Quotation_auto על תהילים 139:12

דבר אחר אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אתה אומר לנו שנאיר לפניך אתה אורו של עולם כי אתה נרי ה' והאור דר אצלך שנאמר הוא גלא עמיקתא וגו' אמר להם הקב"ה לא שאני צריך לאורכם אלא להעלות אתכם בפני האומות. בהעלותך את הנרות שיהו אומרים ישראל מאירים למי שהוא מאיר לכלם משל למה הדבר דומה לפקח וסומא שהיו מהלכין בדרך אמר פקח לסומא בוא ואני מסמך אותך היה מסמכו ומהלך כיון שנכנסו לעיר ולבית אמר פקח לסומא צא והדליק את הנר אמר ליה הסומא בבקשה ממך כשהייתי בדרך אתה היית סומכני עד שנכנסנו לתוך הבית ואתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה אומר לי צא והדליק לי את הנר אמר ליה פקח שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מוליכך בדרך. כך הפקח זה הקב"ה עיני ה' [המה משוטטים] בכל הארץ וכתיב וה' הולך לפניהם יומם וכאן הוא אומר ויקחו אליך לא בשביל שאני צריך אלא בשביל להאיר לך. הברק הזה תולדת האש שלמעלה הוא והוא יוצא ומבהיק כל העולם ואני צריך אורה. בשר ודם מדליק נר מנר שמא יכול להדליק מתוך החשך אבל הקב"ה כתיב וחשך על פני תהום ויאמר אלהים יהי אור ואומר גם חשך לא יחשיך ממך וגו' אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה הייתם זקוקים לאורו של בית המקדש אבל לעולם הבא בזכות של אותו הנר אביא לכם מלך המשיח שנמשל כנר שנאמר שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי ולא עוד אלא שאני עושה לכם אורה שכך אמר ישעיה והיה לך ה' לאור עולם:

ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. אפשר לאדם שיהא ארבעים יום בלא אכילה ושתיה מלאכים ירדו אצל אברהם ואכלו משה עלה לעליונים ראה שאין שם אכילה ושתיה לא אכל ולא שתה (כתוב בסוף ואלה המשפטים). לחם לא אכל מלחמה של תורה אכל ומים לא שתה מימיה של תורה שתה שנאמר לכו לחמו בלחמי ואומר הוי כל צמא לכו למים. היה לומד תורה ביום ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה. למה. אלא ללמד לישראל שיהו יגעים בתורה ביום ובלילה ומאין היה נזון כל אותן ארבעים יום מזיו השכינה. ארבעים יום וארבעים לילה והלא כתיב ונהורא עמה שרא גם חשך לא יחשיך ממך מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהיה הקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה.

דבר אחר בהעלותך את הנרות אתה מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח ושבט לוי לא הקריב כלום והיו מצירים למה רחקנו מהקרבת חנוכת המזבח. משל למה הדבר דומה למלך שעשה סעודה והיה קורא בכל יום אומניות אומניות. והיה לו אוהב אחד שהיה אוהבו יותר מדאי לא קרא אותו עמהם, והיה מצר לומר שמא יש בלבו עלי לפיכך לא זמנני מכל הסעודות, [כיון שעברו כל ימי הסעודות] קרא לאוהבו ואמר לו לכל בני המדינה עשיתי סעודה ולך לעצמך אני עושה סעודה בלבד למה שאתה אוהבי, כך המלך זה הקב"ה כיון שעברה חנוכת המזבח, א"ל הקב"ה לאהרן [ולבניו] אתם לעצמכם עשו חנוכה, לכך נאמר בהעלותך מה כתיב למעלה מן הענין ויקריבו נשיאי ישיראל, כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה זה זה אהרן שנאמר ואת שם אהרן תכתיב על מטה לוי. והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, אמר לו הקב"ה [למשה לך אמור לאהרן] אל תירא לגדולה מזו אתה מתוקן. הקרבנות בזמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל (ב) הנרות לעולם שנאמר אל מול פני המנורה. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. זה שאמר הכתוב גם חשך לא יחשיך ממך וגו' ולנו אתה אומר בהעלותך את הנרות. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב אמר לו המלך תהא יודע שאצלך אני סועד היום לך התקן לי, הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט שלחן של הדיוט, כיון שבא המלך באו עמו שמשין סבבו מכאן ומאן [מנורות של זהב], כיון שראה אוהבו אל כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו שהיו הכל מן ההדיוט, אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי ובשביל אהבתך איני חפץ להשתמש אלא בשלך, כך הקב"ה כולו אורה שנאמר ונהורא עמיה שרא והוא אומר לישראל התקינו לי מנורה ונרות ועשו לי מקדש וגו', ועשית מנורת זהב טהור, כיון שעשו מיד באתה שכינה מה כתיב שם ולא יכול משה וגו' (ובבא משה) מיד קרא למשה שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו [וכתיב ובבא משה וגו' לדבר וגו'] ומה דבר בהלותך את הנרות: