וְרָאוּ֙ כָּל־בָּשָׂ֔ר כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בִּֽעַרְתִּ֑יהָ לֹ֖א תִּכְבֶּֽה׃
E tutta la carne vedrà che io l'Eterno l'ho acceso; non deve essere spento.'
קדושת לוי
והנה עיקר ענין האבילות והוא בכדי לעורר את עצמינו באבילות ומרירות לב להזדכך את גופינו וגשמיותינו, כי כאשר אנחנו מזכירים ומסתכלים על גודל התגלות אלקות שהיה בזמן שהיה בית המקדש קיים וגודל יקר תפארתינו אזי במסתרים תבכה נפשינו ודאבה לבינר על העדר גילוי אלקות וכו'. ובזה אנחנו מזדככים ולכן כאשר יגיע עת פקודתינו לטובה ויקבץ נדחינו בביאות משיחינו במהרה בימינו אזי נהיה אנחנו ראוים לקבל גודל מתיקות ידידות ועריבות התענוגים שיתגלה בעת ההוא. ואם לא היינו מתאבלים על כל הנ"ל, אזי שכחנו על כל הטוב ולא היה ביכולתינו לקבל אחר כך הארת אור התענוג הגדול כמ"ש עין בעין יראו וכו', כי מרוב חומריותינו וגשמיותינו לא היינו ראוים לכך. והוא על דרך משל, כבן המלך אשר היה תמיד אצל המלך וראה גדולת המלך הדר גאונו והורגל תמיד בתענוגי ותפנוקי המלך ופעם אחד חטא להמלך וצוה להרחיקו ממנו והיה חסר מכל התענוגים שהיו לו מקדם עד שבהמשך הזמן הורגל במאכלים פשוטים וגסים וכמעט ששכח על כל הטוב שהיה לו. אמנם כי בן חכם היה וידוע בנפשו כי לימים יסלח המלך עונו וישיבהו על כנו, כי המלך הוא חנון ומרבה לסלוח אז אמד בלבו אם לא אזכור את הטוב וכל התענוגים ורוב גדולת המלך אזי יהיה הכל נשכח ממנו ומצד ההרגל יתגשם ויהיה טבע אצלו בזולת והעדר התענוגים איך יהיה יוכל אחר כך לקבל גודל התענוגים להשיג גדולת המלך. לכן נתחכם לשית עצה בנפשו לזכור תמיד ולהתבונן בגדולת המלך ולהתאבל ולצער על גודל רוב התענוגים שהיה לו ועתה נחסר מכל אלה ובזה הזדכך את עצמו וההרגל לא פעל אצלו, כלומר שיתגשם ושיהיה נעשה כמו טבע אצלו בזולת התענוגים , כי תמיד תוקד בלבו מתי יבא ויראה פני המלך ולהתענג בכל התענוגים וכו'. כמו כן מובן הענין, שעל ידי שאנחנו מתבוננים בגדולת ה' ומתאבלים תמיד על גלות השכינה כנ"ל ועל יראה עילאה יראה בושת שהוא יר"א של"ם בחינת ירושלי"ם שהיה לנו, בזה אנחנו מזדככים את עצמינו מגשמיותינו וחומריותינו שיהיה בכחינו להיות ראוים לקבל גודל גילוי אלקות ורוב התענוג והבהירות שיהיה לעתיד כמו שנאמר (יחזקאל כא, ד) וראו כל בשר כו' עין כו' ויאמרו הנה אלקינו זה וגו'. וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (נדרים ח:) לעתיד יוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנדתקה צדיקים נתרפאו ורשעים נדונו וכו', פירוש כי הרשעים אשר לא הורגלו להתבונן בגדולת הבורא ברוך הוא כל ימי הגלות ולא הזדככו את נפשם לכן מרוב חומריותם וגשמיותם לא יוכלו לקבל רוב התענוג וגודל הבהירות שיהיה מהתגלות אלקות ולכן יהיה להם כליון ואבדון, אבל לא כן הצדיקים שהזדככו את נפשם אשר מתבוננים תמיד בגדולת הבורא ברוך הוא ומתאבלים תמיד על גלות השכינה ומצפים ומחכים ומשתוקקים על ביאת משיחנו במהדה בימינו שיתגלה כבוד ה' לכן בבוא עליהם אור ובהירות ה' אשר לזה משתוקקים יתרפאו ויתענגו מזה: