Quotation_auto על תהילים 131:1

ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית. לפי שהפסיק הענין בעשיית העולה ובדברי אברהם. חזר המלאך שנית לדבר אליו. והנראה בזה כי אולי אברהם בכל זאת היה עומד ומשתומם על המראה ואומר בלבו איך פתני יצרי שלא לשחוט את בני. כי מה טעם האמנתי לדברים האחרונים ולא לדברים הראשונים. כי בראשונה נאמר לי והעלהו לעולה ועכשיו אמר לי אל תעש לו מאומה. היה לי להעמיד הדבר על דין תלמוד אוקי חד לגבי חד. ולא היה לי לעשות כדברים האחרונים. לזה בא אליו מלאך ה' שנית. בענין שיהיו תרי לגבי חד ותתיישב דעתו עליו. וזהו ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית. ועוד כי בראשונה אמר והאלהים נסה את אברהם. ובאחרונה אמר מלאך ה'. לזה חזר לומר בי נשבעתי נאם ה'. כי אני אני הוא המדבר הנני והכל מראה השכינה. ואני מבטיחם כי יען אשר עשית את הדבר הזה שהבאת בנך יחידך לעולה. כי בזה היה די לפי איכות הדבר. ועוד ששמת אותו בפועל ולא חשכת את בנך את יחידך. כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו'. לפי שהעושה פועל כזה לשחוט בנו יחידו כל העולם יתקללו בו ויאמרו שהוא רשע ונבזה. ועוד רעה אחרת שישאר בלא בנים ובלא זרע. ועוד שכל העולם ישנאוהו ויהיו לו לאויבים. כנגד הקללה אמר כי ברך אברכך. וכנגד הזרע שישאר בלא בנים. לזה אמר הרבה ארבה את זרעך. וכנגד האויבים אמר וירש זרעך את שער שונאיו. ולא די זה אלא שיתברכו בזרעך כל גויי הארץ. ואם ברך אברכך והרבה ארבה הכל תוספת טובה על הבנים יהיה כנגד המקללים. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. וכל זה עקב אשר שמעת בקולי. ולא קול בנך. ולא לקול כל העולם. ולא מנעך לבא בדמים שום סבה מהסבות המונעות. אלא לשמוע בקולי בערך מעלתי ולדבקה בי. וישב אברהם אל נעריו. להורות שלא גבה לבו ולא רמו עיניו בדרכי ה'. אלא שחזר כאחד מנעריו בשוה. וזהו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע:

ואמר ואברהם שב למקומו. להורות על מעלת נבואתו. שאע"פ שעמד זמן רב בזה הויכוח עם השם. לא קבל התפעלות ולא נטרד בשכלו כשאר נביאים. אלא עמד בדעתו ומיד שב למקומו בלי ערבוב. והוא על דרך ושב אל המחנה. וזהו וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם כאשר ידבר איש אל רעהו. וכן ואברהם שב למקומו ולמדרגתו הראשונה. לא גבה לבו ולא רמו עיניו. כמו שאמר ואנכי עפר ואפר. וזאת מעלה גדולה באברהם שהניח בענותנותו הטוב הפרטי הצריך לו. והוא להתפלל על לוט בן אחיו. בשביל טוב הכללי. ולכן לא הזכיר ללוט ובעבור זה הציל השם ללוט. וזהו ויזכור אלהים את אברהם. כי בשפלותו לא הזכיר ללוט. והשם הזכירו והצילו: