פרשנות מצטטת על שמות כב:ל

בהמה המקשה. כו׳ מותר באכילה. העובר כולו ואפילו מקום חתך של אבר. דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחתכו, שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור, מפני שהוא עומד על שפת הרחם. אבל החזירה אין צריך לחתוך לצד פנים, אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר. דמאי טעמא נאסר האבר כשיצא לחוץ, משום ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה, טריפה. מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ומקום חתך לא יצא חוץ למחיצתו, הלכך מותר כשהחזירה קודם שחיטה דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו:

אלו טרפות. טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס. כגון נץ וכיוצא בו. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה דמה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף והמיתה. או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר. אלא בשנטרפה. ולא מתה. אם הטרפה שלא מתה אסורה יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו. ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף ת"ל (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה [וגו'] עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות. ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות. הרי זו אסורה משום טרפה הואיל וא"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה. ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה. בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה. בין שדרסה חיה והרגתה. כך לא תחלוק בנוטה למות. בין שטרפתה חיה ושברתה. בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה. בין שנפל' ונתרסקו אבריה. בין שזרק בה חץ ונקב לבה או ריאתה. בין שבא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או ריאתה. או שבר רוב צלעותיה. וכיוצא בהן. הואיל והיא נוטה למות מ"מ הרי זו טרפה. בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. א"כ למה נאמר בתורה טרפה דבר הכתוב בהוה. שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהוה. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת עכה זו אסורה. הרמב"ם פ"ד מהמ"א:

לא תשא שמע שוא. אמר רב ששת משום ר׳ אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (כ"ב ל׳) לכלב תשליכון אותו וכתיב בתרי' לא תשא שמע שוא וקרי בי' נמי לא תשיא ^אהכתיב לא תשא הוא כנגד המקבל לשון הרע, והקרי לא תשיא הוא כנגד המספר לה"ר וכנגד המעיד עדות שקר, ורש"י כתב דמן הכתיב לבד אפשר לדרוש כולם, דכשמספר או מעיד הרי נושא בפיו שמע שוא, ונראה דמפרש לא תשא כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (פ' יתרו). ושייכות עונש ההשלכה לכלבים לענין זה י"ל ע"פ מ"ד בתענית ח' א' על הפסוק בקהלת מה יתרון לבעל הלשון, ופירש"י מי הוא בעל הלשון זה המספר לה"ר, והכלב דרכו לחרוץ לשון כמש"כ (פ' בא) לא יחרץ כלב לשונו, ומכוון הענין להשליכו לכלבים, כלומר לזה שאחז במדותיו.
וע"פ זה יש לפרש מ"ש במ"ר פ' וישב על הפסוק ויתנכלו אותו להמיתו, אמרו נשסה בו את הכלבים, ואינו מבואר מה ראו לענשו בעונש זה דוקא, אך ע"פ המבואר במ"ר שם שחשבו את יוסף למספר לשון הרע, והיינו בעל הלשון, אמרו לנהוג בו מדה כנגד מדה, כמבואר. .
(פסחים קי"ח א')

מה להלן מותר בהנאה - דכתיב לכלב תשליכון אותו (שמות כ״ב:ל׳):