Responsa על שמות 21:12

ה. יש לאמוד את סיכויי חיותו של כל פג לגופו⁹יש בסיס להוראה, שהוזכרה בשאלה, שלא לטפל בכל פג שנולד לפני שבוע עשרים וארבע, ובלבד שקיימת ודאות בקביעה זו על פי כל הפרמטרים (וסת אחרונה, נתוני אולטרא סאונד מתקופת ההריון, מצב הפג וגודלו לאחר הלידה מתאימים לכך). זו היא עמדתו של הרב פרופ' אברהם שטיינברג כפי שמסר לנו, ונימוקו הוא שמכיוון שרוב רובם של הנולדים בשבוע עשרים ושלוש לא שורדים, נראה שדינם כנפל כמו הנולדים לשמונה חדשים בימי חז"ל. עם זאת, המקרה שבשאלה הוא חריג גם לדעתו, ולגביו כתב לנו: "אם התינוק נולד עם דופק ונשימות עצמוניות, ובפרט אם הוא בוכה... לפענ"ד יש לבצע בו פעולות החייאה ולהעריך את מצבו בהמשך... אם התינוק מראה סימני חיים ברורים בלידתו יש לנסות להחיותו...". כעין זה כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סי' יט אות ג): "אם חייבים בכלל להחיותו – נראה דלפי המצב העכשווי לא אפשר לקבוע שמחויבים בכך". (אמנם יש לעיין אם קביעתו מלפני יותר מעשרים ושתים שנים שרירה וקיימת כיום. ולקמן נדון בכך).
עוד יש לציין למאמרו של הרב נפתלי בר אילן (בשיתוף עם ד"ר יחיאל בר אילן וד"ר רחל קופמן, אסיא עג-עד, עמ' 103-94, ספר אסיא יב עמ' 139-130) שם צידד לומר שמעיקר הדין אין כלל חיוב להציל את חייו של פג שהוא ספק בן קיימא (היינו אפילו בספק שקול, וקל וחומר כשסיכויי ההצלה נמוכים). לדעתו יש בכך רק חובה כללית של רחמנות, שלגביה אפשר לומר שבשיקלול החשש הגבוה להיוותרות מומים חמורים, טובת פג זה היא שלא להחיותו.
למרות האמור אין אנו מסכימים לגישה זו מהטעמים הבאים:
נימוקו של הרב פרופ' שטיינברג הוא שרוב רובם של הנולדים בשבוע עשרים ושלוש לא שורדים, ולכן לדעתו יש להשוותם לבן שמונה שהגדירוהו חז"ל כנפל. (הנחה זו הובאה גם בשו"ת במראה הבזק חלק ו סי' עט הערה 18). אולם כפי שמסר לנו (ואף כתב כן באנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך ילוד עמ' 846), סיכויי פג כזה להיוותר בחיים נעים בין 0% ל-16.7%, וסביר להניח שההבדל בין הסטטיסטיקות השונות נובע בין השאר מהמדיניות הנקוטה בפגיות השונות לגבי טיפול אגרסיבי בפג כזה. משמעות הדברים היא שאם אכן יונהג טיפול כזה – ישנה סבירות להגיע לנתון הגבוה של כ16.7% סיכויי הישרדות או קרוב לכך, אם כי הדבר תלוי גם בכח האדם המצוי בפגיות.
להלן נתייחס למחקרים שפילחו את הנתונים תוך הבחנה, בין השאר, בין פגים שטופלו טיפול אגרסיבי יותר או פחות. זאת ועוד, במאמרם הנ"ל של הרב נפתלי בר אילן, ד"ר יחיאל בר אילן וד"ר רחל קופמן כתבו שסיכויי הישרדות הם גבוהים יותר ומגיעים ל-20%. (במאמר באסיא שפורסם בשנת 2004 לא צויינו המקורות של נתון זה, אך ד"ר רחל קופמן מסרה לנו כי היא סבורה שהנתונים המוצגים במאמר הם עדכניים יותר מאלו המוצגים באנציקלופדיה הלכתית רפואית).
להלן בהערה 14 נביא נתונים נוספים ועדכניים יותר, שעל פיהם יש להבחין בין מצבים שונים של הפגים וכן לקבוע לפיהן קביעות עקרוניות כלליות והחלטות פרטיות לכל פג. גם הרב פרופ' שטיינברג עצמו כתב באנציקלופדיה הלכתית רפואית (שם, סוף הערה 39): "ראה נתונים נוספים עם שיפור הולך וגדל של תוחלת החיים של ילודים שנולדו בשבוע 23 להריון ואילך..." (וציין למס' מחקרים מן השנים 1993, 1995, 2000, ו-2005, בניגוד לנתונים הנ"ל, המתבססים, כפי שציין שם בתחילת ההערה על מחקרים מהשנים 1986, 1989 ו-1990).
לדעתנו ברור שפג שסיכויי הצלתו יכולים להגיע לאחוזים כאלה אינו זהה לבן שמונה שחז"ל הגדירוהו נפל, שלגביו (כפי שצויין לעיל בהערה 2) כתבו תוספות שהאפשרות שיחיה "מילתא דלא שכיח היא", והפרי תאר והחזון איש כתבו שאפשרות זו היא בגדר "מעשה ניסים".
נזכיר שכאמור לעיל המקרה שלפנינו הוא חריג גם לדעתו של הרב פרופ' שטיינברג. לעניין קביעתו של הציץ אליעזר שכתב שסיכויי ההשרדות של פג כזה הם כ-10%, וכתב: "אם אחוזי התקוה לחיים יעלו עם ההתפתחות הרפואית עד שיצא מהמיעוט הגמור, אזי נראה דיוכלו (-אפילו) לחלל על שכזה את השבת". היות שלפי האמור קיימים כיום סיכויים גבוהים, ואולי אף גבוהים בהרבה מ10% - הרי שנראה שלדעת הציץ אליעזר כיום יש להציל פג כזה. ראוי גם לציין שגם בתשובתו שם כתב שאף שאין חובה להציל ואין לחלל את השבת על כך, מכל מקום "מן הראוי לנסות להחיותו (=בחול) אפילו במיעוט דמיעוטא כזה".
הטענה העקרונית של הרב נפתלי בר אילן (במאמרו הנ"ל) לפיה אין כלל חיוב להציל את חייו של פג שהינו ספק בן קיימא (ואפילו בספק שקול), וכל שכן שאין לחלל עליו שבת מעיקר הדין, מבוססת במאמר באסיא על ההסבר הבא:
הרמב"ן בספר תורת האדם דן בשאלה אם מותר למעוברת לאכול ביום הכפורים כדי להציל את העובר. וכתב שם שלדעת בה"ג רשאית לאכול מטעם ש"חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה", לפי הדעה השנייה אינה רשאית לאכול שכן: "אין מחללים משום נפלים". הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קסז) מבאר את המחלוקת כך: בגמרא (יומא פו ע"ב) הביאו שני טעמים להיתר לעבור עבירות לצורך הצלת נפשות, "וחי בהם - ולא שימות בהם", ו"חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". לכאורה הלימוד מ"וחי בהם" תקף רק ביחס "לאדם", ועובר עדיין אינו "אדם", ואילו הנימוק "חלל עליו שבת אחת..." שייך גם בעובר. בה"ג סובר שהדרשות משלימות זו את זו, ולפיכך מותר להציל עובר מהנימוק "חלל עליו שבת אחת...". אך הרמב"ן סובר שיש מחלוקת בין הדרשות, ולהלכה ההיתר מבוסס רק על הדרשה מ"וחי בהם". מוסיף הנצי"ב שדרשת "וחי בהם" שייכת אף בספק פיקוח נפש, ואילו הטעם של "חלל עליו...", שייך רק במצב של ודאי פיקוח נפש, "רק על ודאי מחללין, ולא על ספק". מכאן, ש"גם בה"ג סבירא ליה, שאין מחללים את השבת על העובר, אלא על הודאי ולא על הספק". כלומר, אפשר לחלל את השבת להציל עובר רק אם מדובר בעובר שרוב הסיכויים שיחיה ו"ישמור שבתות הרבה". מסקנת המאמר היא שלאור הסבר הנצי"ב, לכל הדעות עובר ופג אינם בגדר "אדם", ולכן אין כלפיהם שום מצווה שבין אדם לחברו וגם בחול לא חייבים להצילם. לכן אין מחללים עליהם את השבת, וגם בחול יש מקום להתחשב בכל החלטה הנוגעת להצלתם בשיקולים נוספים.
מסקנה זו מבוססת איפוא, על ההנחות הבאות:
1. לכל הדעות עובר אינו "אדם" ולא נאמר לגביו "וחי בהם". אם מחללים עליו את השבת זה רק משום הנימוק "חלל עליו שבת אחת...", וטעם זה אינו אלא בוודאי (או ספק שיש בו רוב לחיים) אך לא בספק שקול וכל שכן בספק שבו סיכויי ההצלה הם מיעוט.
2. דינו של נפל זהה לדינו של עובר שאינו "אדם" (ורק בספק בן שמונה יש לדון אם הוא דומה לעובר, כיון שאין לו חזקת חיים, או שספק בן שמונה שונה מעובר מכיוון שעל הצד שאינו בן שמונה הרי הוא "אדם").
על כל אחת מהנחות אלה יש לערער:
1. הביאור הלכה (סי' של סע' ז ד"ה או ספק) נקט שמחללים שבת על ספק בן שמונה, וביאר שזה משום שפסקו של הריטב"א הוא כדעת בה"ג, שמחללין את השבת על עובר, וכפי שכתב קודם לכן: "כל שכן בנולד והוא ספק". הבנתו היא, כפי שציין הרב בר אילן עצמו בהערה, שלדעת בה"ג אף על ספק פיקוח נפש של עובר מחללים את השבת, ושלא כדעת הנצי"ב. גם הציץ אליעזר (חלק יא סי' מג אות ד) מערער על הנחתו של הנצי"ב, ומוכיח שלדעות שמחללים שבת על עובר הוא הדין גם בספק פיקוח נפש שלו, ואין משמעות לכך שהמקור הוא מהנימוק "חלל עליו..." ולא משום דרשת "וחי בהם".
(ולפי זה בזמן חז"ל לא היו מחללים על בן שמונה משום שבזמנם לא היה אפילו ספק שאי אפשר להצילו, וזאת מהטעמים הנ"ל שהדבר היה בגדר "לא שכיח" ו"מעשה ניסים").
מו"ר מרן הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' לב) גם הוא סובר שחילול השבת עבור עובר נובע רק מסברת "חלל עליו שבת אחת..." ולא מדרשת "וחי בהם", ועם זאת משמע מדבריו שלעניין ספק פיקוח נפש אין בכך נפקא מינה (אף שלדעתו יש לחילוק זה השלכות אחרות). הוא מבאר שכשם שהתחדש בדין פיקוח נפש שאין הולכים בו אחר הרוב, כך התחדש, מכח הנימוק "חלל עליו...", שאין דין זה תלוי בגדרי "נפש" שבכל התורה (ולכן הוא תקף גם בעובר). ולדעתו חידושים אלה באים כאחד, דהיינו שהתורה הרחיבה את דין פיקוח נפש.
2. הטיעון שבן שמונה אינו בגדר "אדם" יכול להתבסס על אחת מהטענות הבאות:
א. לשון התוספות (בבא בתרא כ ע"א ד"ה ועכו"ם) שכתבו: "ובן שמונה אינו מקבל טומאה כשהוא חי, דלא איקרי אדם".
על כך יש להעיר שלא מצינו שחז"ל דרשו שבן שמונה ממועט מגדר "אדם". אדרבה מצאנו שלשון "נפש אדם" היא מקור לרבות בן שמונה. ראה ספרי (במדבר פי' קכה ד"ה לכל נפש), ומכילתא דרבי ישמעאל (פרשת משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה ד ד"ה מכה איש, ופרשה ח ד"ה וכי ינצו). יש לציין שבגמרא (סנהדרין פד ע"ב) אמרו: "אי כתב רחמנא 'כל מכה נפש' הוה אמינא אפילו נפלים, אפילו בן שמונה". ובפסוק נאמר: "נפש אדם", נמצא שלא די שלא מיעטו את בן שמונה מהיות נפש אדם, אלא שיש הוה אמינא לרבותו מפסוק זה. אכן אפשר לחלק בין "נפש אדם" ל"אדם" (וראה בית האוצר לר"י ענגיל מערכת א-ד עמ' 34 שחילק ביניהם לעניין אחר) אך זהו דוחק. זאת ועוד, בפסוק הדן בקבלת טומאה לא נאמר "אדם" אלא "איש".
