Responsa על ויקרא 22:24

א. הדגמה של מרצים יהודים או התמחות מעשית של סטודנטים יהודים בסירוס או עיקור בעלי חיים¹מהכתוב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות... ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד) למדו חז"ל שאסור לסרס בעל חיים זכר. איסור זה קיים בין בארץ ובין בחוץ לארץ, כמבואר בגמרא חגיגה (יד ע"ב), שאילתות (פרשת אמור מהד' הנצי"ב שאילתא קה), ספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה שסא), הלכות איסורי ביאה (טז, יא) ושולחן ערוך (אבן העזר ה, יא).
עם זאת ישנם אופנים שבהם, לדעת פוסקים רבים ולעתים אף לכל הדעות, אין בדבר איסור. אופנים אלה יפורטו להלן. חלק מהמובא כאן הובא בקצרה בתשובתנו בשו"ת במראה הבזק (חלק ו סי' עז)., מותרת בבעלי חיים זכרים, כאשר מדובר בטיפולים תרופתיים שאינם פוגעים, אפילו בעקיפין, באברי הרבייה עצמם²לא כל טיפול תרופתי מותר, משום שאיסור סירוס כולל גם טיפולים תרופתיים הגורמים לעקרות הקרויים בלשון חז"ל "שתיית כוס עיקרין" (ראה תוספתא יבמות ח, ד גמרא שבת קי ע"א - קיא ע"א ושולחן ערוך אבן העזר ה, יב). איסור זה חל גם על טיפולים תרופתיים הפוגעים בעקיפים באברי הרבייה עצמם. לכן הותרו כאן רק טיפולים שאינם כאלה. ברם גם לגבי הטיפולים שלא הותרו כאן קיימת מחלוקת האם איסור זה הוא מהתורה אלא שאין לוקין עליו או שהאיסור הוא מדרבנן. ויש למחלוקת זו השלכות רבות שידונו בסעיפים הבאים:
הסוברים שמדובר באיסור דרבנן הם:
בספר יראים (סוף סי' שמב, בדפוס ישן סי' שפא) כתב: "ונראה שעיקור על ידי סם מדרבנן", מאירי (שבת קי ע"ב, בביאורו הראשון שמבאר שהלימוד מהפסוק אינו אלא אסמכתא), עיין גם בלשון הרשב"א בחידושיו (שם): "שלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס", אמנם יתכן שלא כתב כן אלא בביאור ההוה אמינא של הגמרא שמשווה בין שתיית כוס עיקרין לנטילת כרבולתו של תרנגול "כדי שיסתרס מאליו", ואילו לדעת רב אשי שם שדחה את הראיה יתכן שבשתיית כוס עיקרין יש איסור תורה. אמנם יתכן שסבר כי הרשב"א סובר שגם רב אשי מודה שאין איסור תורה בדבר, ונחלקו האמרואים אם יש בשתיית כוס עיקרין איסור דרבנן או היתר גמור, ואז לא נאמר שהמחלקות היא קיצונית, שבהוה אמינא סברו שמותר לגמרי ורב אשי סבר שיש בדבר איסור תורה. עוד יתכן שלא פוסקים כרב אשי אלא נוקטים שדבריו הם דיחוי בעלמא, ואף על פי שלהלכה אוסרים שתיית כוס עיקרין - איסור זה הוא מטעם ביטול פריה ורביה ולא משום איסור סירוס עצמו, וכדלהלן.
ועיין גם בדברי הריטב"א (יבמות סג ע"ב) בשם הרמב"ן שמשמע ממנו שהאיסור הוא רק משום ביטול פריה ורביה, ולמי שכבר קיים פריה ורביה משום חובת "לערב אל תנח ידך" שהיא חובה מדרבנן.
יש לציין שגם היראים הנ"ל הציע ביאור כזה לדעות שיש בכך איסור מהתורה, אם כי בדבריו נראה שאין כוונתו לומר שהאיסור הוא משום ביטול פריה ורביה, אלא איסור הסירוס היא ההוראה המנוגדת לצווי של פרו ורבו כמפורט לקמן, שמכיוון שציוותה התורה פרו ורבו - אנו אומרים שהסירוס הוא מה שמנוגד לחובה זו, לפיכך יש להשוות בין פרטי המצווה והאיסור, וכעין מה שכתב בעל ההפלאה בספר נתיבות לשבת (סי' ה ס"ק ו) וכן רבי מלאכי הכהן בעל יד מלאכי (בתשובתו שהובאה בשו"ת בני יהודה חלק ב, בית יהודה סי' מז, בביאור דברי המבי"ט בקרית ספר. וראה להלן עוד בביאור דעת היראים). ועיין בדברי החיד"א בספר יעיר אזן (מערכת א אות יח) שכתב שכך נראה מדברי הריטב"א הללו, והאריך בביאורם.
