Responsa על משלי ט:7

ה. רוב האנשים שאינם מקפידים על הימנעות מאכילת איסורים¹¹בעניין הפרשת מומר מאיסורים – יש אומרים שאין חובה למחות בו, ומותר אפילו לסייעו: הש"ך (שו"ע יו"ד סי' קנא ס"ק ו) פסק שב"חד עברא דנהרא" מותר לסייע למומר (וכל שכן שאין חובה להפרישו מאיסור). והסבירו ה"יביע אומר" (ב או"ח סי' טו) וה"מנחת יצחק" (ח"ג סי' עט) את דברי הש"ך על פי "תנא דבי אליהו רבה" (פרק יח): "'הוכח תוכיח את עמיתך' – לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצוות אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו, וגם אי אתה רשאי, שנאמר 'יוסר לץ' וכו'" (משלי ט, ז). וכך פסק ה"ביאור הלכה" (סי' תרח ד"ה אבל): "אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס, כבר יצא מכלל 'עמיתך' ואינו מחויב להוכיחו". וגם ה"אבני נזר" (יו"ד סי' קכו) צידד בדעת הש"ך שאין ערבות במומר. וכן כתב בשו"ת "מחזה אברהם" (או"ח סי' מח). ובספר "יד יצחק" (ב סי' צה) חילק בדעת הש"ך עצמו, שכוונתו רק למומר לעבודה זרה, שמשוקע לגמרי באיסורים ואין תקווה שיחזור בתשובה, אך במחלל שבת בפרהסיא – אף-על פי שנחשב למומר בכל דיניו, מכל מקום כיוון שאפשר שיחזור בתשובה דינו כישראל לעניין מסייע ותוכחה. וכן פסק "ערוגת הבושם" (או"ח סי' נד). וב"דגול מרבבה" (על הש"ך שם), ביאר שאין כוונת הש"ך לחלק בין מומר לאחר, דהרי "ישראל אף-על פי שחטא ישראל הוא", אלא כוונתו לחלק בין העובר עברה בשוגג לעוברה במזיד; היינו שמצוות תוכחה שייכת רק בעושה בשוגג, לא במזיד, ומומר סתמו עושה במזיד, לכן נקט הש"ך לשון זו. ועיין עוד בדעתו של ה"בית יצחק" בהערה 13 להלן.
ויש אומרים שגם במומר קיימת מצוות תוכחה: בעל ה"עיטור" המובא ב"ביאור הלכה" (שם) ופסק הרמ"א כמותו, המהר"ם שיק (או"ח סי' שג), ה"משנה ברורה" (סי' שמז סק"ז) ושו"ת "מנחת יצחק" (שם).
ובנדון דידן נחשב הדבר כ"חד עברא דנהרא" – בין אם החולים מסוגלים לעזור לעצמם בהכנת אוכל, דאז פשוט שהוא כן, ובין אם אינם יכולים, עדיין ניתן להזמין מטפל אחר שיסייע להם. והסכים הגרז"נ גולדברג עם סברה זו; אלא שהוסיף שיש לברר אם ניתן להזמין מטפל נוכרי לצורך זה, כי אחרת יש לחוש לדעת ה"משנה למלך" (הלוה פרק ד הל' ב), הסובר שאם ישנם רק יהודים היכולים להמציא לו את האיסור, עדיין נחשב הדבר כתרי עברי דנהרא, והוי "לפני עיוור" דאורייתא. יש לדונם כציבור ששגג או כתינוקות שנשבו, ומצווה להפרישם מאיסורים במידת האפשר, ובוודאי שאין לסייעם¹²שו"ת "להורות נתן" (ג סי' כג) פסק שאפילו לדעת הש"ך ודעימיה, שאין איסור מסייע במומר, בתינוקות שנשבו קיים האיסור, ואף יש חובה לנסות להפרישו מאיסורים. ואף שבדרך-כלל אין בידינו למחות בעוברי עברה שהם בבחינת תינוקות שנשבו, אך במציאות שבשאלה, שמדובר במטפלת באנשים הלוקים בתסמונת דאון – שיש ביכולתה להשיג עבורם אוכל כשר, נראה שמחויבת לעשות כן. כל זאת, כמובן, כמיטב יכולתה; אך אם ההורים מוחים בה, או שישנם מטפלים אחרים שאינם מקפידים, ואין ביכולתה לעכב על ידם, היא פטורה ממצוות תוכחה ומחובת אפרושי מאיסורא, מדין "דבר שאינו נשמע", שכשם שיש מצווה לומר דבר הנשמע, כך יש מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה, ע"ב).. ויש מי שכתב שאין חיוב להפרישם מאיסור¹³ה"בית יצחק" (או"ח סי' כט), הסובר שאפילו לגבי מי שאינו שומר תורה ומצוות בימינו קיים הדין של הש"ך, שאין לנו ערבות כלפיו, ועליו נאמר "הלעיטהו"..