ערו ערו עד היסוד בה. וכל זה מצד העונות שהיו בבית שני. כאומרם ז"ל בירושלמי מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. דורות ראשונים היו בהם ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ועם כל זה אע"פ שנחרב הבית בימיהם לא עשו אלא שהסירו את התקרה דכתיב ויגל את מסך יהודה. אבל דורות האחרונים לא בהם ע"ז וגילוי עריות והיו בעלי תורה ובעלי מצות. ובעונותם גרמו להחריב הבית עד היסוד בה. דכתיב האומרים ערו ערו עד היסוד בה. מה טעם לפי שהיו חומדים ממון ושונאים אלו לאלו. הרי לך מבואר ששנאת חנם קשה מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. אח"כ חזר לגלות בבל ואמר בת בבל השדודה וגו'. אשרי שיאחז וגו'. הנה בכאן כלל גלות מדי וקראם מאושרים. לפי שהיו קרובים אל ה' כמאמר כורש מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל. וכן בענין מרדכי ואסתר. וקראם מאושרים לפי שהחריבו לבבל ונפוצו עולליהם אל הסלע. כמו שעשו מלכות בבל לישראל. והנה יש מקום לדבר בענין שכתב איכה. ובמעלת איכה. והנושא יכול להיות איכה אשא לבדי. והמאמר שלשה פתחו באיכה תמצאהו במנורת המאור. וכן יכולים לדבר בכאן בפרשת המרגלים דכתיב בהו ויבכו העם בלילה ההוא. וכתיב בכה תבכה בלילה. וכתיב בפרשה זו ותשובו ותבכו לפני ה'. אח"כ אמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה. ואחז"ל ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי. אבל כל מ' שנה לא נתיחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה לפי שהיו ישראל כמנודים. והנה יש לעיין איך אמר שכל מ' שנה לא נתיחד אליו הדיבור. שהרי מצינו שנתיחד אליו הדבור בכל מ' שנה. ובכל מקום תמצא כתוב וידבר ה' אל משה הרבה פעמים זולת שלפעמים כתיב ויאמר ה' כדרך כל התורה. וא"כ איך אמר שכל מ' שנה לא נתייחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה. והנראה בעיני כי מה שאמר שכל מ' שנה לא נתיחד אליו הדבור. זה משמע מתחלת אלה הדברים. עד ויהי כאשר תמו. שלא תמצא שנתיחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה. דכתיב ויאמר ה' אלי רב לכם סוב את ההר הזה. ואחר כך כתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר. וזה להורות כי שנות רשעים תקצורנה. לא שיקצורו כי בהפך הוא כי יבלו בטוב ימיהם ויציצו כל פועלי און. אבל פירושו כי אחר שהרשעים בחייהם קרויים מתים. אין חייהם חיים אע"פ שיחיו אלף שנים פעמים. ולכן כל חייהם אינם חשובים כשנה אחת. ומזה הטעם בעצמו מנה בכאן אלו הארבעים שנה בתחלת אלה הדברים עד ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה. להורות כי ספו תמו מבלהות ופתע פתאום עברו עליהם אלו המ' שנה. כאומרו וגם יד ה' היתה בם להומם מקרב המחנה. כאלו לא היו חייהם חיים אלא כשיעור שיש מתחלת אלה הדברים עד ויהי כאשר תמו. כאלו תחלת הארבעים היה מתחלת התוכחה של אלה הדברים. וסוף הארבעים היה כשאמר ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי. וזהו שאמרו אבל כל ארבעים שנה לא נתייחד אליו הדיבור אלא בלשון אמירה. וא"ת אם ישראל חטאו משה ע"ה מה חטא שלא נתייחד אליו הדיבור. אבל זה יורה על מעלת ישראל ועל קדושתם. שאע"פ שהיה משרע"ה גדול הנביאים. לא היתה נבואתו אלא בסבת ישראל ובאמצעותם. כאומרו וראה כל העם אשר אתה בקרבו. כי בסבת היות אתה בקרב עם קדוש שרתה עליך השכינה. וזהו ג"כ מה שאמר נגד כל עמך אעשה נפלאות. ובסבת היות אתה בקרבם יראו מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. בסבתם ובאמצעותם. וזהו ג"כ מה שאמר וראה כי עמך הגוי הזה. ובסבתם אני מושפע ממך. וכן אמרו לך רד מגדולתך כי לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. וא"כ אחר שישראל היו רחוקים מהשם והיו כמנודים כל