יש לציין שלכאורה לפי דעה זו בבעלי חיים אין איסור כלל, שהרי מצוות אלו, "פרו ורבו" ו"לערב אל תנח ידך" לא נאמרו לגביהם. אמנם יש להקשות על זה מהגמרא בשבת (קי ע"ב) שם דנו באיסור זה ולמדו מהפסוק: "ובארצכם לא תעשו" שמדבר בבעלי חיים. קושיה זו היא על כל הסוברים שאיסור זה הוא מדרבנן. על זה אפשר להשיב שלימוד זה הוא רק אסמכתא, וכדברי המאירי הנ"ל). אבל מכל מקום קשה, שהרי מהמשך הגמרא משמע שאיסור זה שייך גם בבעלי חיים, שהרי בגמרא מנסים להוכיח ששתיית כוס של עיקרין מותרת מדברי ר' יוחנן לגבי תרנגול, ודחו את הראיה בטענה שר' יוחנן התיר רק פעולה הגורמת לתרנגול שלא ירצה להזדווג, אך לא סירוס ממש ואפילו בעקיפין. ואם שתיית כוס של עיקרין אסורה רק משום ביטול פריה ורביה, וזה אינו שייך בבעלי חיים, מדוע לא דחו בגמרא את הראיה כך? אפשר ליישב בדוחק שאכן יכלו לומר כך, אלא שבלאו הכי דחו את הראיה באופן אחר.
לחלופין אפשר לומר שלדעת הרמב"ן הסיבה שאין בשתיית כוס של עיקרין איסור סירוס מהתורה אינה משום שפעולה זו אינה נעשית באברי ההולדה עצמם, אלא משום שלא נעשית כל פעולה ישירה, פיזית, בגוף. ובגמרא שם שרצו להוכיח מדברי ר' יוחנן לגבי תרנגול, מדובר שעשו פעולה בגופו, שיש להחשיבה כסירוס האסור אף בבעלי חיים, ואף על פי כן התיר ר' יוחנן לכאורה משום שזו פעולה עקיפה הנחשבת גרמא, ואם כן הוא הדין ששתיית כוס עיקרין צריכה להיות מותרת מטעם שהיא גרמא. ברם למסקנת הגמרא שהיתרו של ר' יוחנן אינו מטעם זה, אם כן יש לומר שגם פעולה עקיפה אסורה ואינה נחשבת גרמא. אלא שאם פעולה זו אינה פעולה פיזית בגוף - אין זה סירוס, ורק לגבי אדם היא אסורה משום ביטול פריה ורביה, כנ"ל.
אמנם היראים, שכאמור גם הוא העלה אפשרות לבאר שהאיסור בשתיית כוס של עיקרין הוא משום ביטול פריה ורביה, כתב שאפשר להסביר מדוע איסור זה נוהג גם בבעלי חיים: "אף על גב דלאו בני מצוות פריה ורביה נינהו, כיון דזכרים נינהו דומיא דאנשים שנצטוו, יש לומר שגם עליהן הקפידה תורה".
לכאורה דבריו קשים, מפני שמסברה היה נראה שיש להשוות נשים לאנשים יותר מלהשוות את בעלי החיים זכרים לאנשים.
אלא נראה שכוונתו היא שלא מצוות: "פרו ורבו" (בראשית א, כח) מגדירה את איסור סירוס, אלא גם הברכה שנאמרה לבעלי החיים: "פרו ורבו" (שם, כב). ואף על פי שהזכיר בדבריו שלאחר קיום "פרו ורבו" יש מצווה של "לערב אל תנח ידך" - מכל מקום אין כוונתו לומר שהאיסור הוא משום מצווה זו, שהרי בשלב זה של דבריו הוא מצדד לומר שמדובר באיסור סירוס ממש, אלא שכוונתו היא שמצווה זו משמעה ש"פרו ורבו" אינו מוגבל רק למה שכלול במצוות התורה של פריה ורביה, אלא הוא מושג רחב יותר הקשור לעניין הכללי של רצון ה' להתפתחות והתיישבות העולם, הבא לידי ביטוי בברכה זו. ומחמתו נובע גם החיוב הנוסף של "לערב אל תנח ידך".
עתה יש לומר שכיוון שגם בעלי חיים נתברכו ב"פרו ורבו" - לכן אסרה התורה את הסירוס שהוא היפוכה של ברכה זו. ברם מאחר שמצינו ש"פרו ורבו" שנאמר באדם כמצווה מתייחס לזכרים בלבד, יש לומר שגם לגבי הברכה, אף על פי שבוודאי היא כוללת גם את הנקבות (ראה תוספות יבמות סה ע"ב ד"ה ולא קאמר, ורא"ש שם פרק ו סי' כ) - מכל מקום האחריות למימושה של הברכה מוטלת על הזכרים, ולכן גם האיסור על פעולה המונעת פריה ורביה מתייחסת רק על פעולות באיש, והוא הדין לאחריות שיש לאדם לאי מניעת מימושה של ברכה זו בבעלי החיים, והוא איסור סירוס. מכל מקום ביאור זה דחוק, ואכן מסקנת היראים אינה כביאור זה.
עוד עיין בדברי מהר"א שטיין בביאורו לסמ"ג (לאוין קכ) שסובר שלאיש זכר אסורה שתיית כוס עיקרין מן התורה, אך בבעלי חיים מצדד לומר שזו רק גזרה דרבנן "אטו זכר דאדם", אלא שאין הדבר ברור לו לגמרי, וסיים: "שמא איסור דאורייתא הוא כמו באדם". ונראה שגם לדעתו יסוד האיסור באדם הוא משום ביטול פריה ורביה, ולכן בבהמה שאינה מצווה - אין איסור מהתורה.
(לפי דרך זו, את הספק שבסוף דבריו "שמא אסור מן התורה כמו באדם" יש לפרש שהוא מחמת הברכה של פריה ורביה, או שיש לפרש שהוא מסופק שמא זהו סירוס ממש ולא רק משום פריה ורביה, ולכן יש לאיסור זה מקום גם לגבי בעלי חיים. ביאור נוסף בדבריו כתב מרן הגר"ש ישראלי בעמוד הימיני סי' לא אות ה).
מלשונו של המבי"ט בקרית ספר (על הלכות איסורי ביאה פרק טז, אזהרה קיג) משמע שרק באדם יש איסור דאורייתא בסירוס (משום פריה ורביה או משום שיש איסור לאדם לעקר את עצמו גם באופן שאינו כלול באיסור "ומעוך וכרות" שאמרה תורה. לביאור דבריו ראה בשו"ת בני יהודה, חלק ב, בית יהודה סי' מז, וביעיר אזן הנ"ל), אם כי אין זה מוכרח בדבריו.
בחתם סופר (אבן העזר סי' כ) כתב שלדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים שתיית כוס עיקרין אסורה מדרבנן, בשו"ת יביע אומר (חלק ח אבן העזר סי' יד) ובבית אפרים (אבן העזר סי' ב) כתבו ששתיית כוס של עיקרין היא גרמא בלבד, ולכן אין בכך איסור תורה (ובנוסף מצדד האחרון שגם האיסור מדרבנן הוא רק מכיוון שגורם לפגיעה באברי הרבייה, מה שאין כן אם לא נוצרת פגיעה כזו) והחזון איש (או"ח, הערות במסכת שבת סי' סב אות כו, ובאבן העזר סי' יג) כתב כן בביאור דעת הרמב"ם והרשב"א.
הסוברים שמדובר באיסור תורה הם:
המאירי (מסכת שבת שם) בביאורו השני, מדבריו משמע שרק אם התוצאה, היינו הסירוס, אינה ודאית, ובנוסף לכך אין כוונה לסרס - אין איסור בשתיית כוס עיקרין, ומשום שזהו דבר שאינו מתכוון, פסקי ריא"ז (שבת פרק יד הלכה ג אות ב), תשובת רבי מלאכי הכהן בעל יד מלאכי שהובאה בשו"ת בני יהודה (שם), והזכירה החיד"א בברכי יוסף (אבן העזר סי' ה ס"ק יא), וביעיר אזן הנ"ל, בעל ההפלאה בספר נתיבות לשבת (סי' ה ס"ק ו), ויש להעיר שנראה מדבריו (שם וכן מדבריו בס"ק הקודם) שרק פעולה הניכרת באברים אסורה מן התורה. ונראה שהוא סובר שכוס של עיקרין פועלת פעולה כזו בעקיפין. הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קה אות ט), דעת החכם המשיב מה"ר מרדכי שהובאה בבית אפרים (אבן העזר סי' ב), שגם בשתיית כוס של עיקרין יש איסור תורה לדעת הרמב"ם, הסמ"ג והשולחן ערוך, החיד"א ביעיר אזן (שם) בביאור דעת השאילתות, הרמב"ם, הסמ"ג והרא"ש, הגר"א בביאורו לשולחן ערוך (אבן העזר סי' ה אות כח), חת"ם סופר (שם) בדעת רש"י, תוספות בבכורות והשאילתות לפי גרסת הרא"ש (אם כי הדגיש שלדעתו אין זו דעת רוב הפוסקים), ערוך השלחן (אבן העזר סי' ה, כג) ומרן הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' לא, אות ב).
בעמוד הימיני אות ג שם כתב שייתכן שלדעת התוספות בבכורות (לט ע"ב ד"ה כולן) גם הלאו של "ובארצכם לא תעשו" כולל אפילו שתיית כוס של עיקרין, אך על כל פנים שיטתם זו ודאי שלא נפסקה להלכה. בהמשך שם (אות ו) הוא מציע אפשרות לומר (על פי ביאורו באותיות ג-ה) ששאלה זו, אם יש איסור דאורייתא בשתיית כוס של עיקרין, היא עצמה הספק שבגמרא, ואם הוא איסור תורה - יתכן שאף נכלל בלאו של "ובארצכם לא תעשו", ויש בו מלקות, ואין כלל צד לומר שאיסורו הוא מדרבנן, אלא או שאיסורו מהתורה או שיש בשתייה היתר גמור. להלכה נשאר הדבר ספק דאורייתא, ולכן דינו: אסור ואין לוקין עליו.
יש לציין שלדעת הגרצ"פ פרנק (הערותיו לאוצר הפוסקים חלק א עמ' 320, ובשו"ת הר צבי יו"ד סי' כג) טיפול על ידי זריקות חמור יותר מטיפול על ידי תרופה הניתנת דרך הפה, אך דברים אלה הם חידוש, ושאר הפוסקים לא כתבו כך, והגרצ"פ פרנק אף מעיר על כך. , אלא רק מדכאים את הפעילות ההורמונלית המינית³מדברי הגמרא (שבת קי ע"ב) משמע שאפילו אם סירוס עקיף על ידי שתיית כוס עיקרין אסור, מכל מקום פעולה שמחמתה אין לתרנגול רצון להזדווג עם התרנגולת אינה מוגדרת סירוס כלל ומותרת. וכך פסק הרמ"א (שולחן ערוך אבן העזר ה, יג). הרמ"א הוסיף ונימק: "כיון דלא עביד כלום באברי הזרע", מדבריו משמע שלא רק אם מדובר בפעולה המונעת את ההזדווגות, אלא אפילו בפעולה של סירוס עקיף, כל עוד התוצאה אינה ניכרת באברי הרבייה.
(לפי הסבר זה שתיית כוס עיקרין אסורה רק אם היא פוגעת בעקיפין באברים הרבייה או באדם בכל מקרה של פגיעה, ומשום ביטול פריה ורביה).
לכאורה נראה שדברי הרמ"א מבוססים על דברי הרשב"א בחידושיו (שבת שם): "שלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס", ואף שכפי שציינו לעיל הרשב"א כתב זאת בביאור ההוה אמינא של הגמרא, ואילו לדעת רב אשי שם, שדחה את הראיה ונפסק להלכה כמותו, בכוס של עיקרין יש איסור, אף שכאמור לעיל יתכן שאין זה איסור תורה. עוד אפשר לומר, כאמור לעיל, שכוונת רב אשי, שדחה את ההשוואה בין שתיית כוס עיקרין לנטילת כרבולת של תרנגול, היא לומר שאין בסירוס היתר של גרמא, אך מכל מקום לא נדחה העיקרון שאם אין פגיעה באברי הרבייה אין זה סירוס שנאסר (ואמנם בשתיית כוס עיקרין נוצרת פגיעה כזו בגרמא), ואין הבדל אם מניעת ההולדה שאינה על ידי פגיעה כזו נובעת רק מחוסר רצון להזדווג או מסיבה אחרת.
