מילון על קהלת 3:21

‎מתחלק לארבעה פנים. האחד, אדם כי יקריב מכם קרבן (ויקרא א, ב), אדם ילוד אשה (איוב יד, א), אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, יג), מי יודע רוח בני האדם (קהלת ג, כא), אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד (תהלים סב, י). ואיך משפט בני אדם לעלות במאזנים, אבל כה פתרונו, אדן להבל דמה, אלו היה ההבל ראוי להשקל במאזנים להיות ההבל בכף מאזנים והאדם בכף שניה, נמצא שקלת ההבל ושקלת האדם שוה.

‎מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג, כא), יש על אנשי לבב להשתומם על אמרת שלמה המשכיל ולתמוה ממליצתו, כי אמנם יש פליאה בפתרוני מליו, הלא הוא אמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שם יב, יז), ועתה אומר 'מי יודע אם עולה אם יורדת', אך ממוצא דבר הבין כי הרוח תשוב אל מכונה והאדם ישוב אל יסודו, ומה יוכל המשכיל להשיג בשכלו דבר רוח האדם ורוח הבהמה אם עולה אם יורדת, יש על אנשי לבב לאחז באורח השכל וישימו לבותם לנתיבות העולם להתבונן מוסדות הארץ לדעת איך נכונו [נ"א נבנו] הרוחות בעלותם במחשבה על פי הדת, כי אמנם בעשותו ככה ידע וישכיל שורש דבר ויכיר עוז אלהינו ומשפט הרוחות איך הרכיבם ומאין הביאם, דע והתבונן כי רוח האדם מאתו נפוחה ומאצלו הביאה בקרבו כדבר הדת ויפח באפיו נשמת רוח חיים (באשית ב, ז), ורוח הבהמה מתחתיות הארץ כאשר נמצא כתוב בספר יצירות ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ (שם א, כד), על כן בצאת רוח האדם מקרבו תעלה לרום גבוה ותשוב אל מקומה ואל מכונתה. עוד יש עזר בנקידת המלה ויורה עליה וירחקינה מתמיהא, כי אמנם אלו היתה תמיהא, היתה ההא פתוחה שקולה בשקלת דמיונה, אשר כמוה כאלה: האלהים אני (מ"ב ה, ז), י"י הוא האלהים (מ"א יח, לט), הראשון פתח עקב תמיהתו, והשני קמץ עקב דבר לו לענינו. וכמוהו העבד ישראל (ירמיהו ב, יד), העבד העברי (בראשית לט, יז), וכמהו האיש כמוני יברח (נחמיה ו, יא), מי האיש הירא (דברים ך, ח), האמת אתכם (בראשית מב, טז), קטנתי מכל החסדים ומכל האמת (שם לב, יא), חקה אחת ומשפט אחד להם. ועתה הואיל וקמצו הסופרים 'הָעלה' ולא פתחוה, כמו העולה על רוחכם (יחזקאל כ, לב), והיא העולה (וקרא ו, ב), הורונו ולמדונו כי רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת, וזה לנו האות הראוי להשען עליו ולאחוז בו, 'כל מלה התמוהא בה"א, תמיד היא פתוחה, ולא יתכן להיות קמיצה', כי כן גבלו אנשי הלשון על ספרי החקה, לבעבור שום שכל בין פתח לקמץ, למען לא יטעו קוראי הספר. ורוח הבהמה היורדת גם פה יש די לאנשי שכל בנקודה היורדת, כי אלו היתה המלה הזאת תמוהה, היה מחוקק להתמיה בנקודה שבה הה"א טעונה שבה ופתוחה, ויכולת הלשון משגת שניהם בהיורדת, ועתה פתוחה סופרים, הודיעונו על הרחקתה מתמיהא, הן אלה עניני הדבר וסוד המעשה.

‎אבל נשאר עוד להעמיד פתרון הפסוק היטב ולהקריב ענינו ודקדוקי מליו ונקידותיו ללב, מי יודע רוח האדם ורוח הבהמה (קהלת ג, כא), כה פתרונו, מי יוכל להבין דעת רוחותם ומי יוכל להשקיף בסרעפי לבותם? לא יבין זאת כי אם היוצר יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם. ואיך יאמרו הפותרים כי 'שלמה המשכיל לא ידע אם רוח האדם עולה ואם רוח הבהמה יורדת', אלו לא הבין, כה היה מתקן הפסוק בפנים המחולקים בעניני התמיהות היה מתמיה העלה בה"א כמשפט המלים התמוהים, וגם היה מתמיה במלה הראויה לה כיתר רוב התמיהות, [כי] בהתמיה המדבר דבר אחד מתמיהו בה"א, ובהתמיהו שני דברים בפסוק, מתמיה ב'ה"א' את הראשון וב'אם' את השני, כה משפט התמיהות ברוב המלים, התמיהא העשויה לדבר אחד כאלה: האלהי מקרוב אני (ירמיהו כג, כג), הברכה אחת היא לך (בראשית כז, לח), הגוי גם צדיק תהרג (שם כ, ד), הדרכי לא יתכנו (יחזקאל יח, כט), וכאלה הרבה, וכולם שוים בענינם, שנוים בנקידתם כפי [נ"א כי] נחת המלה בפה ומושבה [נ"א ומושכה] בלשון, כי אמנם יש מלה רחבת מבטא וקצרת מבטא רבת אותיות ומעוטת אותיות ואין נקידתם כי אם כפי נענועם וכפי מכונתם בפה וחנייתם בלשון, דע כי נקידת התמיהא מחלוקת לשלש פנים במלים אשר תחלתם ה"א כאלה: המראה האחד הַעבד ישראל (ירמיהו ב, יד), המראה השני הֶאנכי הריתי את כל העם הזה (במדבר יא, יב), הֶאנכי לאדם שיחי (איוב כא, ד), המראה השלישי הֲכימי אנוש ימיך (שם י, ה), ענין אחד לשלשתן והן בנקידתם שנוים, והם ראוים להשתוות, לולי שנויי נענועם כפי המלים, ועתה הואיל ולא התמיהו הסופרים העלה והיורדת הורונו ולמדונו כי רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת, ושניהם פתוחי האין המה בלי נקידת תמיהא, כמו והעולה על רוחכם (יחזקאל כ, לב) והיא העולה (וקרא ו, ב).