מ' שנה. כלומר פרושים מזוהר עליון. איך היה ראוי שיתייחד הדיבור אל משה באספקלריא המאירה. אחר שמשה לא קבל הנבואה אלא באמצעותם. וא"כ אינו מן התימה שכשיש רשעים בדור לא יתייחד הדיבור אל הנביא ושתסתלק ממנו הנבואה. וכן אני סבור כי כשאמר אלישע ועתה קחו לי מנגן שנסתלקה שכינה ממנו. לא היה בשביל שהיה עצב על פרידת אליהו רבו. שכבר עבר בינו ובינו זמן רב. אבל היתה הסבה בעבור ראיית מלך ישראל שהיה רשע. ולכן אמר אם לא פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. וכמו שאמר אסור להסתכל בדמות אדם רשע. לפי שהאדם עשוי בצלם דמות דיוקנו של הקב"ה. ולכן ראוי לכל אדם להתקשר בזה הצלם. באופן שלא יפרד ממנו בשום זמן. כאומרו אך בצלם יתהלך איש. ואם אדם יסתכל בדמות אדם רשע. כביכול שנפרד ממנו זוהר עליון. ונסתלק ממנו אותו צלם עליון. ונפרד ממנו בסבת טומאת הרשע. כמו שמסתכל במראה האשה הנדה שנראה לו שרואה שם טפות דם. ואלו האשה מטמאה האויר ובהבל פיה ניתזו שם ניצוצות של דם. וזהו סילוק שכינה שהזכירו ז"ל בסבת דור אנוש ודור הפלגה. וזהו בטמאם את משכני אשר בתוכם. כי משכן השם הוא אותו צלם שנזכר אשר הוא בתוך האדם. וכשהאדם מטמא עצמו. כביכול שמטמא אותו צלם ומשכן השם. עד שברוב טומאתו הוא מטמא לאחרים ומונע מהם אותו זיו עליון. בסבת ההסתכלות שמסתכלין בו. ולכן נסתלקה שכינה מאלישע בסבת יהורם. עד שהוצרך לומר ועתה קחו לי מנגן. עד שבסבת השמחה יחזור אליו זיו העליון אשר נפרד ממנו. וזהו והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. ולכן אמרו בכאן אבל כל מ' שנה לא נתייחד אליו הדיבור. לפי שהיו ישראל כמנודים פרושים מאותו צלם עליון שנפרד מהם בסבת רשעתם. עד שבסבת זה נפרש ממשה ע"ה אותו זוהר העליון. לפי שהיה הולך בקרבם ומסתכל בהם. אבל כאשר תמו כל אנשי המלחמה. מיד וידבר ה' אלי באספקלריא המאירה. לפי שחזר אליו אותו זוהר העליון שנפרש ממנו בסבתם. וקראם אנשי המלחמה לפי שהיו כולם מבן עשרים שנה ומעלה ראויים לצאת למלחמה. כדכתיב מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא. וכן קראם אנשי המלחמה. לפי שהם עשו מלחמה גדולה עם ישראל ועשו רע גדול לישראל. אחר שהאמינו לדברי המרגלים וסבבו למות כולם במדבר. וגרמו שהתאחרו ישראל במדבר ארבעים שנה. כאומרו ובניכם יהיה רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם. וכן קראם אנשי המלחמה. על דרך סגיא נהור. לפי שהיו חלשים ורכי הלבב ולא יכלו להלחם עם אנשי הארץ ולא היה להם לב כנגדם. ואמרו אפס כי עז העם. והיה להם לב להלחם עם הארץ. שאינה רואה ואינה שומעת. ולהוציא דבה עליה לומר ארץ אוכלת יושביה היא. ונתנבאו ולא ידעו מה שנקראת כן. לפי שהיא עתידה לכלות מישראל הראויים להיות יושביה. והארץ תעזב מהם אחר שהוציאו דבה רעה עליה. וכן קראם אנשי המלחמה. לפי שלא ידעו לעשות מלחמה ולכבוש יצרם הרע. אבל נתפתו מעצת נחש הנחושת הוא שטן הוא יצר הרע. אשר על זאת המלחמה הזהירה התורה. ואמרה כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם דייקא. זה מלאך המות שהוא צר הצורר תמיד לאדם. ומטעהו בחלקת אמרים רכו משמן. והאדם צריך ללחום עמו תמיד ולא להאמין לדברו אלא לשבר כוחו. וזהו והרעותם בחצוצרות. ולזה צותה תורה לתקוע שופר להחרידו ולהבהילו. ולזה אמרו שופר ראשי תיבות. אין שטן ואין פגע רע. ולכן קראם בכאן אנשי המלחמה לפי שלא יכלו להלחם עם יצרם הרע והוא נלחם בם ועשה עמהם מלחמה. ועל זה רמז כי תצא למלחמה על אויביך. כמו שנפרש במקומו בעזרת האל:

ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא אדני בקרבנו. הנה זאת השאלה כבר הודה השי"ת עליה באומרו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. ואם כן למה נכפלה כאן. ואולי יאמר ילך נא ה' בקרבנו כמו שאמרת למעלה. לפי שהם עם קשה עורף וצריכין רחמים ובזה וסלחת. ולפי שלמעלה לא פירש הדבר אלא שאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. והוא דיבר דברים הרבה. ולזה חזר ופירש ילך נא השם בקרבנו. כדרך כל מתפלל שצריך לפרש שאלתו. ועוד אני אומר כי זה דבר חדש. כי משה קודם שידע שלשה עשר מדות בקש שילכו פנים של זעם ויתנהג עמהם במדת רחמים. ואחר שלמד י"ג מדות שהם כולם רחמים ומעבירין כל מיני מדות הדין ויש בהם כפרת עונות. חזר לומר דבר אחר הפך מהראשון. והוא ילך נא אדני שהוא מדת הדין בקרבנו. כי איני ירא ממנו אעפ"י שהוא דין וזה העם עם קשה עורף. אחר שהוא בטוח בחסד ה' ובי"ג מדותיו של רחמים שהם יבטלו כל הגזרות וכל מיני מדות הדין. וזהו כי עם קשה עורף. אע"פ שהוא עם קשה עורף מהטעם כי אתה תסלח לעונם. ולכן תמצא שכתוב בכאן ילך נא אדני באל"ף דלי"ת שהוא לשון אדנות ומדת הדין. ואולי למד זה משה ממה שאמר השם אני אעביר כל טובי שהודיעו שמדת הדין היא טובה. וי"א שהטעם שחזר בכאן לומר ילך נא אדני בקרבנו. כדי להכנס עמו בברית כי ירא פן יגרום חטא העם. ולזה השיב ואמר הנה אנכי כורת ברית עמך. כי כן כתיב ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית. ועל מה שהתחנן בעד העם. אמר נגד כל עמך אעשה נפלאות על ידך. והם נפלאות המדבר. ועל מה שהתחנן בעדו ובעד כל העם. אמר וראה כל העם בעוד שאתה בקרבו את מעשה ה'. ולא מעשה המלאך. וזהו אומרם ביהושע עתה באתי. ויחידים אמרו מעשה ה' כי נורא הוא. זהו קירון עור פניו דכתיב וייראו מגשת אליו. וזהו אשר אני עושה עמך. ואני סבור שרמז בכאן ענין קרח ועדתו שיקומו כנגדו. וזהו נגד כל עמך שהם בני לוי. ואע"פ שכל הנפלאות שאעשה הוא בעבור תועלת ישראל. זה יהיה נגד ה' והפרי לבני עמך אשר לא נבראו בכל הארץ. כמו שאמר שם ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה. ומאין לו למשה זה אבל הוציאו ממה שאמר בכאן אשר לא נבראו בכל הארץ. ובזה וראה כל העם אשר אתה בקרבו. שהם שבט לוי את מעשה השם. כמו שאמר שם בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה:

או יאמר ואם בריאה יברא ה'. לפי שכבר כתבתי בפירוש שלש עשרה מדות. כי השם גלה למשה שיקומו בני שבטו כנגדו ויעשה עמו נסים ונפלאות. ולזה אמר נגד כל עמך אעשה נפלאות. והם קרח ובני לוי שהם עמו ושבטו. והנפלאות יהיו אשר לא נבראו בכל הארץ. וזאת הבריאה היא פתיחת הארץ. באופן שבזה ידעו כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני וכו'. כי עמו עשה אלו הנפלאות אחר שקמו כנגדו ואמרו כי תשתרר עלינו גם השתרר. ולכן אמר משה בכאן אם בריאה יברא ה' כמו שאמרת אשר לא נבראו בכל הארץ. שתעשה עמי בריאה חדשה ומעשה ה' הגדול ונורא. יהיה זה שתפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. ולהורות על זה אמר ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. לפי שכבר ידעת שכל מעשה בראשית נבראו בדבר השם ע"י האומנים. כאומרו תוצא הארץ ישרצו המים וכמו שפירשתי בפרשת נעשה אדם. שהיה מדבר עם האומנים שהם ארבעה יסודות. שמהם נתהוו כל הדברים שתחת גלגל הירח. ואחר שקרח ועדתו כפרו בבריאת העולם. ראוי הוא שיד העדים תהיה בהם בראשונה. והארץ תפתח פיה ותבלע אותם. אחר שהם כפרו בבריאת הארץ. ולכן אמר ותפתח הארץ את פיה. ולא אמר בכאן ויפתח ה' את פיה. אלא ותפתח הארץ. כמו מי שצמא למים ופותח פיו לבלי חוק. ולכן ותפתח הארץ את פיה להלקותם. הרי כאן העד הראשון. ונגד העד הב' שהוא יסוד המים. אמר וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ. כאומרו ומתהומות הארץ תשוב תעלנו. וכנגד העד הג' שהוא יסוד האש אמר ואש יצאה מאת ה' וכו'. וצוה שיקחו אלו המחתות מבין השריפה וירקעום צפוי למזבח זכרון לבני ישראל. שלא יקרב איש זר לעורר על הכהונה: