תלמוד על משלי 11:21

בַּר קַפָּרָא אָמַר. אָחָז וְכָל־מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל הָֽרְשָׁעִים אֵין לָהֶן חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא. מַה טַעַם. כָּל־מַלְכֵיהֶ֣ם נָפָ֔לוּ אֵין־קֹרֵ֥א בָהֶם֭ אֵלָֽי׃ מְתִיבִין לֵיהּ. הֲרֵי הוּא נִמְנָה בֻּפַּטֵּייָה שֶׁל מְלָכִים. בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּה֭וּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ אֲמַר לוֹן. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים. מַה בוֹשֶׁת הָיָה בוֹ. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אַתְּ מוֹצֵא בְשָׁעָה שֶׁהָיָה הַנָּבִיא בָּא לְקַטְרְגוֹ הָיָה בוֹרֵחַ לִמְקוֹם טוּמְאָה וְכוֹבֵשׁ אֶת פָּנָיו בִּמְקוֹם טוּמְאָה. לוֹמַר שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה בִמְקוֹם טוּמְאָה. הָדָא הִיא דִכְתְיב וַיֹּ֣אמֶר יְי אֶל־יְשַׁעְיָהוּ֒ צֵא־נָא֙ לִקְרַ֣את אָחָ֔ז אַתָּ֕ה וּשְׁאָר֭ יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ אֶל־קְצֵ֗ה תְּעָלַת֙ הַבְּרֵיכָה הָֽעֶלְיוֹנָ֔ה אֶל־מְסִלַּת֖ שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס׃ אַל תְּהֵי קוֹרֵא כוֹבֵס אֶלָּא כוֹבֵשׁ. שֶׁהָיָה כוֹבֵשׁ פָּנָיו וּבוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ. הָא כֵיצַד. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה הַנָּבִיא בָּא לְקַטְרְגוֹ הָיָה בוֹרֵחַ לִמְקוֹם טוּמְאָה וְכוֹבֵשׁ אֶת פָּנָיו בִּמְקוֹם טוּמְאָה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. מִפְּנֵי שֶׁנִּתְײַסֵּר בִּבְנוֹ הַהַבְּכוֹר. מַה טַעַם. וַיַּֽהֲרֹ֞ג זִמְרִי גִּבּ֣וֹר אֶפְרַ֗יִם וגו׳. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אָבִיו צַדִּיק. וּמְנַשֶּׁה לֹא הָיָה אָבִיו צַדִּיק. מְנַשֶּׁה אָבִיו צַדִּיק וּבְנוֹ רָשָׁע. יְחִזָקִיָּהוּ אָבִיו רָשָׁע וּבְנוֹ רָשָׁע. הוּא שֶׁיְּחִזְקִיָּהוּ אוֹמֵר הִנֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם מַר־לִ֣י מָ֑ר. מַר לִי מִלְּפָנַײ מֵאָחָז. מַר לִי מֵאֲחוֹרַײ מִמְּנַשֶּׁה. אָחָז אָבִיו צַדִּיק וּבְנוֹ צַדִּיק. הָדָא הִיא דִכְתְיב. יָ֣ד לְ֭יָד לֹֽא־יִנָּ֣קֶה רָּ֑ע וְזֶרַ֖ע צַדִּיקִ֣ים נִמְלָֽט׃ וְזֶרַע צַדִּיק נִמְלָט אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא וְזֶרַ֖ע צַדִּיקִ֣ים נִמְלָֽט. זֶרַע שֶׁהוּא מוּטָּל בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים נִמְלָט.

המרצה מעות לאשה מידו לידה בשביל להסתכל בה אפילו הוא כמשה רבינו שקבל תורה מהר סיני לא ינקה מדינה של גיהנם שנאמר (משלי י״א:כ״א) יד ליד לא ינקה רע. הרי הוא אומר (במדבר ל״א:נ׳) ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וגו׳ אצעדה זו בירית. וצמיד אלו השיראים. עגול זה דפוס של (בית) הדדים. כומז זה דפוס של בית הרחם. לכפר על נפשותינו לפני ה׳ א״ל משה לישראל שמא חזרתם לקלקלכם הראשון. אמרו לו (שם) לא נפקד ממנו איש אמר להם א״כ כפרה זו למה. אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. טבעת למה לפי שכל המסתכל באשה בכוונה כאילו בא עליה מכאן אמרו חכמים כל הנוגע באצבע קטנה של אשה כאילו נוגע באותו מקום.