לפי זה יש לדייק בלשונו של הרמ"א שלא כתב: "אינו נוגע באברי הזרע" כלשון הרשב"א, אלא כתב: "לא עביד כלום באברי הזרע". דהיינו שגם פגיעה בגרמא אסורה, אם "לא עביד כלום", כלומר שהם אינם ניזוקים כלל ואף לא בגרמא, אלא שבעל החיים אינו יכול עתה להתרבות מחמת פגיעה, ישירה או עקיפה, במערכות אחרות בגופו - אין איסור בדבר.
יש לציין שביאורים דומים בדברי הרמ"א כתב גם הגרצ"פ פרנק (הנ"ל), כמו כן עולה מדבריו שגם הוא הבין באופן פשוט ששתיית כוס של עיקרין פוגעת באברים אלה (אלא שזה אינו נחשב סירוס בידיים, ולדעתו הסיבה לכך היא שבעת השתייה עדיין אין התוצאה, הסירוס, הכרחית, כיוון שאפשר להקיא את המשקה, וזה אינו בטיפול על ידי זריקה), וכן כתבו באגרות משה (אבן העזר חלק ג סי' טו) ומרן הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני שם, אות ז) שאף עמד על כך שהרמ"א שינה מלשונו של הרשב"א.
הגר"א (שם אות לא) השיג על דברים אלה, וכתב: "לאו דווקא, אלא משום דאינו מסרס כלל אלא מונעו מתשמיש", היינו שאם רק מונעו מתשמיש אין בכך שום איסור, ומשמע שהוא הדין לגבי טיפול הורמונלי המונע את הדחף המיני, וכך עולה גם ממסקנתו של מרן הגר"ש ישראלי (שם).
אמנם מהאגרות משה (שם [יש להעיר כי בתשובה שם לא דן בבעלי חיים]) נראה שהוא סבור שדברים אלה אמורים רק כאשר עדיין קיימת אפשרות להזדווגות, אך לא כאשר המערכת המינית אינה מתפקדת כתוצאה מהטיפול, דהיינו שאין אפשרות של קישוי. ולפי זה יש לברר את מהותו של הטיפול המדובר, אם הוא מונע אפשרות של הזדווגות או רק מפחית את החשק לכך. אולם למעשה נראה שיש להקל בכל אופן, מכיוון שאין דבריו מוכרחים, ופשט דברי הרמ"א הם שכל עוד שמדובר בפעולה שאינה יוצרת שינוי באברי הרבייה אלא רק שינוי בתפקודם אין בכך איסור, ובשתיית כוס של עיקרין יש שינוי באברי הרבייה.
בנוסף, גם אם נחשוש לדברי האגרות משה, אם מדובר בפגיעה זמנית גם לדבריו אין איסור כפי שיובא בסמוך.
(ואף ששם התיר בגלל צירופם של שני נימוקים: א. הפגיעה היא רק באיכות הזרע, ב. מדובר בפגיעה זמנית בלבד. מדבריו משמע שמעיקר הדין די בנימוק השני לבדו, וכך עולה גם מדברי הציץ אליעזר, הדבר יהושע ושבט הלוי שנביא להלן. וכל שכן שיש לסמוך על נימוק זה כאשר בכל מקרה יתכן שפעולה זו נכללת בהיתר של הגמרא, ולא כהבנת האגרות משה בנקודה זו). או הפוגעים באיכות הזרע⁴לפי דברי הגר"א שהובאו בהערה הקודמת יש מקום לומר שזה נחשב סירוס בגרמא, ויש מקום לומר שכן הוא גם לדעת הרמ"א (שם), כיוון שנוצרת כאן פגיעה ממשית במערכות הרבייה החיצוניות, היינו בייצור תאי הזרע המתבצע באשכים, ולא רק פגיעה ברצון ההזדווגות, וגרמא זו אינה דומה, לכאורה, למתואר בשולחן ערוך (אבן העזר ה, יג), אלא לשתיית כוס עיקרין שנאסרה, לחלק מהדעות מן התורה, (כפי שהסבר בהערה 2, ולדברי הגרצ"פ פרנק שם גרמא זו אף חמורה יותר).
ברם יש לומר שכיוון שאין זו פגיעה הניכרת לעין הרי שמבחינה הלכתית אין זה נחשב סירוס, כיוון שאין אנו מבחינים בעין בלתי מזויינת בשינוי באברים עצמם אלא רק בשינוי בתפקודם.
להלכה באגרות משה (שם) כתב להתיר, אלא שלמעשה לא הסתפק בנימוק זה אלא צירף לו את הנימוק של זמניות הפגיעה, וכך נקטנו כאן., וכתוצאה מכך נקבה שתזדווג עם זכר זה לא תתעבר.