לכן נראה לומר כי התוספות התכוונו לומר שבן שמונה אינו מקבל טומאה משום שאינו קרוי "איש". ואכן מצאנו שמיעטו בן שמונה מתיבת "איש", ראה מכילתא דרבי ישמעאל שם.
(אפשר לשער שלשון "אדם" השתרבבה לתוך דברי התוספות על ידי מעתיק שעירבב דיון זה עם הדיון במקומות אחרים במיעוט מ"אדם" לגבי בן שמונה המטמא להבדיל מהדיון לגבי מקבל הטומאה).
עיין עוד בספר באר משה (דאנושבסקי, יו"ד סי' ג) שמציע לגרוס בדברי התוספות: "לא מיקרי נפש", בטענה שבן שמונה אינו כלול בנפש אלא כשיש ריבוי: "כל נפש", וביאר מדוע אין למעטו מ"איש". ועל כל פנים אין מקור לכך שאינו קרוי "אדם".
בספר יד יהודה (אשכנזי, בבא בתרא כ ע"א) כתב: "לשון תוספות לשון מושאל הוא, והכוונה דלא חשיב איש". ובשער הלקוטות - פתחי שערים (ווינגוט, בבא מציעא קיד ע"ב) האריך לדון אם בן שמונה קרוי "אדם".
יש לציין שהנצי"ב עצמו מבסס את הטענה שעובר אינו "אדם" על כך שאינו מטמא בנגעים, אף שתינוק בן יום אחד מטמא משום "אדם". הוא מעיר שאף על פי שמהגר"א משמע שהמיעוט אינו מ"אדם" אלא מ"איש" (אליהו רבה לנגעים ז, א), מכל מקום אין לקבל זאת, שהרי "תינוק בן יום אחד מטמא", ו"איש" משמע גדול. גם כאן יש לציין שאין זו ראיה לבן שמונה. אמנם בספר באר משה הנ"ל הציע לפרש את דברי תוספות באופן נוסף, לפיו דבריהם: "לא מיקרי אדם" הם כפשוטם, וכוונתם היא שמשום כך אינו מטמא בנגעים, שנאמר בהם: "אדם כי יהיה בעור בשרו". הוא הסביר שהדבר נצרך משום שאמרו שם שבן שמונה חוצץ בפני טומאת מת, ואילו היה מטמא בנגעים לא היה חוצץ. ברם דברים אלה נסתרים ממשמעות המשנה (אהלות יג, ו): "אלו שאינן ממעטים ... ולא השתי והערב המנוגעים", וכן מהרמב"ם (הלכות טומאת מת טו, ה): "מיעט את הטפח בשתי וערב המנוגעין או בגוש מבית הפרס אינו מיעוט, שדבר טמא אינו חוצץ", משמע ששתי וערב שאינם מנוגעים, אף על פי שראויים להטמא בנגעים - חוצצים, ועיין במשנה אחרונה (כלים י, א, ואהלות יג, ה) שדייק כך. כן הוכיח גם בספר מי נפתוח (פרפר לה אות ד) מתוספות (מנחות לא ע"א), וכן דעה אחת ברמב"ן וברשב"א (שבת מד ע"ב), שהוצרכו לבאר שמה שראוי לקבל טומאת מדרס אינו חוצץ, זה לפי שראוי לקבל גם כן טומאת מת. מכאן שהעובדה שדבר ראוי לקבל טומאה כלשהי שאינה טומאת מת - אינו מהווה סיבה לכך שלא יחצוץ. וגם לדעת הרמב"ן והרשב"א עצמם בשבת (שם) והתוספות (שבת פד ע"ב ד"ה מי) בשם ר"י, שהסתפק שמא גם דבר הראוי לקבל טומאה אחרת אינו חוצץ, מכל מקום זה דווקא בראוי לקבל טומאה מדבר אחר, אך לא כשיכול רק להיטמא מעצמו, כפי שמוכח משתי וערב הנ"ל. ועיין משנת ר' אהרן (טהרות סי' לז אות יז), שהוכיח כן.
בנוסף עיקר הטענה נסתרת לכאורה מהמכילתא הנ"ל, שמיעטו בן שמונה מ"איש", ועל כרחך שיש מקומות שבהם פירשו חז"ל ש"איש" בא להוציא רק עובר או נפל, ויש מקומות שדרשו בהם ש"איש" - להוציא אף קטן. וכנראה שהדבר תלוי במה שהסתבר להם לדרוש (דהיינו שכשיש ריבוי מיוחד לקטנים, כגון במכילתא שבה מרבים קטן מ"כל נפש אדם", וייתכן שלולי המיעוט היינו מכלילים אף עוברים, וכנגדו מיעוט מ"איש" - אז מסתבר לרבות את הקטן ולמעט את העובר. הוא הדין לגבי המיעוט בנגעים, כיון שמהכתוב: "אדם כי יהיה בעור בשרו" מרבים אף קטן, כמבואר בגמרא ערכין ג ע"א, וכפי שהביא הגר"א עצמו באליהו רבה שם ג, א - לכן אין ממעטים מ"איש" אלא את העובר, וגם כאן יתכן שלולי ההכרח למעט מ"איש" - אף עובר היה מתרבה מ"אדם"), או במה שנצרך לדרשה (כגון כשמיעטו בקידושין יט ע"א ובסנהדרין נב ע"ב מ"איש אשר ינאף את אשת איש" שאין קטן נהרג על אשת איש וכן שאין אישות לקטן, וכשמיעטו במכילתא הנ"ל קטן הרוצח מ"איש כי יכה כל נפש" - היינו משום שלא שייך למעט עובר או נפל, שהרי אינו יכול לקדש או לא לבוא על אשת איש או לרצוח). ועיין עוד בשו"ת משנה הלכות (חלק ז סי' רפא) שתמה על טענה זו של הנצי"ב, והביא שגם בפירוש המזרחי על התורה (שמות כא, יב; כב) כתב כדברי הגר"א (המזרחי מביא את הדרשה שבמכילתא המופיעה גם ברש"י שם, ומפרש ש"איש" מתפרש כאן כמי ש"ראוי להיות איש", להוציא נפל ועובר שייתכן שיהיה נפל).
ב. האחרונים קשרו בין הדין של בן שמונה לדינו של עובר, וגם לשון הרמב"ן היא: "אין מחללין על הנפלים", לשון "נפלים" כוללת לכאורה גם בן שמונה, והנצי"ב הבין שזה משום שאינם בגדר "אדם".
על כך יש להשיב שהביאור הלכה (שם) הבין שכוונת הרמב"ן היא רק לעוברים, שלגביהם "לא מחללין משום דישראל אינו מצווה על העוברין", לעומת זאת ב"נולד לאויר העולם" הוא מבאר שאמנם אין ההורגו נהרג עליו אבל רק מחמת הספק שמא בכל מקרה לא היה בן קיימא, ואילו לעניין הצלת היילוד - יש להצילו אפילו על ידי חילול שבת משום ספק פיקוח נפש.
אמנם ברור שדברים אלה אמורים בספק בן שמונה ולא בוודאו. אך לאור הנ"ל אי אפשר להוכיח שהסיבה שאין מצילים אותו היא מחמת חסרון מהותי, דהיינו שבן שמונה אינו מוגדר כ"אדם", וייתכן שמה שאין מחללים עליו את השבת הוא מפני שאין סיכוי ממשי להצילו, מה שאין כן במציאות שיש סיכוי להצילו.
בנוסף גם אם נקבל את ההנחה שבן שמונה אינו מוגדר "אדם", עדיין אין הכרח לראות בכך מעין "גזרת הכתוב" או "הלכה למשה מסיני" (כפי שהניח הרב נפתלי בר אילן, והסיק מכך שהטעמים שהתירו כיום לחלל שבת על בן שמונה, שהם משום שנשתנה הטבע או שמחמת התקדמות הרפואה קיים סיכוי להצילו - לא יכולים להתקיים אלא על בסיס הפסיקה העקרונית שמחללים שבת גם על מי שאינו מוגדר "אדם", ומשום הנימוק "חלל עליו שבת אחת..."). אפשר לפרש ש"אדם" מוגדר מי שהוא בן קיימא, ולכן הקריטריון לקבוע אם בן שמונה הוא "אדם" תלוי בהגדרה אם הוא בן קיימא או לא.
לפי זה כיום לכל הדעות יחזור דינו של בן שמונה להיות מוגדר "אדם" שמצילים אותו גם בחילול שבת. סיוע לסברה זו יש להביא מספר ידי משה (הורוויץ, עמ' פא) שדן בדברי שו"ת חוות יאיר (סי' לא) שכתב (בניגוד לדברי הנצי"ב) שלפי דברי התוספות בבבא בתרא הנ"ל עובר קרוי "אדם", וכתב שבן שמונה נחשב כמת וגרוע מעובר. דבריו ברור מיללו, עובר, אף שכעת לא כלו לו חודשיו, מכל מקום בדרך הטבע עוד יכלו חודשיו ויחיה, מה שאין כן כשנולד בן שמונה. ולפי דבריו משמע שבמציאות שבה גם לבן שמונה יש סיכוי לחיות הוא מוגדר "אדם", ולכולי עלמא מחללים את השבת כדי להצילו אף בספק פיקוח נפש.
נוסיף את דברי הגרז"נ גולדברג שציין (בעל פה) להבדל שבין דברי הרמב"ם בדיני טריפת בהמה לדיני טריפת אדם. בטריפת בהמה כתב (הלכות שחיטה י, יב-יג): "אין להוסיף על טריפות אלו... ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו... שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים...", ובדין טריפת אדם כתב (הלכות רוצח ב, ח): "ההורג את הטריפה... פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם הוא וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר". הבדל זה נובע משום שדין טריפת בהמה היא גזרת הכתוב, והקביעה מה היא טריפה יסודה בהלכה למשה מסיני. לעומת זאת אדם שרצח טריפה פטור מדרשת חז"ל (סנהדרין עח ע"א): "ואיש כי יכה כל נפש אדם - עד דאיכא כל נפש", דהיינו שמיעטו חז"ל שאינו נהרג אלא אם היכה את "כל נפשו", וזה מפני שגם ללא הכאה זו כבר היתה נפשו מוכה, כלומר הוא היה במצב שמיתתו צפויה בקרוב. ממילא הדין תלוי בהערכת המציאות. חילוק זה מבואר כבר באחיעזר (חלק א סי' יב אות ה) ובאגרות משה (חו"מ חלק ב סי' עג אות ד) ועוד.
הוא הדין בנדון דידן, מעמדו החריג של בן שמונה ואי הגדרתו כ"אדם" אינם מפורשים בתורה ולא בהלכה למשה מסיני, וחז"ל קבעו את דינו, שאינו בן קיימא, מכח הערכת המציאות, ועל כן דינים והגדרות אלו משתנות במציאות שבימינו.
נזכיר גם את דברי המנחת שלמה (חלק א סוף סי' לד, לעיל הערה 3) שכתב: "מסופקני במי שנמצא כיום באיזו מדינה אשר אין שם אינקובטור אם מותר לחלל שבת עבור חיי שעה של בן ח', כיון דבזמננו הם יכולים לחיות". דהיינו שיש מקום לומר שבזמננו יוגדר כל בן שמונה כבן קיימא כיון שקיימת אפשרות עקרונית להצילו, אף אם אינה מעשית. דרך זו קרובה אף היא לסברה הנ"ל, שאף אם בן שמונה לא היה מוגדר בעבר לפי דעות מסוימות "אדם", מכל מקום כיום יוגדר "אדם" לכולי עלמא.
מלבד הנ"ל יש לציין שלדעת העולת שבת והתהלה לדוד בהבנת דברי השולחן ערוך וכן לדברי הגרנ"א רבינוביץ בהבנת דברי רמב"ם (לעיל הערה 2), יש חיוב להציל אפילו בן שמונה ודאי כל עוד שיש סיכוי כלשהו לחיים, ומעולם לא התכווונו חז"ל לומר שאין להצילו או שאין לחלל שבת על הצלתו (אמנם העולת שבת והתהלה לדוד דיברו רק בפק בן שמונה, אבל ברור מדבריהם שזה משום שבעבר לא היה סיכוי להציל בן שמונה ודאי, וימינו דינו שווה לספק בן שמונה). נקודה זו הועלתה כבר בשו"ת במראה הבזק (חלק ו סי' עט הערה 18).
בנוסף יש לציין לפוסקים הרבים שהובאו דבריהם לעיל הערה 3, שנקטו בפשטות שיש לחלל את השבת להצלת בן שמונה בזמננו, ולא תלו את הדבר במחלוקת הבה"ג והרמב"ן, ולא התנו את ההיתר בכך שיש לפחות 50% סיכויים להצלתו. מכאן שהם סוברים שבן שמונה מוגדר "אדם" ויש חיוב להצילו ולחלל את השבת על כך (וממילא גם במצב שבו סיכויי השרדותו של הפג נמוכים בהרבה יש להצילו בדרך כלל, ואף לחלל את השבת על כך). במיוחד נזכיר את הנאמר בספר תשובות והנהגות (חלק ב סי' תשלב) שכתב שאפילו במצב של 5% של סיכויי הישרדות קיימת חובה לטפל בפג ולהצילו ואף לחלל את השבת על כך, ועיין שם שלדעתו החילוק בין ודאי בן קיימא לספק בן קיימא הוא רק שבוודאי בן קיימא מותר לחלל את השבת אף לצורך טיפול שטרם הוכחה יעילותו, אלא שיש יסוד לשער שטיפול זה יועיל, ובספק בן קיימא הותר רק טיפול שהוכחה יעילותו במקרים אחרים, אף אם רק במיעוטם.
נציין שהרב פרופ' שטיינברג תמה, מה מקור הקביעה שב-5% כבר יש בסיס לחיוב הצלה? אכן, מעיון בדברי התשובות והנהגות נראה שייתכן שלדעתו שאפילו באחוזים נמוכים יותר יש לכך מקום, אלא שאין הדבר ברור לו, בניגוד לסיכוי של 5% שלגביו הוא מסתמך על הוראת החזון איש במעשה שהיה, שם היה מדובר במציאות על סיכוי של 5% סיכויי חיים (וייתכן שהיה מורה כך גם בסיכוי נמוך יותר). חידושו של התשובות והנהגות אינו אלא בכך שהוראה זו תקפה לדעתו גם בפג. זאת לאור שיטתו שחיוב ההצלה בפג ובבן קיימא שווה (חוץ מבטיפול שטרם הוכחה יעילותו).
אמנם אין לקבוע שיש לטפל בכל פג בגיל זה, מאחר שהמחקרים מוכיחים שקיימים פרמטרים נוספים (שיפורטו להלן) מלבד שאלת הגיל שמשפיעים על סיכוייו של הפג לשרוד וכן על איכות החיים הצפויה לו אם ישרוד.
המסקנה המתבקשת היא שיש לבצע אומדן סיכויים מדויק לכל פג שנולד או שצפוי להיוולד. הנחיה זו נכונה, לדעתנו, אף אם אין וודאות בקביעת גיל הפג, ויש סיכוי מסוים לטעות, כך שהגיל האמיתי הוא גבוה יותר, וזאת בניגוד להנחיה הגורפת יותר, המותנית כאמור לעיל, בוודאות כזו.. כיון שחלק ניכר מאומדן הסיכויים של פג מסוים יכולים להערך עוד טרם לידתו¹⁰שהרי על ידי בדיקות אולטרא סאונד אפשר לדעת את מין העובר ולהעריך את משקלו. גם חישוב סיכוייו לשרוד, על פי הנתונים, יכול להתבצע מראש., יש לבצעו כבר אז¹¹כאשר הערכת המצב שעל פיה מחליטים אם להתאמץ ולהציל את הפג מתבצעת לפני הלידה ובשלב שבו יש עוד די זמן לכך לטיפול בסטרואידים לשם זרוז הבשלת הראות - יש לבצע את ההערכה תוך התייחסות כאילו אכן ניתן טיפול כזה, ואם מסקנת הערכה זו היא שיש להציל את הפג - יש לבצע טיפול זה. משום שבבואנו לדון על חובת ההצלה עלינו להתייחס לסיכויי ההצלה אם ייעשו כל המאמצים. יש לציין שכיום, כפי שיוסבר בהמשך ועל פי הטבלאות שבנספח לתשובה, בחלק מהמקרים יש לנסות ולהציל גם פג שנולד ללא מתן סטרואידים.. בכל מקרה שהמסקנה תהיה חיובית - יש להתחיל את הטיפול מיד¹²בהנחיה זו נכללים הן טיפול טרום לידה, כגון מתן סטרואידים להבשלת הראות, והן התחלה מיידית של הטיפול לאחר הלידה. דבר שיגדיל את סיכויי ההשרדות.