Responsa על שמות 25:20

ג. כנפי הכרובים שבקודש הקדשים היו פרושות למעלה וסוככות על הכפורת (שהכרובים היו משני צדדיה, הן הכרובים שעשה משה על הכפורת עצמה⁹שמות כה, יט-כ: "ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה... והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת". והן אלה שעשה שלמה – שעמדו על הקרקע מצדי הארון¹⁰עיין במלכים א' ו, כג-כז, ובמפרשים (פסוק כז), ועוד שם (ח, ו-ז) ובדברי הימים ב' ג, י-יג; ה, ז-ח. ), כלומר הכנפיים מונפות למעלה וקדימה¹¹עיין בגמרא (סוכה ה ע"ב), ועל-פיה ברש"י (שמות כה, כ), שהכנפיים "פרושים וגבוהים למעלה אצל ראשיהם (=מהגמרא עולה שהכוונה ב'מעל הראשים' – בסמוך להם), שיהא עשרה טפחים בחלל בין הכנפים לכפרת". כמקור מפורש להבנה שצורת פרישת הכנפיים היא למעלה ולפנים יש לציין לדברי הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות כה ד"ה והיו הכרובים): "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. הכרובים האלה יהיו פורשים כנפים למעלה, ולא של בית עולמים, כי הכרובים שעשה שלמה היו פורשים כנפים מקיר הדביר לקיר הדביר, שנאמר 'כנף הכרוב האחד נוגע בקיר מזה', ואלו הכרובים 'סוככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו', כגון כפי הכהנים בשעה שעולין לברך את ישראל"..

לחלופין, ייתכן שהכנפיים מופנות ופרושות לצדדים, במאוזן כמשטח רחב, וכך הן סוככות על הכפורת¹²זו שיטתו של הרז"ק (כפי שמסר לנו בעל-פה) ובהתאם לצורת הכרובים עצמם ואופן עמידתם לדעתו, כפי שתואר לעיל בהערה 2. יצוין שלהבנתנו את הדברים, צורה ואופן עמידה אלה עצמם קרובים לציור של "מכון המקדש", ואכן הרז"ק אישר לנו זאת בדבריו. עוד הוסיף שהתנשאות הכנפיים מעל לראשי הכרובים יכולה להתפרש בכך שהראש מורכן ומצוי בגובה אחד עם הכתף שממנה יוצאות הכנפיים, ונפרשות לצדדים וכלפי מעלה, או בחלוקת הכנף לשני משטחים (כפי שקיים במציאות אצל עופות, שיש להם בכנף פרק שמאפשר קיפול, בדומה לפרקי הידיים והרגליים אצל היונקים), כאשר המשטח הקרוב לגוף פרוש במאונך לצד הגוף ועולה אל מעל הראש, והמשטח השני מתקפל ופונה ממנו במאונך, כך שהוא פרוש במאוזן מעל הכפורת לרחבה.
לחיזוק דבריו ציין הרז"ק, שאם נתאר את הכרובים שעל הכפורת באופן זה, הדבר מוסיף לדמיון בינם לבין הכרובים שעשה שלמה, שלגביהם מפורש בכתוב שכנפיהם היו פרושות לצדדים, ולא מושטות לפנים (מלכים א' ו, כז): "ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נגעת בקיר השני, וכנפיהם אל תוך הבית נגעת כנף אל כנף". וכן בדברי הימים ב' ג, יא-יב: "וכנפי הכרובים ארכם אמות עשרים כנף האחד לאמות חמש מגעת לקיר הבית והכנף האחרת אמות חמש מגיע לכנף הכרוב האחר. וכנף הכרוב האחד אמות חמש מגיע לקיר הבית והכנף האחרת אמות חמש דבקה לכנף הכרוב האחר". כלומר: כנף אחת של כל כרוב פונה לעבר הכרוב האחר ונוגעת בכנפו, והשנייה פונה אל קיר הבית, וכמבואר ברש"י (במלכים ובדברי הימים בפירוש המיוחס לרש"י) וברד"ק בשני המקומות. עם זאת, יש לציין שבפסיקתא זוטרתא שהובאה בהערה הקודמת, ולשיטתה הכרובים שעל הארון מושיטים כנפיהם לפנים, אכן הודגש: "האלה יהיו פורשים כנפים למעלה, ולא של בית עולמים, כי הכרובים שעשה שלמה היו פורשים כנפים מקיר הדביר לקיר הדביר").
כמו כן, אם נניח שהיחסים בין מוטת כנפי הכרובים לגובהם היו דומים אצל הכרובים של משה ואצל אלה של שלמה, נגיע למסקנה שאורך הכנף אצל הכרובים של משה היה חמישה טפחים (שכן הגמרא בסוכה ה ע"ב מסיקה שהכרובים היו גבוהים עשרה טפחים, ולגבי הכרובים שעשה שלמה נאמר במלכים א' ו, כג-כד שגובהם היה עשר אמות ואורך הכנף חמש; אם כן לפי אותו יחס אורך הכנף בכרובים של משה היה חמישה טפחים), ומאחר שרוחב הכפורת היה תשעה טפחים (שמות כה, יז: "אמה וחצי רחבה") נמצא ששתי כנפיים בנות חמישה טפחים כל אחת הפרושות לשני הצדדים סוככות מעל כולה ואף עודפות עליה).
יש להוסיף עוד, שהרלב"ג בפירושו (שמות כה, כ) אומר על פרישת כנפי הכרובים: "פורשי כנפיים למעלה – כאילו ירצו לעוף", ונראה מהדברים שגם הוא מפרש שהכנפיים היו פרושות לצדדים ככנפי העופות במעופם, ולא מושטות לפנים או לאחור. כך גם בפירוש רבנו מיוחס (שמות כה), "פורשי כנפיים" – "פרושים כמין עופות פורחות" (אך לגבי צורת הכרובים עצמם, דעתו שם שצורת אדם להם, כנ"ל בהערה 2). .

נראה שהרא"ם (שדבריו הוזכרו ב"משנה למלך") מקבל את העיקרון של רבנו אפרים, אלא שלדעתו אין צורך לומר שחז"ל קיבלו לעשות ביריעות המשכן דווקא צורת חיה ועוף (אריה ונשר), אלא שחיות אלה הוזכרו כדוגמה ²¹הרא"ם כתב: "האי דנקט ארי מצד זה ונשר מצד זה לאו דוקא, אלא צורות בעלמא נקט, משתנות זו מזו; וכן כתב בפסוק 'ועשית פרוכת'... ציורין של בריות... ושמא לזה כיון המתרגם שתרגם 'כרובים דפרוכת ודמשכן צורת כרובים יעשה בה ותרגם כרובים דכפרת כרובים לא צורת כרובים".²²גם המהר"ל ב"גור אריה" כתב דברים דומים לכך.. לעומתם, ה"שפתי חכמים" כתב: "ונ"ל שלא היו מצויירין ביריעות המשכן שום צורות, רק צורות המרכבה שהן ד'". ויש לציין את דברי ר' אברהם אבן עזרא²³שמות כה, יח. "אמרו קדמונינו, כי צורת כרובים כשני נערים, ופירשו כרוביא בלשון ארמי והכ"ף משרת. ונכון דברו, שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה, ושמו המלה לזכר (=כלומר ניתן לקבל פרשנות זו בתנאי שההנחה שכרוב = תינוק היא מסורת שקבלו חז"ל בע"פ, ורק כסימן לכך אמרו כרוב = כרביא, היינו כתינוק), כמו מלת חנוכה (=שנתנו בה סימנים כרמז לחג החנוכה: חנוכה = חנו כ"ה, וודאי לא התכוונו לומר שזה מקורה של המילה חנוכה. כך גם לגבי כרובים), כי כ"ף כרוב שרש, והעד: 'והיו הכרובים' (שמות כה, כ), כי הה"א ה"א הדעת (=ה"א הידיעה)... וכאשר חפשתי על מלת כרובים, הנה הוא צורות, כמו 'את כרוב ממשח הסוכך' (יחזקאל כח, יד). אמר יחזקאל כי ראה ד' פנים לחיה ואחד מהם פני שור, ובמקום אחר על החיה בעצמה תחת שור פני הכרוב (שם י, יד). והטעם, הצורה שהזכיר בפעם הראשונה. ואמר באחרונה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר, ואדע כי כרובים המה (שם כ). וקרא כל הד' כרובים".
פרשני רש"י, ובראשם הרא"ם הנ"ל, טרחו להתמודד עם טענותיו של ר' אברהם אבן עזרא, אך הוויכוח על כך אינו חשוב לענייננו. לגבי טענת אבן עזרא בסוף דבריו על כך ש"קרא כל הד' כרובים", ואף לגבי כל עיקרו של הרעיון ש"כרובים" הוא כינוי כללי לבריות וכו', יש לציין שמדברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (הוזכרו לעיל בסוף הערה 2), נראה שאין הוא מקבל סברה זו, שהרי לדעתו אכן היו כל ארבע החיות בעלות פני אדם (אלא שלשלוש מהן היה בפנים אלה דמיון כלשהו לפני אריה, נשר ושור), ומשמע שזו לדעתו הסיבה לכינוין "כרובים". במידה מסוימת יש לראות בדברים אלה דחייה להצעתו של ה"משנה למלך", להבין גם את הרמב"ם על-פי הרעיון של ההבנה בדברי רש"י, ש"אף במקום שנאמר בו כרובים אין הכוונה צורת כרובים, אלא כל איזה צורה שירצה" (כאמור, אף ה"משנה למלך" עצמו רואה בהצעה זו פירוש דחוק)., שמדבריו כבר עולה רעיון שיש בו מקור לפרש "כרובים" ככינוי כללי לצורות שונות, או ככינוי מיוחד וכולל לצורות שבמרכבה.