וְהִקְרַבְתָּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהִשְׁלִ֨יכוּ הַכֹּהֲנִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ מֶ֔לַח וְהֶעֱל֥וּ אוֹתָ֛ם עֹלָ֖ה לַֽיהוָֽה׃
Engkau harus mempersembahkan semuanya itu ke hadapan Yang Mahakekal, lalu para imam harus menaburkan garam ke atasnya dan mempersembahkannya sebagai korban bakaran bagi Yang Mahakekal.
שער המלך
ומותר למלוח בשר לצלי כו'. כתב ה"ה שם ושוין שמולחים עליו בשר לצלי כו' הנה התו' שם ד"ה ושוין כתבו וז"ל לאו משום דצריך מליחה לצלי כדמפרש בחולין אלא משום שנהגו למולחו כדי ליתן טעם ועיין במ"ש התו' ז"ל בפ"ק דחולין די"ד ע"א ד"ה ונסיבין חברייא והרא"ש שם דקל"ב וז"ל ובריש פרק כ"צ גבי מוליתא שרי ופרש"י אע"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי משמע מדבריו דצלי בעי מליחה קצת לא כולי האי כמו לקדירה והדבר תימא הוא דמה מהנייא מליחה קצת דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה כו' יע"ש ויש לגמגם עליו דאמאי הוצרך לדקדק כן מדברי רש"י ז"ל הא משמעתין מוכח בהדיא כן מדאמר אביי ל"ש אלא לצלי אבל לקדרה לא ופרש"י ז"ל לצלי דאין מולחין אותו יפה ואי איתא דצלי בעי מליחה כעין קדרה אם כן אפילו לקדרה נמי לישתרי ומהיותר תימא על הרב כנה"ג שכתב בחי"ד סי' ע"ו הגהת ב"י אות י"ח וז"ל כתב ה"ה ונראה מדברי ר' דאף הצלי בעי מליחה וכן נראה דעת הסמ"ג ומבואר הוא דאף דרש"י והרמב"ם סוברים דצלי בעי מליחה באופן המליחה אינם שוים שרש"י ז"ל סובר דאין צריך מליחה לצלי בכמות כמו לקדירה אלא דבעי מליחה קצת אבל הרמב"ם סובר דבכמות המליחה אין חילוק בין צלי לבשול אלא דבשיעור אינם שוים דאין צריך לצלי לשהות במולחו כדי שיעור מיל ולהרמב"ם ל"ק מ"ש הרא"ש על רש"י ומדברי האו"ה כלל ה' אות ו' נראה דרש"י והרמב"ם אמרו דבר א' וליתא גם הר"ן השוה דעת הרמב"ם לדעת רש"י עכ"ל יע"ש וכ"כ רש"ל בפ"ק דחולין סי' כ"ו ובפרק השוחט סימן י"ח יע"ש:
ואתמהא דאיך אפשר לומר שלדעת הרמב"ם ז"ל מליחת צלי וקדירה שוים בכמותם דא"כ היכי מפלגינן הכא בשמעתין בין מליחת צלי לקדרה וכ"כ רבי' ז"ל בהדייא בסמוך במה דא' במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדרה אסור למלוח ע"ג העור יע"ש וכ"כ בתשוב' ס' תמים דעים סימן י"ד משם הראב"ד וז"ל צלי לא בעי מלח הרבה משמעתתא דמס' י"ט מעור לפני הדורסן ואפשר שזה רמזו רבינו בפ"ו מה' מאכ"א דין י"ב שכתב וז"ל כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולחו וצולהו מיד כו' ומדלא כתב מולחו יפה יפה כמ"ש בדין יו"ד גבי מליחה לקדירה משמע דאין צריך מליחה לצלי כמו למליחת קדירה ומ"ש בפ"ה מה' א"מ דין י"א ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי לאו דוקא וסמך אמ"ש בה' י"ט ובה' מא"א ועיין במ"ש הל"מ בה' מאכ"א דין הנז' וזה פשוט:
ודע דמסוגייא הלזו משמע דמליחת צלי לא הוי מליחה גמורה לגבי מליחת העור כדי שיתחייב עליו משום מעבד מדשרי' מליחת צלי ולא מליחת קדירה משמע משום דמליחת קדירה כיון שהוא צריך מלח הרבה הוי מעבד גמור ומשום הכי לא התירו מלאכה דאורייתא משום שמחת י"ט וכ"כ הטור סימן תצ"ט וז"ל מותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת כדרך שמולחין לצלי אף ע"ג דדמי קצת לעיבוד ועיין בב"ח שם וע"פ זה נראה שיש לתמוה על מ"ש הרב מש"ל בפרק י"א מה' שבת הלכה ה' שהקשה הרב שם בהא דקי"ל אין עיבוד באוכלין ממ"ש בפרק הקומץ רבה דף כ"א על כל קרבנך תקריב מלח ואפילו בשבת דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קימ"ל דאין עיבוד באוכלין וכתב משם הרב כמוהר"י אלפאנדארי שנמצא בידו שיטה א' לראשונים שהק' קושיא זו ותי' דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כולה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין דמי א"נ תיקון קרבן הוא כעיבוד דמי ע"כ והוא ז"ל תי' דמשכחת לה בשני דרכים הא' ששנינו בת"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח ת"ל אותה כשרה ולא פסולה ועוד שנינו שם והקטיר אע"פ שפסול כו' עולה אע"פ שלא הפשיט ואם כן זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטו ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור ועוד דרך שני דאמרי' פ' א"ד דשעירי הרגלים חיין הן נאכלין ושנינו בת"כ חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין וא"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למישרי מליחה אם רוצה לאוכלן בעורן זת"ד יע"ש ועיין עוד בס' רב יוסף בקונטריס מוצל מאש להרב הנז' סי' א' שתי' עוד וזה לשונו אמנם אחר שכתבתי כל זה נזכרתי משנה ערוכה פרק ט' דזבחים הצמר שבראשי כבשים כו' בזמן שהם מחוברים יעלו וכתב רש"י שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו ואם כן זכינו לדין דכיון שהראש נקטר עם עורו וצריך למולחו הוה ליה מעבד גמור וצריך קרא למשרי עכ"ל יע"ש ולפי מ"ש דמליחת צלי לא הוי מעבד לענין מליחת העור נראה דק' על תי' מהר"י אלפאנדארי דמה יענה לדעת רבי' דפ' ה' מה' א"מ שכתב דמליחת הקרבן הוי כמולח לצלי והיינו משום דגריס התם בפ' הקומץ אמר אביי וכן לצלי וכן הוא גירס' הר"ן ז"ל וריב"א כמ"ש מרן שם וכן הוא דעת הראב"ד באיסור משהו שלו וכמ"ש הרשב"א בחי' חולין דף צ"ג ועיין במ"ש רש"ל בספר יש"ש פ"ק דחולין סימן הנזכר וכיון שכן קשה דאפי' במולח העור נמי תקשי דאמאי אצטריך קרא למשרי הא כיון דלא בעי מליחה אלא כמליחת צלי לא מחייב משום מעבד וכמ"ש הראשונים ומיהו אפשר לדחות ולומר דמליחת צלי נמי הוה ליה מליחה לגבי עבוד העור ומיחייב משום מעבד ומה שהתירו בשמעתין מליחת צלי ולא מליחת קדירה ומשמע משום דמליחת צלי כיון שהיא מעוטה לא הוי מעבד היינו משום דכיון דמולח הבשר הא ודאי אינו נופל כל המלח ע"ג העור אלא קצת ומשום הכי לא הוי מעבד וכ"כ המאירי ז"ל וז"ל ומולח בשר ע"ג העור וקצת המלח נופל מאיליו ע"ג העור ע"ש אמנם בנותן מלח ע"ג העור כשיעור מליחת צלי ה"נ דהוי מעבד גמור ומחייב משום מעבד גם מה שתי' עוד הרב דמשכח' לה בשעירי הרגלים דנאכלין חיין ולדעת הרא"ה ז"ל דס"ל דבשר הנאכל לרועים צריך מליחה מדברי הרא"ה משמע הפך דבריו שכתב והא דאמרי' בפסחים דשעירי הרגלים נאכלים חיין במליחה הוא דנאכלין ואע"ג דמליחה אסורה משום שבות לא גזרו בה רבנן כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' חולין דקי"ב ולפי דברי הרב ז"ל ל"ל טעמא דאין שבות במקדש ת"ל דאפילו מליחת העור דאורייתא שרי:
ועוד נראה דאיכא למידק על תי' הרב דאפי' במליחת העור נמי לא מחייב משום דהו"ל מליחה כלאחר יד שהרי אין דרך למלוח העיר בעודו מחובר בבשר וכל מידי דלאו אורחיה בהכי לא מחייב משום דהוי כלאחר יד וכמ"ש גבי תולש את השיער דאינו חייב משום דהוי כלאחר יד דאורחיה בגזיזה ולא בתלישה וגדולה מזו כתב הרשב"א בספר עבודת הקדש דבמולח בשר לקדירה ע"ג העור לא מחייב משום מעבד משום דהוי כלאחר יד דלאו אורחי' בהכי שכתב וז"ל במד"א במליחה מועטת כמליח' צלי אבל מליחה מרובה דמליחת קדירה אסור אע"פ שאף זו כלאחר יד לא התירו אלא כל שיש לו די לשומרן מן ההפסד ע"ש וזה נר' ודאי דעת אותה שיטה לראשונים ז"ל שלא תי' כן דבודאי לא נעלם ממנו משנה ערוכה:
ולעיקר קו' הרב מש"ל ז"ל נראה דל"ק ואשתמיט מינייהו סוגייא דשמעתין דאמרינן ת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם ופריך עלה בגמרא ומ"ש מעור לפני הדורסן ומשני התם משום דחזי למיזגא עליה הכא אתי למימר מ"ש דשרו רבנן כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו מ"ל לממלחינהו משמע בהדייא דמליחת חלבים הויא מלאכה דאורייתא דאי מדרבנן אמאי לא שרינן משום שמחת י"ט כדרך שהתירו חזרת תריסין ונתינת עור לפני הדורסן הא מליחה גופה אינו אלא מדרבנן והוה ליה גזירה לגזירה אלא משמע דמליחת חלבים אסורה מדאורייתא וכן נראה מדברי רש"י שכתב וז"ל אתי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש לו עיבוד וכ"כ הר"ן בהדיי' וז"ל אין מולחין את החלבים דמולח מידי דשייך בו עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורין הן יש בו משום מעבד וכ"כ בשיטה כ"י להמאירי וז"ל אין מולחין את החלבים פי' מליחה בכל דבר שיש בו תורת עיבוד דהיינו דבר שאינו אוכל כגון עורות וחלבים נמי דלאו אוכלין גמורין נינהו אב מלאכה הוא וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים דהא במשכן מליחת עורות ואברים היה שם אלא דמ"מ מליחת בשר הותרה משום אוכל נפש אבל חלבים לאו אוכל נינהו עיבוד גמור הוא עכ"ל ונראה שהוצרכו לזה אע"ג דהא דאין עיבוד באוכלין א"א מדאור' אבל מדרבנן מיהא אסור וכמ"ש התוס' בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב ד"ה אין עיבוד משום דכיון דא"א אלא מדרבנן יש להתיר משום שמחת י"ט וכמ"ש ועיין בב"ח סי' הנז' שפנה בדרך אחרת והנה מ"ש המאירי וכן אף בבשר לדעת קצת המפרשים הן דברים תמוהים לכאורה דבהדיא אמרינן בפרק כלל גדול אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלין אמר רב אשי אפי' רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי לה לאורחא אבל לביתא לא משוה איניש מיכליה עץ וצ"ל שמ"ש וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים בדקא בעי לה לאורחא קאמר דפוסקים כרבה בר רב הונא וכן נראה שהיא דעת הרשב"א בפ' ג"ה ובת"ה בית ב' שער ג' יע"ש ומדברי רבינו בפי"א מה' שבת נראה שהוא פוסק כרבא ועיין בהרב מג"א סימן שכ"א סק"ז שהק' לדעת הרשב"א דצ"ע דבג' משמ' דהלכה כרבא דבתרא הוא ע"ש ול"ק מידי די"ל שדעת הרשב"א דכיון דחזינן לרב אשי דקמפרש מילתי' דרבה בר ר"ה ש"מ דס"ל כותי' ומש"ה פסק כר"א דבתרא הוא טפי מרבא ושוב ראיתי להרב תי"ט בפ' ח' שרצים משנה ב' שכתב כן יע"ש ופשוט:
ואיך שיהיה זכינו לדין דבמליחת חלבים חייב משום מעבד ד"ת משום דלאו אוכלין גמורים נינהו ומ"ש התו' בפ' כלל גדול וז"ל אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן כו' ואפילו ביום טוב אסור בפ"ק דביצה אין כונתם ממ"ש אין מולחין את החלבים בי"ט דהנהו לאו אוכלין נינהו ומדאורייתא נמי אסור אלא כוונת' מהא דשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אע"פ שא"צ כו' משמע הא בזא"ז לא אע"ג דאין עיבוד באוכלין ואם כן ממילא רויחא ההיא דפרק הקומץ רבה דאיצטריך קרא למשרי מליחת אמורים דחייב בהו משום מעבד ומאד אני תמיהא על הרבנים הנז' איך אשתמיט מנייהו סוגיא זו. ודע שמדברי הר"ן והמאירי ז"ל נראה שיש לפשוט מה שיש להסתפק לכאורה בהא דאמרי' אין עיבוד באוכלין אי היינו דוקא במידי דחזי לאכילה אמנם במולח בשר נבילה וכיוצא כיון דלא חזו לאכילה ה"נ י"ל דחייב משום מעבד ואע"ג דמצד עצמן ראוין לאכילה וסעד לזה ממה שתי' הרב הנז' משם שיטה לראשונים ז"ל דכיון דקרבן תמיד אינו נאכל וכולה כליל לאו כעיבוד באוכלין דמי כיון שאינו נאכל אך מדברי הר"ן והמאירי ז"ל נראה דס"ל דאפי' בבשר נבילה וכיוצא אין עיבוד באוכלין ממה שהוצרכו לתת טעם למליחת חלבים משום דלאו אוכלין גמורין נינהו משמע הא לא"ה הו"א דאין עיבוד באוכלין אע"ג דאסורין הן באכילה משום דכיון דמצד עצמן חזו לאכילה אלא דאיסור' הוא דרביע עלייהו מקרו אוכלין ואין עיבוד באוכלין ואף לדעת אותה שיטה שכתב הרב ז"ל נראה שלא כתב כן אלא גבי קרבן תמיד דלא חזו לאכילה משא"כ חלבים ובשר נבילה דחזו לגוים כנ"ל:
ודע עוד דמסוגיא דפרק הקומץ רבה ומסוגיא דשמעתין משמע דמליחת עור כדרך שמולחין בשר לקדרה הו"ל מעבד גמור ומש"ה לא שרינן אלא מליחת צלי אבל לא קדרה דהוי מעבד ואם איתא דאפילו במליחת קדירה לא מקרי עיבוד לעור משום דמליחת עור צריך מליחה מרובה אמאי לא שרינן ליה אפילו לקדירה וכ"כ המאירי ואף למ"ש הרשב"א דמליחה מרובה לקדירה לא התירו אע"ג דהוי כלאחר יד משום דדי לו לשומרו מן ההפסד ה"ט ניחא אם נאמר דמליחת קדרה משוי לה עבוד גמור ומש"ה כל שיש לו די לשומרה מן ההפסד די ולא התירו לו שיעבד אמנם אם נאמר דאפילו מליחת קדרה לא משוי ליה עיבוד ואינו אלא לשומרה מן ההפסד ק' דאפי' מליחת קדרה נמי נתיר לו גם מההיא דפרק הקומץ רבה דמצרכינן קרא למשרייה בשבת משמע דמליחת קדרה דחשיבא עיבוד גמור מחייב במידי דלא חשיבא אוכל:
ומעתה מ"ש פ' כלל גדול אמר ר"א אף רבה בר"ה לא אמר אלא דקא בעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מכליה עץ לאו למימרא דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה לא מקרי עיבוד כלל דהא ליתא כמ"ש אלא הכונה לומר דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה מודה רבה משום דאין עיבוד באוכלין אבל במידי דלא חשיבא אוכל ה"נ דמיקרי עיבוד וכדמוכח בהדיא מההיא דהקומץ ודשמעתין ועיין בהרב ל"מ בפ"ו מה' מאכ"א הלכה י' בד"ה אין הבשר שכתב סברא זו מסברא דנפשיה וכמסתפק ולפי הנראה אשתמיט מיניה סוגיא זו ודפרק הקומץ ודוק:
אך קשה לי לפי מ"ש דמליחת אמורים חייבין עליהן ד"ת מדלא חזו לאכילה מההיא דגרסי' ביבמות פרק ד"א דל"ג ע"ב זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה כו' אי בקבלה כו' אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצתה והשתא ק' אמאי ל"ק דזר ששימש במליחה קאמר שמלח האמורים דמליחה נמי בעי כהונה כמ"ש רבינו ז"ל פ"ט מה' ביאת המקדש דין ה' אלא שאינו חייב עליה מיתה דאין חייבין עליה מיתה אלא בד' עבודות בלבד כמ"ש שם וליכא למימר דכיון דליכא אלא לאו גרידא לא מוקי לה בהאי דהא ליתא שהרי בגמרא הוה בעי לאוקומא בקבלה והולכה אף על גב דליכא אלא לאו גרידא שאינה עבודה תמה וראב"י מוקי לה בשחיטת פרו של כ"ג אע"ג דליכא מיתה והתוס' שם הקשו דאטו מי לא מני לאוי גרידא ותי' דבאיסור כולל קל על חמור לא חיילי לכ"ע ולהכי פריך והאר"י הבערה ללאו יצתה וא"כ היכי חיילי וחזרו והקשו משם הר"י מאורליינאש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתה דבעי כוונה ואין כאן מיתה אלא לאו גרידא ותי' יע"ש והשתא אכתי תקשה דאמאי לא מוקי לה במליחה דמשום שבת חייב מיתה דהו"ל מעבד ומשום כונה אין כאן אלא לאו גרידא והו"ל חמור על קל וחייל שפיר והנראה לע"ד ליישב דלר' יוסי דס"ל בעלמא דמתאצ"ל פטור ודאי דלא מחייב במליחת אמורים משום מעבד דלא מחייב אלא במכוין לתקן את העור דומיא דמשכן אבל הכא שאינו צריך לתקן אלא משום מצוה הוא דקא עביד ואינו צריך לאותו דבר כלל פשיטא ודאי דלא מחייב ומשום הכי לא מצי לאוקמה בהכי משום דהוה ק"ל והאר"י משאצ"ל פטור וברייתא דקאמר תקריב מלח ואפי' בשבת אתיא כמ"ד דמשאצ"ל חייב דאלו לר"י פשיטא ולא צריך קרא כך נראה לי ודוק:
כתבתי בפנים דמליחת אמורין בעיא כהונה והוכחתי כן מדברי רבינו ז"ל פ"ט מה' ביאת המקדש יע"ש והדבר מוכרח מצד עצמו דאע"ג דבמליחה לא כתיב בהדיא כהן מ"מ הא קי"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה ובפ"ב דיומא דכ"ז אצטריך קרא למעוטי הפשט ונתוח דלא בעיא כהן ופרש"י שם ד"ה למעוטי וז"ל ואי לאו ונתנו הו"א האי דלא כתיב כהן בהפשט ונתוח משום דלא אצטריך היא דגלי לן דמקבלה ואילך מצות כהונה יע"ש ובהדייא אמרינן התם דהולכת אברים לכבש פסולה בזר וא"כ כ"ש מליחת אברים בכבש דבתר הולכה דבעיא כהונה וביחזקאל סי' מ"ג כתוב לאמר והקרבתם לפני ה' והשליכו הכהנים עליהם מלח כו' וכ"כ הרב בעל החינוך ס' ויקרא סי' קנ"ז וקנ"ח דמצוה זו נוהגת בזכרי כהונה דוקא יע"ש ואולם מצאתי להרמב"ן בפי' על התורה ס' הנז' כתב וז"ל ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה עכ"ל והדבר תמוה שדבריו הן הפך סוגיא דפ"ב דיומא ומקרא מלא דיחזקאל כמ"ש ובפ"ב דמנחות דף כ' ע"א קאמר התם א"ה לא יצק כו' ה"נ לא מלח כהן אלא זר א"ל וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח ופרש"י משום דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא יע"ש ובתוס' שם די"ח ע"ב ד"ה ור"ש כתבו דבלאו ה"ט נמי בעי כהן משום דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא הן אמת שרבינו ז"ל בפיה"מ שם כ' וז"ל ומ"ש בכאן לא יצק כו' ר"ל לא יצק כהן אלא זר היא כשרה לפי שהעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה כו' וכ"כ בפי"א מה' פהמו"ק דין והוא תימא שהרי מליחה אחר קמיצה היא וכבר ראיתי למוהר"י קורקוס ז"ל הובאו דבריו בס' חזון נחום דמ"ח ע"ב הוקשה לו כן ותי' וז"ל ונראה דמלח כל המנחה קאמר קודם קמיצה ואע"פ שאין טעון מלח אלא קומץ מ"מ אפשר שאם מלח המנחה כשר א"נ אפשר דבמנחות שאינן נקמצות מיירי עכ"ל והרואה יראה דשתי תשובות הללו לא יתכן ליישב דברי הרמב"ן ז"ל שהרי הרמב"ן ז"ל אקרא דוכל קרבן מנחתך קא מיהדר וכתב שאמר תמלח בלשון יחיד כי יחזור אל מביא המנחה וקרא לא מיירי אלא בקומץ כדנפ"ל מדכתיב קרבן קרבן טעון מלח ואין כל המנחה כולה טעונה מלח כדאיתא פ"ב דמנחות דף הנז' סוף דבר שדבריו צ"ע גם מה שתי' מוהרי"ק בתי' הב' דרבינו מיירי במנחות שאינן נקמצות אין דבריו מובנים דאכתי תקשי וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח שהרי מנחת כהנים ומנחת נסכים מנחות שאינן נקמצות הן ובהדייא אמרינן פ"ב דמנחות דכ"א ע"ב דבעו מליחה בראשו של מזבח ופסקו רבינו ז"ל ספ"ה מה' א"מ והנראה ליישב דקו' וכי תעלה על דעתך שזר קרב כו' ס"ל לרבינו דלואבע"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין דקתני לא מלח כהן אלא זר קאמר דומיא דלא יצק ומיירי דקאי זר בארעא ומלח בזריקה וכ"כ הל"מ ז"ל ספ"ה מה' א"מ אלא משום דק"ל כיון דקי"ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא א"כ היכי כשרה בזר ואפילו בדקאי אארעא ואהא תריץ יתיב דמיירי רבינו במנחות שאינן נקמצות ומ"מ דברי רבינו ז"ל דפ"ט מה' פהמו"ק הן סותרים למ"ש פ"ט מה' ביאת מקדש וכמו כן ק' על הרע"ב ז"ל שדבריו ז"ל שכתב בפ"ב דמנחות דיציקה ובלילה כשרה בזר הן סותרים למ"ש פי"ד דזבחים מ"ב ד"ה אין חייבין עליו משום זרות דבלילה בזר עבודתו פסולה ואולי ס"ל דמתני' דזבחים ר"ש היא דס"ל דיציקה ובלילה פסולה בזר ומ"מ הי"ל לפ' וצ"ע ועיין בס' בני דוד ודו"ק:
ומ"מ אכתי אני תמיה דלמאי אצטריך קרא דתקריב למשרייה בשבת שהרי מדברי ה"ה ז"ל בפ"ו מה' הנז' נר' דלא מחייב במעבד את העור אלא דוקא בשוהא שיעור מיל שכתב וז"ל ומ"ש רבינו ומניחו במולחו כדי הילוך מיל נראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ"ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עיבוד כדי הילוך מיל ובפרק כלל גדול יש מי שסובר שהמולח את הבשר חייב משום מעבד כו' מ"מ ילפינן התם דמליחה היינו עיבוד וכיון שלא פירשו לנו חכמים שיעורו נראה שהוא שיעור עיבוד עכ"ל ע"ש משמע דבפחות ממיל כיון דלא הוי מעבד לא מחייב דומה לדין מבשל שכתב רבינו פ"ט מה' שבת דין ה' בדין מבשל דלא מחייב אא"כ נתבשל כמאכל בן דרוסאי יע"ש וכיון שכן ק' דאמאי אצטריך קרא דתקריב אפי' בשבת הא במליחת קדשי' אין צריך להשהותו במולחו שיעור מיל אלא מולחו ומעלהו מיד ע"ג המזבח וכנודע וכ"כ בהדיא הרשב"א ז"ל בפ' ג"ה משם הראב"ד וכיון שכן לא מחייב משום מעבד וליכא למימר דקרא אצטריך למשרייה מליחה בשבת אפילו בשוההו שיעור מליחה דהא ודאי ליתא דהא כיון דיכול לקיים מצות מליחה בלי דחיית שבת הא ודאי לא דחייא שבת וגדולה מזו אמרינן בפ' ר"י גבי עומר דאי נקצר ביום כשר דלא דחייא שבת אע"ג דמצותו להקצר בלילה ואע"ג דאמרינן התם דהקטרת חלבים דחי שבת אע"ג דכשרים כל הלילה מטעמא שהרי דחתה שחיטה את השבת ופרש"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיט' נדחה נמי אצל הקטרה התם ה"ט משום דחביב' מצוה בשעתה כדקאמר התם הא לא"ה פשיטא ודאי דלא דחי וזה פשוט:
הן אמת שדין זה לא ראיתי לשום א' מהפוסקי' שכתבו לענין מליחת עור בשבת וצ"ע כעת ושוב ראיתי בס' רב יוסף בדרשותיו דף ט"ז שהק' מוהר"ח אלפאנדארי קו' הרב מש"ל משם מוהר"ם בתשו' קובץ קטן ותי' דאצטרך קרא דתקריב כגון דאין שם מלח וצריך להביאו דרך רה"ר וא"נ דסד"א דבשבת אסור למלוח דבר הקרב למזבח דנמצא מבעיר המלח בשבת קמ"ל יע"ש ואם כן לדעת ה"ה יש ליישב הכי ודו"ק:
ואיך שיהיה תבנא לדיננא דמליחת חלבי' כיון דלאו אוכלין גמורים הן הוי אב מלאכה ואסירא ד"ת ומשום הכי אין מולחין את החלבים ביו"ט דאיסורא דאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן ולדעתי נראה שלזה כוון רבינו שכתב בדין שאחר זה וז"ל וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן ברוח ע"ג יתדות מפני שאינן ראויין לאכילה ע"כ ותמה הפר"ח סי' תצ"ט ס"ק ג' דמה טעם הוא זה דעור נמי לא חזי לאכילה ואעפ"כ התירו ומכח זה כתב דשאני עור דחזי למזגא עליה וחלק על המרדכי שכתב דנוצה של עוף דינו כמו בעור ומותר לטלטלו כדי להציען דהתירו סופן משום תחילתן וכתב הרב דאינו מחוור דשאני עור דחזי למזגא עליה ע"י הדחק ולפיכך התירו סופן משום תחילתן יע"ש ולע"ד נר' שכונת רבינו הוא לומר דאמאי לא התירו מליחת חלבים כיון דאין עיבוד באוכלין ואינו אסור אלא מדרבנן וכמו שהתירו נתינת עור לפני הדורסן משום דלא הוי מלאכה דאורייתא דלא הוי עיבוד גמור וחזרת תריסין אע"ג דאסירי מדרבנן גזירה שמא יתקע ואהא כתב מפני שאינן ראויין לאכילה וכיון שכן יש עיבוד בהן ולא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו"ט ומש"ה גזרו שטיחת חלבים אטו מליחתן דהוי דאורייתא אמנם במידי דליכא למיגזר כלל אדאורייתא וכההיא דנוצה של עוף ה"נ דשרינן סופן משום תחילתן ואע"ג דליכא טעמא דחזי למזגא ודלא כהפר"ח ותדע שהרי חזרת תריסין ליכא טעמא דחזי למזגא עליה ואפי"ה כיון דאין איסורו אלא מדרבנן התירו סופן משום תחילתן כיון דליכא למיגזר בדאורייתא כלל ועיין בס' מע"ח ומה שהצריכו בגמרא גבי נתינת עור לפני הדורסן לטעמא דחזי למזגא היינו משום דאל"ה הוה חיישי' דילמא אתי לממלחינהו ומ"ש עוד הפר"ח שכן נראה מדברי הגהות אשירי שכתב גבי מליחת חלבים אבל לטלטלו מותר דלאו מוקצה הוא דחזו להדלקה ועוד דדעתיה דאיניש עלייהו לטלטלו ולהצניע שלא יאבדו ע"כ וכונת דבריו דמשמע מדברי הגה' אשירי דדוקא משום דדעתיה דאיניש עלייהו מותר לטלטלן הא לא"ה הוה אסור ולא שרינן סופן משום תחילתן כמו שכתב המרדכי לגבי נוצה אלא משמע דכל דליכא טעמא דחזי למזגא לא שרינן סופן משום תחלתן ומשמע ליה להפר"ח דגבי נוצה ודאי ליכא למשרי בטלטולם מטעמא דדעתיה דאיניש עליה שלא יאבדו דאם כן אמאי הוצרך המרדכי למיהב טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן דכפי זה נפקא מינה דבנשחטו מעיו"ט דליכא האי טעמא אסור לטלטלן והיינו משום דגבי חלבים מסתמא ודאי דעתיה עלייהו דמסתפי להניחם שם משום כלבי ושונרי אבל בנוצה דליכא למיחש להכי לא יהיב דעתיה עלייהו ועיין בהרב מקראי קדש דף מ"ה שתמה על הפר"ח ולדעתי נראה שדעתו כמ"ש ומ"מ נראה שאין ראיה מדברי הגה' אשירי שחולק על המרדכי דאיכא למימר דהוצרך לטעמא דחזי להדלקה כו' למשרי בטלטול אפי' בנשחטו מעיו"ט וא"נ אפילו לטלטלן שלא לצורך הצנעה דליכא טעמא דהתירו סופן משום תחילתן אבל לטלטלן כדי להצניען פשיט' ודאי דשרי מטעמא דהתירו סופן כיון דליכא למגזר בדאורייתא כלל וכההיא דחזרת תריסין וכן עיקר כנ"ל ודו"ק:
מעשה חושב (קו) דמה יענה לדעת רבינו כו'. למ"ש הר"ן פ"ג דשבועות בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם בשבועה אסור חצי שיעור מן התורה מטעם דחזי לאצטרופי א"כ י"ל דנהי דבמליחה לצלי אינו חייב משום מעבד מ"מ איסור מן התורה יש בו משום דחזי לאצטרופי אם יוסיף מלח (שהרי גם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה כמבואר ברש"י בפ' כלל גדול גבי אפיה) וא"כ הא צריך האי קרא דתקריב מלח להתיר חצי שיעור דאסור מה"ת ולא קשה מידי קושיית הגאון המחבר ז"ל. אלא די"ל בזה דהמחבר ז"ל ס"ל דזה דומה לתחומין דקיי"ל בהו די"ב מיל הוי דאורייתא ואפ"ה בפחות מי"ב מיל אינו איסור תורה וה"נ לענין מליחת צלי והא דחצי שיעור אסור בשבת גבי מליחה נמי משכחת לה כגון שמלח חצי שיעור עור ולא בחצי מליחה לשיעור שלם עור:
ואתמהא דאיך אפשר לומר שלדעת הרמב"ם ז"ל מליחת צלי וקדירה שוים בכמותם דא"כ היכי מפלגינן הכא בשמעתין בין מליחת צלי לקדרה וכ"כ רבי' ז"ל בהדייא בסמוך במה דא' במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדרה אסור למלוח ע"ג העור יע"ש וכ"כ בתשוב' ס' תמים דעים סימן י"ד משם הראב"ד וז"ל צלי לא בעי מלח הרבה משמעתתא דמס' י"ט מעור לפני הדורסן ואפשר שזה רמזו רבינו בפ"ו מה' מאכ"א דין י"ב שכתב וז"ל כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולחו וצולהו מיד כו' ומדלא כתב מולחו יפה יפה כמ"ש בדין יו"ד גבי מליחה לקדירה משמע דאין צריך מליחה לצלי כמו למליחת קדירה ומ"ש בפ"ה מה' א"מ דין י"א ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי לאו דוקא וסמך אמ"ש בה' י"ט ובה' מא"א ועיין במ"ש הל"מ בה' מאכ"א דין הנז' וזה פשוט:
ודע דמסוגייא הלזו משמע דמליחת צלי לא הוי מליחה גמורה לגבי מליחת העור כדי שיתחייב עליו משום מעבד מדשרי' מליחת צלי ולא מליחת קדירה משמע משום דמליחת קדירה כיון שהוא צריך מלח הרבה הוי מעבד גמור ומשום הכי לא התירו מלאכה דאורייתא משום שמחת י"ט וכ"כ הטור סימן תצ"ט וז"ל מותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת כדרך שמולחין לצלי אף ע"ג דדמי קצת לעיבוד ועיין בב"ח שם וע"פ זה נראה שיש לתמוה על מ"ש הרב מש"ל בפרק י"א מה' שבת הלכה ה' שהקשה הרב שם בהא דקי"ל אין עיבוד באוכלין ממ"ש בפרק הקומץ רבה דף כ"א על כל קרבנך תקריב מלח ואפילו בשבת דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קימ"ל דאין עיבוד באוכלין וכתב משם הרב כמוהר"י אלפאנדארי שנמצא בידו שיטה א' לראשונים שהק' קושיא זו ותי' דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כולה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין דמי א"נ תיקון קרבן הוא כעיבוד דמי ע"כ והוא ז"ל תי' דמשכחת לה בשני דרכים הא' ששנינו בת"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח ת"ל אותה כשרה ולא פסולה ועוד שנינו שם והקטיר אע"פ שפסול כו' עולה אע"פ שלא הפשיט ואם כן זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטו ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור ועוד דרך שני דאמרי' פ' א"ד דשעירי הרגלים חיין הן נאכלין ושנינו בת"כ חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין וא"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למישרי מליחה אם רוצה לאוכלן בעורן זת"ד יע"ש ועיין עוד בס' רב יוסף בקונטריס מוצל מאש להרב הנז' סי' א' שתי' עוד וזה לשונו אמנם אחר שכתבתי כל זה נזכרתי משנה ערוכה פרק ט' דזבחים הצמר שבראשי כבשים כו' בזמן שהם מחוברים יעלו וכתב רש"י שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו ואם כן זכינו לדין דכיון שהראש נקטר עם עורו וצריך למולחו הוה ליה מעבד גמור וצריך קרא למשרי עכ"ל יע"ש ולפי מ"ש דמליחת צלי לא הוי מעבד לענין מליחת העור נראה דק' על תי' מהר"י אלפאנדארי דמה יענה לדעת רבי' דפ' ה' מה' א"מ שכתב דמליחת הקרבן הוי כמולח לצלי והיינו משום דגריס התם בפ' הקומץ אמר אביי וכן לצלי וכן הוא גירס' הר"ן ז"ל וריב"א כמ"ש מרן שם וכן הוא דעת הראב"ד באיסור משהו שלו וכמ"ש הרשב"א בחי' חולין דף צ"ג ועיין במ"ש רש"ל בספר יש"ש פ"ק דחולין סימן הנזכר וכיון שכן קשה דאפי' במולח העור נמי תקשי דאמאי אצטריך קרא למשרי הא כיון דלא בעי מליחה אלא כמליחת צלי לא מחייב משום מעבד וכמ"ש הראשונים ומיהו אפשר לדחות ולומר דמליחת צלי נמי הוה ליה מליחה לגבי עבוד העור ומיחייב משום מעבד ומה שהתירו בשמעתין מליחת צלי ולא מליחת קדירה ומשמע משום דמליחת צלי כיון שהיא מעוטה לא הוי מעבד היינו משום דכיון דמולח הבשר הא ודאי אינו נופל כל המלח ע"ג העור אלא קצת ומשום הכי לא הוי מעבד וכ"כ המאירי ז"ל וז"ל ומולח בשר ע"ג העור וקצת המלח נופל מאיליו ע"ג העור ע"ש אמנם בנותן מלח ע"ג העור כשיעור מליחת צלי ה"נ דהוי מעבד גמור ומחייב משום מעבד גם מה שתי' עוד הרב דמשכח' לה בשעירי הרגלים דנאכלין חיין ולדעת הרא"ה ז"ל דס"ל דבשר הנאכל לרועים צריך מליחה מדברי הרא"ה משמע הפך דבריו שכתב והא דאמרי' בפסחים דשעירי הרגלים נאכלים חיין במליחה הוא דנאכלין ואע"ג דמליחה אסורה משום שבות לא גזרו בה רבנן כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' חולין דקי"ב ולפי דברי הרב ז"ל ל"ל טעמא דאין שבות במקדש ת"ל דאפילו מליחת העור דאורייתא שרי:
ועוד נראה דאיכא למידק על תי' הרב דאפי' במליחת העור נמי לא מחייב משום דהו"ל מליחה כלאחר יד שהרי אין דרך למלוח העיר בעודו מחובר בבשר וכל מידי דלאו אורחיה בהכי לא מחייב משום דהוי כלאחר יד וכמ"ש גבי תולש את השיער דאינו חייב משום דהוי כלאחר יד דאורחיה בגזיזה ולא בתלישה וגדולה מזו כתב הרשב"א בספר עבודת הקדש דבמולח בשר לקדירה ע"ג העור לא מחייב משום מעבד משום דהוי כלאחר יד דלאו אורחי' בהכי שכתב וז"ל במד"א במליחה מועטת כמליח' צלי אבל מליחה מרובה דמליחת קדירה אסור אע"פ שאף זו כלאחר יד לא התירו אלא כל שיש לו די לשומרן מן ההפסד ע"ש וזה נר' ודאי דעת אותה שיטה לראשונים ז"ל שלא תי' כן דבודאי לא נעלם ממנו משנה ערוכה:
ולעיקר קו' הרב מש"ל ז"ל נראה דל"ק ואשתמיט מינייהו סוגייא דשמעתין דאמרינן ת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם ופריך עלה בגמרא ומ"ש מעור לפני הדורסן ומשני התם משום דחזי למיזגא עליה הכא אתי למימר מ"ש דשרו רבנן כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו מ"ל לממלחינהו משמע בהדייא דמליחת חלבים הויא מלאכה דאורייתא דאי מדרבנן אמאי לא שרינן משום שמחת י"ט כדרך שהתירו חזרת תריסין ונתינת עור לפני הדורסן הא מליחה גופה אינו אלא מדרבנן והוה ליה גזירה לגזירה אלא משמע דמליחת חלבים אסורה מדאורייתא וכן נראה מדברי רש"י שכתב וז"ל אתי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש לו עיבוד וכ"כ הר"ן בהדיי' וז"ל אין מולחין את החלבים דמולח מידי דשייך בו עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורין הן יש בו משום מעבד וכ"כ בשיטה כ"י להמאירי וז"ל אין מולחין את החלבים פי' מליחה בכל דבר שיש בו תורת עיבוד דהיינו דבר שאינו אוכל כגון עורות וחלבים נמי דלאו אוכלין גמורין נינהו אב מלאכה הוא וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים דהא במשכן מליחת עורות ואברים היה שם אלא דמ"מ מליחת בשר הותרה משום אוכל נפש אבל חלבים לאו אוכל נינהו עיבוד גמור הוא עכ"ל ונראה שהוצרכו לזה אע"ג דהא דאין עיבוד באוכלין א"א מדאור' אבל מדרבנן מיהא אסור וכמ"ש התוס' בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב ד"ה אין עיבוד משום דכיון דא"א אלא מדרבנן יש להתיר משום שמחת י"ט וכמ"ש ועיין בב"ח סי' הנז' שפנה בדרך אחרת והנה מ"ש המאירי וכן אף בבשר לדעת קצת המפרשים הן דברים תמוהים לכאורה דבהדיא אמרינן בפרק כלל גדול אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלין אמר רב אשי אפי' רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי לה לאורחא אבל לביתא לא משוה איניש מיכליה עץ וצ"ל שמ"ש וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים בדקא בעי לה לאורחא קאמר דפוסקים כרבה בר רב הונא וכן נראה שהיא דעת הרשב"א בפ' ג"ה ובת"ה בית ב' שער ג' יע"ש ומדברי רבינו בפי"א מה' שבת נראה שהוא פוסק כרבא ועיין בהרב מג"א סימן שכ"א סק"ז שהק' לדעת הרשב"א דצ"ע דבג' משמ' דהלכה כרבא דבתרא הוא ע"ש ול"ק מידי די"ל שדעת הרשב"א דכיון דחזינן לרב אשי דקמפרש מילתי' דרבה בר ר"ה ש"מ דס"ל כותי' ומש"ה פסק כר"א דבתרא הוא טפי מרבא ושוב ראיתי להרב תי"ט בפ' ח' שרצים משנה ב' שכתב כן יע"ש ופשוט:
ואיך שיהיה זכינו לדין דבמליחת חלבים חייב משום מעבד ד"ת משום דלאו אוכלין גמורים נינהו ומ"ש התו' בפ' כלל גדול וז"ל אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן כו' ואפילו ביום טוב אסור בפ"ק דביצה אין כונתם ממ"ש אין מולחין את החלבים בי"ט דהנהו לאו אוכלין נינהו ומדאורייתא נמי אסור אלא כוונת' מהא דשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אע"פ שא"צ כו' משמע הא בזא"ז לא אע"ג דאין עיבוד באוכלין ואם כן ממילא רויחא ההיא דפרק הקומץ רבה דאיצטריך קרא למשרי מליחת אמורים דחייב בהו משום מעבד ומאד אני תמיהא על הרבנים הנז' איך אשתמיט מנייהו סוגיא זו. ודע שמדברי הר"ן והמאירי ז"ל נראה שיש לפשוט מה שיש להסתפק לכאורה בהא דאמרי' אין עיבוד באוכלין אי היינו דוקא במידי דחזי לאכילה אמנם במולח בשר נבילה וכיוצא כיון דלא חזו לאכילה ה"נ י"ל דחייב משום מעבד ואע"ג דמצד עצמן ראוין לאכילה וסעד לזה ממה שתי' הרב הנז' משם שיטה לראשונים ז"ל דכיון דקרבן תמיד אינו נאכל וכולה כליל לאו כעיבוד באוכלין דמי כיון שאינו נאכל אך מדברי הר"ן והמאירי ז"ל נראה דס"ל דאפי' בבשר נבילה וכיוצא אין עיבוד באוכלין ממה שהוצרכו לתת טעם למליחת חלבים משום דלאו אוכלין גמורין נינהו משמע הא לא"ה הו"א דאין עיבוד באוכלין אע"ג דאסורין הן באכילה משום דכיון דמצד עצמן חזו לאכילה אלא דאיסור' הוא דרביע עלייהו מקרו אוכלין ואין עיבוד באוכלין ואף לדעת אותה שיטה שכתב הרב ז"ל נראה שלא כתב כן אלא גבי קרבן תמיד דלא חזו לאכילה משא"כ חלבים ובשר נבילה דחזו לגוים כנ"ל:
ודע עוד דמסוגיא דפרק הקומץ רבה ומסוגיא דשמעתין משמע דמליחת עור כדרך שמולחין בשר לקדרה הו"ל מעבד גמור ומש"ה לא שרינן אלא מליחת צלי אבל לא קדרה דהוי מעבד ואם איתא דאפילו במליחת קדירה לא מקרי עיבוד לעור משום דמליחת עור צריך מליחה מרובה אמאי לא שרינן ליה אפילו לקדירה וכ"כ המאירי ואף למ"ש הרשב"א דמליחה מרובה לקדירה לא התירו אע"ג דהוי כלאחר יד משום דדי לו לשומרו מן ההפסד ה"ט ניחא אם נאמר דמליחת קדרה משוי לה עבוד גמור ומש"ה כל שיש לו די לשומרה מן ההפסד די ולא התירו לו שיעבד אמנם אם נאמר דאפילו מליחת קדרה לא משוי ליה עיבוד ואינו אלא לשומרה מן ההפסד ק' דאפי' מליחת קדרה נמי נתיר לו גם מההיא דפרק הקומץ רבה דמצרכינן קרא למשרייה בשבת משמע דמליחת קדרה דחשיבא עיבוד גמור מחייב במידי דלא חשיבא אוכל:
ומעתה מ"ש פ' כלל גדול אמר ר"א אף רבה בר"ה לא אמר אלא דקא בעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מכליה עץ לאו למימרא דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה לא מקרי עיבוד כלל דהא ליתא כמ"ש אלא הכונה לומר דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה מודה רבה משום דאין עיבוד באוכלין אבל במידי דלא חשיבא אוכל ה"נ דמיקרי עיבוד וכדמוכח בהדיא מההיא דהקומץ ודשמעתין ועיין בהרב ל"מ בפ"ו מה' מאכ"א הלכה י' בד"ה אין הבשר שכתב סברא זו מסברא דנפשיה וכמסתפק ולפי הנראה אשתמיט מיניה סוגיא זו ודפרק הקומץ ודוק:
אך קשה לי לפי מ"ש דמליחת אמורים חייבין עליהן ד"ת מדלא חזו לאכילה מההיא דגרסי' ביבמות פרק ד"א דל"ג ע"ב זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה כו' אי בקבלה כו' אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצתה והשתא ק' אמאי ל"ק דזר ששימש במליחה קאמר שמלח האמורים דמליחה נמי בעי כהונה כמ"ש רבינו ז"ל פ"ט מה' ביאת המקדש דין ה' אלא שאינו חייב עליה מיתה דאין חייבין עליה מיתה אלא בד' עבודות בלבד כמ"ש שם וליכא למימר דכיון דליכא אלא לאו גרידא לא מוקי לה בהאי דהא ליתא שהרי בגמרא הוה בעי לאוקומא בקבלה והולכה אף על גב דליכא אלא לאו גרידא שאינה עבודה תמה וראב"י מוקי לה בשחיטת פרו של כ"ג אע"ג דליכא מיתה והתוס' שם הקשו דאטו מי לא מני לאוי גרידא ותי' דבאיסור כולל קל על חמור לא חיילי לכ"ע ולהכי פריך והאר"י הבערה ללאו יצתה וא"כ היכי חיילי וחזרו והקשו משם הר"י מאורליינאש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתה דבעי כוונה ואין כאן מיתה אלא לאו גרידא ותי' יע"ש והשתא אכתי תקשה דאמאי לא מוקי לה במליחה דמשום שבת חייב מיתה דהו"ל מעבד ומשום כונה אין כאן אלא לאו גרידא והו"ל חמור על קל וחייל שפיר והנראה לע"ד ליישב דלר' יוסי דס"ל בעלמא דמתאצ"ל פטור ודאי דלא מחייב במליחת אמורים משום מעבד דלא מחייב אלא במכוין לתקן את העור דומיא דמשכן אבל הכא שאינו צריך לתקן אלא משום מצוה הוא דקא עביד ואינו צריך לאותו דבר כלל פשיטא ודאי דלא מחייב ומשום הכי לא מצי לאוקמה בהכי משום דהוה ק"ל והאר"י משאצ"ל פטור וברייתא דקאמר תקריב מלח ואפי' בשבת אתיא כמ"ד דמשאצ"ל חייב דאלו לר"י פשיטא ולא צריך קרא כך נראה לי ודוק:
כתבתי בפנים דמליחת אמורין בעיא כהונה והוכחתי כן מדברי רבינו ז"ל פ"ט מה' ביאת המקדש יע"ש והדבר מוכרח מצד עצמו דאע"ג דבמליחה לא כתיב בהדיא כהן מ"מ הא קי"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה ובפ"ב דיומא דכ"ז אצטריך קרא למעוטי הפשט ונתוח דלא בעיא כהן ופרש"י שם ד"ה למעוטי וז"ל ואי לאו ונתנו הו"א האי דלא כתיב כהן בהפשט ונתוח משום דלא אצטריך היא דגלי לן דמקבלה ואילך מצות כהונה יע"ש ובהדייא אמרינן התם דהולכת אברים לכבש פסולה בזר וא"כ כ"ש מליחת אברים בכבש דבתר הולכה דבעיא כהונה וביחזקאל סי' מ"ג כתוב לאמר והקרבתם לפני ה' והשליכו הכהנים עליהם מלח כו' וכ"כ הרב בעל החינוך ס' ויקרא סי' קנ"ז וקנ"ח דמצוה זו נוהגת בזכרי כהונה דוקא יע"ש ואולם מצאתי להרמב"ן בפי' על התורה ס' הנז' כתב וז"ל ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה עכ"ל והדבר תמוה שדבריו הן הפך סוגיא דפ"ב דיומא ומקרא מלא דיחזקאל כמ"ש ובפ"ב דמנחות דף כ' ע"א קאמר התם א"ה לא יצק כו' ה"נ לא מלח כהן אלא זר א"ל וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח ופרש"י משום דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא יע"ש ובתוס' שם די"ח ע"ב ד"ה ור"ש כתבו דבלאו ה"ט נמי בעי כהן משום דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא הן אמת שרבינו ז"ל בפיה"מ שם כ' וז"ל ומ"ש בכאן לא יצק כו' ר"ל לא יצק כהן אלא זר היא כשרה לפי שהעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה כו' וכ"כ בפי"א מה' פהמו"ק דין והוא תימא שהרי מליחה אחר קמיצה היא וכבר ראיתי למוהר"י קורקוס ז"ל הובאו דבריו בס' חזון נחום דמ"ח ע"ב הוקשה לו כן ותי' וז"ל ונראה דמלח כל המנחה קאמר קודם קמיצה ואע"פ שאין טעון מלח אלא קומץ מ"מ אפשר שאם מלח המנחה כשר א"נ אפשר דבמנחות שאינן נקמצות מיירי עכ"ל והרואה יראה דשתי תשובות הללו לא יתכן ליישב דברי הרמב"ן ז"ל שהרי הרמב"ן ז"ל אקרא דוכל קרבן מנחתך קא מיהדר וכתב שאמר תמלח בלשון יחיד כי יחזור אל מביא המנחה וקרא לא מיירי אלא בקומץ כדנפ"ל מדכתיב קרבן קרבן טעון מלח ואין כל המנחה כולה טעונה מלח כדאיתא פ"ב דמנחות דף הנז' סוף דבר שדבריו צ"ע גם מה שתי' מוהרי"ק בתי' הב' דרבינו מיירי במנחות שאינן נקמצות אין דבריו מובנים דאכתי תקשי וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח שהרי מנחת כהנים ומנחת נסכים מנחות שאינן נקמצות הן ובהדייא אמרינן פ"ב דמנחות דכ"א ע"ב דבעו מליחה בראשו של מזבח ופסקו רבינו ז"ל ספ"ה מה' א"מ והנראה ליישב דקו' וכי תעלה על דעתך שזר קרב כו' ס"ל לרבינו דלואבע"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין דקתני לא מלח כהן אלא זר קאמר דומיא דלא יצק ומיירי דקאי זר בארעא ומלח בזריקה וכ"כ הל"מ ז"ל ספ"ה מה' א"מ אלא משום דק"ל כיון דקי"ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא א"כ היכי כשרה בזר ואפילו בדקאי אארעא ואהא תריץ יתיב דמיירי רבינו במנחות שאינן נקמצות ומ"מ דברי רבינו ז"ל דפ"ט מה' פהמו"ק הן סותרים למ"ש פ"ט מה' ביאת מקדש וכמו כן ק' על הרע"ב ז"ל שדבריו ז"ל שכתב בפ"ב דמנחות דיציקה ובלילה כשרה בזר הן סותרים למ"ש פי"ד דזבחים מ"ב ד"ה אין חייבין עליו משום זרות דבלילה בזר עבודתו פסולה ואולי ס"ל דמתני' דזבחים ר"ש היא דס"ל דיציקה ובלילה פסולה בזר ומ"מ הי"ל לפ' וצ"ע ועיין בס' בני דוד ודו"ק:
ומ"מ אכתי אני תמיה דלמאי אצטריך קרא דתקריב למשרייה בשבת שהרי מדברי ה"ה ז"ל בפ"ו מה' הנז' נר' דלא מחייב במעבד את העור אלא דוקא בשוהא שיעור מיל שכתב וז"ל ומ"ש רבינו ומניחו במולחו כדי הילוך מיל נראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ"ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עיבוד כדי הילוך מיל ובפרק כלל גדול יש מי שסובר שהמולח את הבשר חייב משום מעבד כו' מ"מ ילפינן התם דמליחה היינו עיבוד וכיון שלא פירשו לנו חכמים שיעורו נראה שהוא שיעור עיבוד עכ"ל ע"ש משמע דבפחות ממיל כיון דלא הוי מעבד לא מחייב דומה לדין מבשל שכתב רבינו פ"ט מה' שבת דין ה' בדין מבשל דלא מחייב אא"כ נתבשל כמאכל בן דרוסאי יע"ש וכיון שכן ק' דאמאי אצטריך קרא דתקריב אפי' בשבת הא במליחת קדשי' אין צריך להשהותו במולחו שיעור מיל אלא מולחו ומעלהו מיד ע"ג המזבח וכנודע וכ"כ בהדיא הרשב"א ז"ל בפ' ג"ה משם הראב"ד וכיון שכן לא מחייב משום מעבד וליכא למימר דקרא אצטריך למשרייה מליחה בשבת אפילו בשוההו שיעור מליחה דהא ודאי ליתא דהא כיון דיכול לקיים מצות מליחה בלי דחיית שבת הא ודאי לא דחייא שבת וגדולה מזו אמרינן בפ' ר"י גבי עומר דאי נקצר ביום כשר דלא דחייא שבת אע"ג דמצותו להקצר בלילה ואע"ג דאמרינן התם דהקטרת חלבים דחי שבת אע"ג דכשרים כל הלילה מטעמא שהרי דחתה שחיטה את השבת ופרש"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיט' נדחה נמי אצל הקטרה התם ה"ט משום דחביב' מצוה בשעתה כדקאמר התם הא לא"ה פשיטא ודאי דלא דחי וזה פשוט:
הן אמת שדין זה לא ראיתי לשום א' מהפוסקי' שכתבו לענין מליחת עור בשבת וצ"ע כעת ושוב ראיתי בס' רב יוסף בדרשותיו דף ט"ז שהק' מוהר"ח אלפאנדארי קו' הרב מש"ל משם מוהר"ם בתשו' קובץ קטן ותי' דאצטרך קרא דתקריב כגון דאין שם מלח וצריך להביאו דרך רה"ר וא"נ דסד"א דבשבת אסור למלוח דבר הקרב למזבח דנמצא מבעיר המלח בשבת קמ"ל יע"ש ואם כן לדעת ה"ה יש ליישב הכי ודו"ק:
ואיך שיהיה תבנא לדיננא דמליחת חלבי' כיון דלאו אוכלין גמורים הן הוי אב מלאכה ואסירא ד"ת ומשום הכי אין מולחין את החלבים ביו"ט דאיסורא דאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן ולדעתי נראה שלזה כוון רבינו שכתב בדין שאחר זה וז"ל וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן ברוח ע"ג יתדות מפני שאינן ראויין לאכילה ע"כ ותמה הפר"ח סי' תצ"ט ס"ק ג' דמה טעם הוא זה דעור נמי לא חזי לאכילה ואעפ"כ התירו ומכח זה כתב דשאני עור דחזי למזגא עליה וחלק על המרדכי שכתב דנוצה של עוף דינו כמו בעור ומותר לטלטלו כדי להציען דהתירו סופן משום תחילתן וכתב הרב דאינו מחוור דשאני עור דחזי למזגא עליה ע"י הדחק ולפיכך התירו סופן משום תחילתן יע"ש ולע"ד נר' שכונת רבינו הוא לומר דאמאי לא התירו מליחת חלבים כיון דאין עיבוד באוכלין ואינו אסור אלא מדרבנן וכמו שהתירו נתינת עור לפני הדורסן משום דלא הוי מלאכה דאורייתא דלא הוי עיבוד גמור וחזרת תריסין אע"ג דאסירי מדרבנן גזירה שמא יתקע ואהא כתב מפני שאינן ראויין לאכילה וכיון שכן יש עיבוד בהן ולא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו"ט ומש"ה גזרו שטיחת חלבים אטו מליחתן דהוי דאורייתא אמנם במידי דליכא למיגזר כלל אדאורייתא וכההיא דנוצה של עוף ה"נ דשרינן סופן משום תחילתן ואע"ג דליכא טעמא דחזי למזגא ודלא כהפר"ח ותדע שהרי חזרת תריסין ליכא טעמא דחזי למזגא עליה ואפי"ה כיון דאין איסורו אלא מדרבנן התירו סופן משום תחילתן כיון דליכא למיגזר בדאורייתא כלל ועיין בס' מע"ח ומה שהצריכו בגמרא גבי נתינת עור לפני הדורסן לטעמא דחזי למזגא היינו משום דאל"ה הוה חיישי' דילמא אתי לממלחינהו ומ"ש עוד הפר"ח שכן נראה מדברי הגהות אשירי שכתב גבי מליחת חלבים אבל לטלטלו מותר דלאו מוקצה הוא דחזו להדלקה ועוד דדעתיה דאיניש עלייהו לטלטלו ולהצניע שלא יאבדו ע"כ וכונת דבריו דמשמע מדברי הגה' אשירי דדוקא משום דדעתיה דאיניש עלייהו מותר לטלטלן הא לא"ה הוה אסור ולא שרינן סופן משום תחילתן כמו שכתב המרדכי לגבי נוצה אלא משמע דכל דליכא טעמא דחזי למזגא לא שרינן סופן משום תחלתן ומשמע ליה להפר"ח דגבי נוצה ודאי ליכא למשרי בטלטולם מטעמא דדעתיה דאיניש עליה שלא יאבדו דאם כן אמאי הוצרך המרדכי למיהב טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן דכפי זה נפקא מינה דבנשחטו מעיו"ט דליכא האי טעמא אסור לטלטלן והיינו משום דגבי חלבים מסתמא ודאי דעתיה עלייהו דמסתפי להניחם שם משום כלבי ושונרי אבל בנוצה דליכא למיחש להכי לא יהיב דעתיה עלייהו ועיין בהרב מקראי קדש דף מ"ה שתמה על הפר"ח ולדעתי נראה שדעתו כמ"ש ומ"מ נראה שאין ראיה מדברי הגה' אשירי שחולק על המרדכי דאיכא למימר דהוצרך לטעמא דחזי להדלקה כו' למשרי בטלטול אפי' בנשחטו מעיו"ט וא"נ אפילו לטלטלן שלא לצורך הצנעה דליכא טעמא דהתירו סופן משום תחילתן אבל לטלטלן כדי להצניען פשיט' ודאי דשרי מטעמא דהתירו סופן כיון דליכא למגזר בדאורייתא כלל וכההיא דחזרת תריסין וכן עיקר כנ"ל ודו"ק:
מעשה חושב (קו) דמה יענה לדעת רבינו כו'. למ"ש הר"ן פ"ג דשבועות בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם בשבועה אסור חצי שיעור מן התורה מטעם דחזי לאצטרופי א"כ י"ל דנהי דבמליחה לצלי אינו חייב משום מעבד מ"מ איסור מן התורה יש בו משום דחזי לאצטרופי אם יוסיף מלח (שהרי גם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה כמבואר ברש"י בפ' כלל גדול גבי אפיה) וא"כ הא צריך האי קרא דתקריב מלח להתיר חצי שיעור דאסור מה"ת ולא קשה מידי קושיית הגאון המחבר ז"ל. אלא די"ל בזה דהמחבר ז"ל ס"ל דזה דומה לתחומין דקיי"ל בהו די"ב מיל הוי דאורייתא ואפ"ה בפחות מי"ב מיל אינו איסור תורה וה"נ לענין מליחת צלי והא דחצי שיעור אסור בשבת גבי מליחה נמי משכחת לה כגון שמלח חצי שיעור עור ולא בחצי מליחה לשיעור שלם עור: