תלמוד על שמות 19:10

איזו סייג שעשה משה לדבריו הרי הוא אומר (שמות י״ט:י׳) ויאמר ה׳ אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר לא רצה משה הצדיק לומר להם לישראל כדרך שאמר (להם) [לו] הקב״ה אלא כך אמר להם היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה והוסיף להם משה יום אחד מעצמו (אלא כך) אמר משה ילך איש אצל אשתו ותצא ממנה שכבת זרע ביום הג׳ ויהיו טמאים ונמצא ישראל מקבלים דברי תורה בטומאה מהר סיני אלא אוסיף להם יום שלישי (כדי שלא ילך איש אצל אשתו ולא תצא ממנה שכבת זרע ביום השלישי) ויהיו טהורים (ונמצאו מקבלין תורה בטהרה מהר סיני). זה אחד מהדברים שעשה משה מדעתו (דין ק״ו) והסכימה דעתו לדעת המקום. שבר את הלוחות והסכימה דעתו לדעת המקום. פי׳ [מן] אהל מועד והסכימה דעתו לדעת המקום. פי' מן האשה והסכימה דעתו לדעת המקום כיצד אמר מה אם ישראל שלא נתקדשו אלא לפי שעה ולא נזדמנו אלא כדי לקבל עליהם עשרת הדברות מהר סיני אמר לי הקדוש ברוך הוא לך אל העם וקדשתם היום ומחר ואני שאני מזומן לכך בכל יום ויום ובכל שעה ואיני יודע אימתי מדבר עמי או ביום או בלילה על אחת כמה וכמה שאפרוש מן האשה והסכימה דעתו לדעת המקום. רבי יהודה בן בתירא אומר לא פירש משה מן האשה אלא שנאמרה לו מפי הגבורה שנאמר (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו פה אל פה אמרתי לו פרוש מן האשה ופירש. י׳׳א לא פירש משה מן האשה עד שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר (דברים ה׳:כ״ח) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וכתיב בתריה ואתה פה עמוד עמדי חזר לאחוריו ופירש והסכימה דעתו לדעת המקום. פירש מאהל מועד כיצד אמר ומה אהרן אחי שמשוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים ומשתמש בהם בקדושה א״ל הקב״ה (ויקרא ט״ז:ב׳) דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש אני שאיני מזומן לכך על אחת כמה וכמה שאפרוש מאהל מועד פירש מאהל מועד והסכימה דעתו לדעת המקום. שבר את הלוחות כיצד אמרו בשעה שעלה משה למרום לקבל את הלוחות שהן כתובות ומונחות מששת ימי בראשית שנאמר (שמות ל״ב:ט״ז) והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו באותה שעה היו מלאכי השרת קושרין קטיגור על משה והיו אומרים רבש״ע (תהילים ח׳:ה׳-ו׳) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים ודגי הים היו מרננים אחריו של משה והיו אומרים מה טיבו של ילוד אשה שעלה למרום שנאמר (שם סח) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות. נטלן וירד והיה שמח שמחה גדולה כיון שראה אותו סרחון שסרחו במעשה העגל אמר היאך אני נותן להם את הלוחות מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים שכן כתוב בהן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו הוא אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח חזק כחו של משה מכולן שנא׳ (דברים ל״ד:י״ב) ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. (נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש אלא אאחוז ואשברם שנאמר (שם ט) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם). רבי יוסי הגלילי אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאין הלך אותו שליח וקדשה לאחר שקדשה הלך ומצאה שזינתה תחת אחר מיד היה דן (ק״ו) מעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה מעכשיו נמצא מחייבה מיתה ונפטרוהו מאדוני לעולם כך היה משה הצדיק דן (ק״ו) מעצמו אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה שכך כתוב בהן (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו אלא (אאחוז בהן ואשברם וחזרן למוטב שמא יאמרו ישראל היכן הלוחות הראשונות אשר הורדת, אין דברים אלא בדאי. רבי יהודה בן בתירא אומר לא שבר משה את הלוחות אלא שנא׳ לו מפי הגבורה שנא׳ (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו פה אל פה אמרתי לו שבר את הלוחות) וי״א לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר (דברים ט׳:ט״ז) וארא והנה חטאתם לה׳ אלהיכם אינו אומר וארא אלא שראה שפרח כתב מעליהם . אחרים אומרים לא שבר משה את הלוחות אלא שנא׳ לו מפי הגבורה שנא׳ (שם י) ויהיו שם כאשר צוני ה׳ אינו אומר צוני אלא שנצטוה ושברן. רבי אלעזר בן עזריה אומר לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנאמר (שם לד) אשר עשה משה לעיני כל ישראל מה להלן נצטוה ועשה אף כאן נצטוה ועשה. (ר״ע אומר לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנא׳ ואתפוש בשני הלוחות במה אדם תופס במה שיכול לבוראן ר״מ אומר לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה שנא׳ (שם י) אשר שברת יישר כחך ששברת):

תַּמָּן תַּנִּינָן. הַפּוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי טְהוֹרָה. דִּבְרֵי רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. פְּעָמִים שֶׁהֵן אַרְבַּע עוֹנוֹת. פְּעָמִים שֶׁהֵן חָמֵשׁ. פְּעָמִים שֶׁהֵן שֵׁשׁ. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. לְעוֹלָם הֵן חָמֵשׁ: אִם יָצָאת מִקְצַת עוֹנָה הָרִאשׁוֹנָה מַשְׁלִימִין לָהּ מִקְצַת עוֹנָה שִׁשִּׁית. הָא רִבִּי יִשְׁמָעֵאל עֲבַד יוֹם עוֹנָה וְלַיְלָה עוֹנָה. וְרִבִּי עֲקִיבָה עֲבַד יוֹם עוֹנָה וְלַיְלָה עוֹנָה. מַה בֵינֵיהוֹן. עוֹנוֹת שְׁלֵימוֹת בֵּינֵיהוֹן. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל עֲבַד מִקְצַת עוֹנָה כְכוּלָּהּ. וְרִבִּי עֲקִיבָה לָא עֲבַד מִקְצַת עוֹנָה כְכוּלָּהּ. וְתַנֵּי כֵן עַל דְּרִבִּי עֲקִיבָה. לְפִיכָךְ אִם נִכְנְסָה מִקְצַת עוֹנָה רִאשׁוֹנָה מַשְׁלִימִין לָהּ מִקְצַת עוֹנָה שִׁשִּׁית. תַּנֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר. יוֹם וְלַיְלָה עוֹנָה. וּמִקְצַת עוֹנָה כְכוּלָּהּ. וְתַנֵּי כֵן עַל דְּרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. פְּעָמִים יֵשׁ שָׁם יוֹם וְכָל־שֶׁהוּא וְהִיא טְהוֹרָה. שְׁנֵי יָמִים וְחָסֵר כָּל־שֶׁהוּא וְהִיא טְמֵיאָה. יוֹם וְכָל־שֶׁהוּא וְהִיא טְהוֹרָה הֵיךְ עֲבִידָא. שִׁימְּשָׁה אֶת בֵּיִתָהּ עֶרֶב שַׁבָּת קוֹדֶם לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה וּפָֽלְטָה בְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה. הֲרֵי יֵשׁ כָּאן יוֹם וְכָל־שֶׁהוּא וְהִיא טְהוֹרָה. שְׁנֵי יָמִים וְחָסֵר כָּל־שֶׁהוּא וְהִיא טְמֵיאָה הֵיךְ עֲבִידָא. שִׁימְּשָׁה אֶת בֵּיתָהּ עֶרֶב שַׁבָּת לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה וּפָֽלְטָה בְאֶחָד בַּשַּׁבָּת קוֹדֶם לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. הֲרֵי יֵשׁ כָּאן שְׁנֵי יָמִים וְחָסֵר כָּל־שֶׁהוּא וְהִיא טְמֵיאָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מִדִּבְרֵי כולָּם. טְבוּלֵי יוֹם קִיבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בַּנָּשִׁים. אֲבָל בָּאֲנָשִׁים כְּבָר טִהֲרוּ. מַה טַעַם. וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. זוֹ דִּבְרֵי רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרִבִּי עֲקִיבָה. אֲבָל דִּבְרֵי חֲכָמִים. עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים. מִיכָּן וָהֵילַךְ הִיא נִסְרַחַת. וְאַתְיָא כְּהַהִיא דְאָמַר רִבִּי זְעוּרָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַֽאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶרַ֖ע. מַה תּוֹרַת הַזָּב עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים. אַף תּוֹרַת שִׁכְבַת זֶרַע עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים.