Chasidut על שמות 34:10

ובזוה"ק (יתרו עח; עט.) את מעשה ה' כי נורא הוא אמר ר"א שלימא דכלא וכו' והנורא דא יעקב איש תם גבר שלים בכולא וכו' בכל אתר דהוה שלימותא שכיח איקרי נורא וכו' לית דחילו אלא באתר דהוה שלימותא שכיח. ובזה"ק בשלח (נא:) אתה כוננת מישרים וכו' והבריח התיכון וגו' דא קוב"ה ר' יצחק אמר דא יעקב, וכולא חד אלא למלכא דאיהו שלים מכלא דעתיה שלים מכולא, מה ארחיה שהאי מלכא אנפוי נהורין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים, וכד דאין, דאין לטב ודאין לביש וכו' ומאן דאיהו חכימא אע"ג דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא שלים הוא מכולא דעתיה שלים אנא חמי דבהאי נהירו דינא יתיר ואתכסיא וכו' כך קוב"ה שלים תדיר וכו' בג"כ בעי לאסתמרא מניה. והוא שיראה שאינה מן התורה, תוכל להגיע ליראה מפני החסרון, כמו שנזכר לעיל, וכמו שמבאר, וחושך מיושר אך למחסור. אבל יראה שהיא מן התורה ע"י האמונה, נקרא שלימו דמהימנותא קדישא, כדאיתא בזה"ק (יתרו עט.) מאי דכתיב (בראשית כח) ויירא ויאמר מה נורא וגו' מאי קא חמא דקאמר דאיהו נורא וכו' חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אתקרי נורא כו' יעו"ש. שהתורה היא ישרה וקרואה ספר הישר כמ"ש (שמואל ב' א) הלא היא כתובה על ספר הישר, שהיא מעמודא דאמצעיתא, והיא תמימה, שהאחוז בה אין לו חסרון, מפני שמישרת מדותיו של אדם, שלא יטה להשקע בשום קצה מן המדות, שעי"ז נופל אדם בחסרון. שאם יכנע תחת מדה אחת שבמדות בלא קו ומשקל הדעת להכריע, שלא יטה לקצה אחרון, מכל מדה, יש בכל מדה חסרון אף שהיא מדה טובה, אך אם יתנהג במדה זו בתורת מדה טבועה וקבועה בלא הכשר דעת וחשבון, אז ישתמש בהמדה במקום שאינו ראוי, כגון שירחם על אכזרי, ואין לך רע מזה שמרחם על אכזרי ומחזיק ומקיים כח מזיק לעולם. ולזה צריך להשתמש בכל מדה בדעת במקום הראוי, ויכלכל דבריו במשפט בכל פרטי הנהגותיו כפי דעת התורה, אז יהיה שלם בלא חסרון. ועיקר החסרון הוא חסרון אמונה וכדאיתא בזה"ק ויקרא (דף טז:) והיה כי יחטא ואשם וכו' דהא בגין דא אסתלק קוב"ה מכלא כביכול קוב"ה לא אשתכח בקיומיה דהא כנסת ישראל אתפרשא מאתרהא הה"ד (ישעיה מד) אבדה האמונה דא כנסת ישראל כד"א (תהלים צב) ואמונתך בלילות וכו':

ויאמר וגו' קץ כל בשר בא לפני וגו'. הנה לא מצינו בכל התורה כולה בעת אשר יחרה אף ה' לכלות מעשי ידיו לומר בזה הלשון קץ כל בשר בא לפני ואמר סתם (שמות ל"ד, י') הניחה לי ואכלם ויחר אפי בהם וכדומה, ומה נשתנה כאן לאמר בלשון קץ כל בשר. ונראה על פי אשר אמרתי בפירוש תפילת אברהם אבינו על אנשי סדום, שתחילה אמר (בראשית י"ח, כ"ד) אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה. כלומר שינצל כל המדינה בזכות הצדיקים ואחר כך אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע פירוש ינצלו הצדיקים לבדם, ומפני מה חזר מדבריו הראשונים שלא לבקש על כל המדינה, ועוד מאין ידע שהקב"ה לא יציל הצדיקים אשר בקרבה, ובפירוש הודיע הקב"ה על ידי יחזקאל נביאו (יחזקאל י"ד, י"ג-י"ד) ואמר ארץ כי תחטא וגו' והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה והיו שלושת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם וגו'. הרי שמן הסתם לא יאסף הצדיק בין הרשעים. וגם צריך להבין תשובת הקב"ה אם אמצא בסדום וגו'. מה מציאה שייך בזה והיה לו לומר אם יש בסדום, וגם אברהם אמר אחר כך אולי ימצאון וגו' מה זו לשון מציאה בזה.

תורה קדמה לעולם. הוא תורה שבכתב כתובה אש שחורה כו' שהוא בכל עולמות עליונים כפי ענינם אבל תורה שבעל פה איןשייכות אלא לישראל לכן לא נכתבה ולכן על פי הדברים כרתי ברית (שמות ל"ד) ואז"ל (שמ"ר פמ"ז) על דברים שבעל פה שהם ברית וקשר לישראל ביחוד. וזהו משאז"ל בפסיקתא (פתיחא איכה) כי מאסו תורת ד' צבאות זה תורה שבכתב מיוחסת לשם צבאות על צבאי צבאות שלו. ואמרי קדוש ישראל נאצו זה תורה שבעל פה כי מיוחסת למה שהוא קדוש ישראל: