Chasidut su Levitico 5:12

וְזֶה בְּחִינַת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה שֶׁצְּרִיכִין לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם עַל הַתּוֹרָה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת בְּרָכָה בִּבְחִינַת זָכָה נַעֲשֶׂה לוֹ סַם חַיִּים וְכוּ' כִּי בְּהַתּוֹרָה יֵשׁ שְׁנֵי כֹּחוֹת זָכָה נַעֲשֶׂה לוֹ סַם חַיִּים לֹא זָכָה וְכוּ' וְעַל-כֵּן צְרִיכִין דַּיְקָא לְבָרֵךְ עַל הַתּוֹרָה כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַתּוֹרָה שֶׁהוּא בִּבְחִינַת אוֹר פָּשׁוּט הַנַּ"ל לְצַיְּרוֹ בִּבְחִינַת בְּרָכָה בִּבְחִינַת זָכָה נַעֲשֶׂה לוֹ סַם חַיִּים כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁמְּבָרְכִין אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ כִּי אָנוּ מַזְכִּירִין בִּבְרָכָה זוֹ אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים. דְּהַיְנוּ שֶׁבָּחַר בָּנוּ מֵהֶם וְהוֹצִיא אוֹתָנוּ מֵהֶם דְּהַיְנוּ מִמִּדּוֹתֵיהֶן וּמִתַּאֲווֹתֵיהֶן הָרָעוֹת וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא שֶׁבָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים כִּי עַמֵּךְ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם צַדִּיקִים וְכֻלָּם בִּכְלַל שׁוֹמְרֵי הַבְּרִית כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּלִקּוּטֵי א סִימָן כג) וְעַל-יְדֵי זֶה אָנוּ מֻבְחָרִים מִכָּל הָעַמִּים, דְּהַיְנוּ מִכָּל הַשִּׁבְעִים אֻמִּין מִתַּאֲווֹתֵיהֶן הָרָעוֹת וְהָעִקָּר מִתַּאֲוָה הַכְּלָלִית שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל הַשִּׁבְעִין אֻמִּין כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ כִּי עִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה הוּא עַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא עַל-יְדֵי שֶׁאָנוּ בִּבְחִינַת מֻבְחָרִים מִכָּל הָעַמִּים דְּהַיְנוּ בִּבְחִינַת קְדֻשַּׁת הַבְּרִית וּמַכְנִיעִין וּמְשַׁבְּרִין הַתַּאֲוָה הַכְּלָלִיִּית שֶׁהִיא בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הַשִּׁבְעִים עַמִּים עַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא נָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ כִּי עַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת בְּרָכָה בִּבְחִינַת סַם חַיִּים כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת הַעֲרֶב נָא ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וְכוּ' שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים שֶׁתִּהְיֶה הַתּוֹרָה מְתוּקָה וַעֲרֵבָה בְּפִינוּ דְּהַיְנוּ שֶׁנִּזְכֶּה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת אוֹר מָלֵא בִּבְחִינַת בְּרָכָה בִּבְחִינַת סַם חַיִּים שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַיִין מְתוּקִין בְּחִינַת שְׁמִירַת הַבְּרִית כִּי לְהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם לֹא זָכָה וְכוּ' אָז הוּא בִּבְחִינַת מַיִין מְרוֹרִין בְּחִינַת (שְׁמוֹת טו) וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם וְכוּ' וְעַל-כֵּן בְּכָל יוֹם קֹדֶם שֶׁמַּתְחִילִין לִלְמֹד וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה אָנוּ צְרִיכִין לְבָרֵךְ דַּיְקָא בִּרְכַּת הַתּוֹרָה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת בְּרָכָה בִּבְחִינַת סַם חַיִּים שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַיִין מְתוּקִין בְּחִינַת הַעֲרֶב נָא וְכוּ' וְכַנַּ"ל וְעַל-כֵּן נוֹהֲגִין לוֹמַר תֵּכֶף אַחַר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה פָּרָשַׁת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים כִּי בִּרְכַּת כֹּהֲנִים זֶה בְּחִינַת שֶׁהַכֹּהֲנִים מְצַיְּרִין הָאוֹר שֶׁהוּא קָמִיץ וְסָתִים בְּחִינַת (וַיִּקְרָא ה') וְקָמַץ הַכֹּהֵן וְכוּ' הֵם מְצַיְּרִין אוֹתוֹ לִבְרָכָה עַל-יְדֵי בִּרְכָתָם כִּי הַכֹּהֲנִים הֵם בִּבְחִינַת שְׁמִירַת הַבְּרִית וְכוּ' כַּמְבֹאָר כָּל זֶה הֵיטֵב בְּהִלְכוֹת פֶּסַח הַנַּ"ל וְעַל-כֵּן סָמַךְ פָּרָשַׁת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים אַחַר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה כִּי עִקַּר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְצַיֵּר הָאוֹר לִבְרָכָה שֶׁזֶּה בְּחִינַת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁהֶחֱמִירוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נְדָרִים פֶּרֶק א) מְאֹד בְּבִרְכַּת הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ עַל פָּסוּק (יִרְמְיָה ט') עַל מַה אָבְדָה הָאָרֶץ דָּבָר זֶה נִשְׁאַל לַחֲכָמִים וְלַנְּבִיאִים וְכוּ' וְלֹא פֵּרְשׁוּהָ עַד שֶׁפֵּרְשָׁהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ הַיְנוּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי הַיְנוּ וְלֹא הָלְכוּ בָּהּ, אָמַר רַב שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה כִּי זֶה עִקַּר הַפְּגָם מַה שֶּׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה כִּי תְּחִלָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַתּוֹרָה כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ הָאוֹר מִתְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהוּא בְּחִינַת קָמִיץ וְסָתִים בִּבְחִינַת בְּרָכָה וְכוּ' כַּנַּ"ל וּמֵחֲמַת שֶׁפָּגְמוּ בָּזֶה וְלֹא הִמְשִׁיכוּ הָאוֹר בְּחִינַת בְּרָכָה עַל-יְדֵי זֶה אָבְדָה הָאָרֶץ. כִּי זֶה עִקַּר הַפְּגָם כְּשֶׁאֵין זוֹכִין לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת בְּרָכָה בִּבְחִינַת סַם חַיִּים וְכוּ' כַּנַּ"ל וְאָז לֹא יָכְלָה הַתּוֹרָה לְהָגֵן עֲלֵיהֶם מֵאַחַר שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה וְלֹא הִמְשִׁיכוּ הָאוֹר בִּבְחִינַת בְּרָכָה וְכַנַּ"ל, וְעַל-כֵּן אָבְדָה הָאָרֶץ כִּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּיָּדוּעַ שֶׁעוֹמֶדֶת עַל שְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָהּ כַּמְבֹאָר בַּמַאֲמָר הַנַּ"ל:

וּכְשֶׁהַדַּעַת נִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, נוֹפֵל מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְנוֹפֵל לְאַהֲבַת הַבַּהֲמִיּוּת. בִּבְחִינַת (הושע ד׳:ו׳): כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ, וָאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי. כַּהֵן, הַיְנוּ בְּחִינַת (ישעיהו מ״א:ח׳): אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. בְּחִינַת (תהילים ק״י:ד׳): אַתָּה כֹהֵן, בְּחִינַת: וְקָמַץ הַכֹּהֵן (ויקרא ה׳:י״ב). וְאָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו כֹּחַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא כֹּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, בִּבְחִינַת (שם בהושע): נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת. נִדְמוּ, הַיְנוּ כֹּחַ הַמְדַמֶּה:

ותעש הארץ בשבע שנים וכו' (בראשית מא מז). כל הפסוק הזה איני יודע מה מלמדינו, כיון שאמר אחר כך ויקבץ וכו' (בראשית מא מח). ונראה דמרמז על פי מ"ש בברכות (י"ד ע"א) כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע, שנאמר (משלי יט כג) ושבע ילין בל יפקד רע, אל תקרי ושבע אלא ושבע, ואחר כך אמר (ברכות י"ד ע"א) כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן, אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר ושבע ילין וכו'. הנה בכל מקום בש"ס כשאמר אל תקרי, צריך להבין למה לא נקרא כמו שנכתב, וצריך לפרש דאי אפשר לך לפרש כמו שנכתב, אם לא תפרש גם כן באופן אחר. והנה בכאן יש לפרש כפשוטו כמאמר הב' כל המשביע עצמו וכו', ולמה לו להגיה. על כן נראה דהנה ראשית הפסוק יראת י"י לחיים ושבע ילין וכו'. והנה אינו דבר והיפוכו, ואין ענין זה לזה. ולהבין דברינו בענין הדרוש נקדים דברי הקדוש רבי שמעון בן יוחאי בזהר בראשית (דף נו"ן זוהר ח"א נ' ע"ב) וז"ל, פתח רבי שמעון ואמר תרי קראי כתיבי, כי י"י אלקים אש אוכלה הוא (דברים ד כד), וכתיב התם (דברים ד ד) ואתם הדבקים בי"י אלקיכם חיים כולכם היום, הני קראי אוקמינא וכו' תא חזי כי י"י אלקיך אש אוכלה הוא וכו', דאית אשא אכלא אשא ואכיל לה ושצי לה וכו', אבל ת"ח מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא, יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא, או מגו בוצינא דדליק, דהא שלהובא לא סלקא אלא כד איתאחד במלה אחרא, ת"ח בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין נהורא דנהיר, (ר"ל האור הלבן שזה מאיר, והוא רמז לאור הדכורא דהיינו זעיר אנפין נ"ל), וחד נהורא דאיתאחיד בה אוכמא או תכלא, (נ"ל ותחת האור הלבן יש אור שחור או תכלת שאחוז ודבוק בהפתילה, והוא מכלה הדבר שנאחז בו דהיינו הפתילה, ומאותו האור אינו בא אור המאיר רק מאור הלבן, והוא רמוז למלכות נוק' דזעיר אנפין אספקלריא דלא נהרא דלית לה מגרמא כלום, רק מה שמאיר בה האור הלבן), ההוא נהורא חיוורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור, ותחותא ההוא נהורא תכלא או אוכמא דאיהו כורסייא לההוא חיורא, וההיא נהורא שארי עלוי ואיתאחידו דא בדא למהוי כולא חד, וההוא נהורא אוכמא גוון תכלא דאיהו לתתא הוא כרסייא דיקר לההוא חוורא, ועל דא רזא דתכילתא וההוא כרסייא תכלא אוכמא איתאחיד במלה אחרא לאתדלקא דהוא מתתא, (ר"ל בהפתילה שעל ידה מתדלקת, וכמו כן המלכות נוק' דזעיר אנפין נאחזות בנשמות ישראל, שעל ידיהם מתדלקת ונאחזת בנהורא חוורא והבן), וההוא איתער ליה לאיתאחדא בנהורא חוורא, (ר"ל הפתילה גורמת שתתאחז בנהורא חוורא וכמ"ש לעיל), ודא תכלא או אוכמא לזמנין איתהדר סומקא, (ר"ל לפעמים חוזר לשחור, "והרמז במלכות לפי קבלתה וכפי התעוררות התחתונים כן יהיה המאור, כי בעת קבלתה מגבורה תתהדר סומקא), וההוא נהורא חוורא דעליה לא אישתני לעלמין דהא חוורא הוא תדיר, (וכמד"א (מלאכי ג ו) אני י"י לא שניתי וכו' נ"ל), אבל האי תכלא אישתני לגוונין אילין וכו', והאי איתאחיד לתרין סטרין איתאחיד לעילא בההוא נהורא חוורא איתאחיד לתתא בההוא מלה דתחותיה וכו', ודא אכלה תדיר ושצי לההוא מלה דשוויין ליה, דהא בכל מה דאתדבק ביה לתתא ושריא עלוי, ההוא נהורא תכלא שצי ליה ואכיל ליה בגין דאורחוי הוא לשצאה ולמהוי אכיל דהא ביה תליא שצי דכולא מותא דכולא, (ר"ל דבנוק' שרגליה יורדת וכו' ביה תליא הכליון כנודע), ובגין כך איהו אכיל כל מה דאתדבק ביה לתתא, וההוא נהורא חוורא דשריא עלוי לא אכיל ולא שצי לעלמין ולא אישתני נהוריה וכו', ת"ח לית ליה איתערותא לאיתדלקא ההוא נהורא תכלא לאתאחדא בנהורא חוורא אלא על ידי ישראל, (שהם דוגמת הפתילה שנאחז בו אור התכלת ומתייחד עם אור הלבן, וז"ש) דאינון מתדבקין ביה תחותוי (להיות נשמותיהם משם שהיא אם הבנים), ת"ח אף על גב דאורחיה דההוא נהורא תכלא לשיצאה כל מה דאיתדבק ביה תחותוי ישראל מתדבקין ביה תחותוי וקיימין בקיומא, הה"ד ואתם הדבקים בי"י אלקיכם חיים כולכם היום, עכ"ל עיין שם עוד. וכאשר תבין כל זה תבין מה שהזהיר המלך החכם (קהלת ט ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, (ר"ל שתקבל השפעה מאור הלבן שאינו מכלה ולא אכיל), והיאך אפשר זה הלא ישראל נאחזים לתתא בנהורא תכלא כי זה הוא השער לי"י, לזה אמר ושמן על ראשך לא יחסר, כי כל זה תתבונן גם כן בטבע, כי דרך האור התכלת לכלות הפתילה כשהשמן נתרחק מהראש של הפתילה, אבל כשמקרבין בכל עת השמן לראש הפתילה, אזי הפתילה עומדת במקומה בלי כליון. והנה בנמשל הענין בגבהי מרומים הוא, כשישראל מקרבין "השמן הוא בחינת החכמה, כנודע ששמן נקרא החכמה כמו שאמרו רז"ל (מנחות פ"ה ע"ב) כל מקום ששמן מצוי החכמה מצוי, והכוונה כשישראל כל מגמתם ומחשבותם בחכמת התורה, (אם) [אז] נשפע בה אור העליון מחכמה העליונה, כי אבא יסד ברתא (עיין זוהר ח"ג רנ"ו ע"ב), וכבר ידעת כי החכמה תחיה וכו' (קהלת ז יב) כי שם רחמים פשוטים, על כן ישראל מתדבקים ביה תחותוי וחיים וקיימים, כמ"ש ואתם הדבקים בי"י אלקיכם חיים כולכם היום, וז"ש המלך החכם ושמן על ראשך לא יחסר, והבן. ומעתה נבא לדרושינו כי הנה בפסוק נאמר יראת י"י לחיים ושבע ילין בל יפקד רע, וכבר ידעת שאין סיפא רישא כמ"ש לעיל. על כן מפרשו בעל המאמר כאשר נבאר, יראת י"י הוא השכינה שנקראת אשת חיל יראת י"י כנודע (זוהר ח"ג קע"ח ע"ב), ואמר יראת י"י הוא לחיים, כי ישראל מתדבקים בה וחיים וקיימים, והאיך אפשר זה על כרחך שלא יחסר השמן, דהיינו דרגא דחכמה כמ"ש, מה שאין כן מי שאינו מתדבק בחכמת התורה, הגם שאינו עובר עבירה אינו בטוח מהתגברות הדינים ח"ו, כי אינו משפיע להם מדרגא דחכמה. וז"ש ושבע ילין, אל תקרי ושבע אלא ושבע, ר"ל מי שנשאר בלינה אצל מדת השכינה הנקראת שבע, שאין בידו מחכמת התורה. וז"ש ב"ל יפק"ד, יתפרש מלשון חסרון כמו "ויפקד מקום דוד (שמואל א' כ כז), ור"ל "בל יפקד היינו הל"ב נתינות שבחכמה חסרים, אזי "רע ח"ו. והנה הכתוב הוא ושבע, והנה אין שינוי באותיות רק בנקודות, והנה נקודת הקמץ מורה לפעמים על בחינת החכמה, כנודע בסוד וקמץ הכהן (ויקרא ה יב), ובפרט שבאותיות "שבע ב' קמצין, בגימטריא ל"ב נתיבות חכמה כנודע. והנה לפי זה "שבע נקראת השכינה, והניקוד מורה השפעות החכמה, ואם כן לפי זה אתי הפסוק כפשוטו יראת י"י לחיים כנ"ל, ושבע ילין כשילין האדם בבחינת שבע כנ"ל, דהיינו בעת אשר יפקוד נשמתו לאם הבנים בלילה, הוא מתוך חכמת התורה שאז גרם בחינת "שבע, בל יפקד רע כפשוטו, כי אין לו פחד מההוא נהורא תכלא. אך אי אפשר לומר דהכוונה על זה הפירוש לחוד כמו הכתיב, דאם כן אין זה דבר והיפוכו, רק הכל נדרש לטובה, ואם כן מהו הוספת הוא"ו כיון דזה הפירוש דרישא, היה לו לומר "שבע ילין וכו', ותוספת הוא"ו מורה בלשון אבל, כמפורסם הדבר בכל ספר משלי. על כן אמר דנכתוב כן להורות גם כן ההיפך, היינו באם שבע ילין וכנ"ל והוה דבר והיפוכו. ומה שאמרו הענין בחלום דוקא, כי כבר ידעת שחלום הוא מעין המחשבות, והנה אם מחשב בחכמת התורה בודאי יחלום, (כי אין הכוונה בכאן על כל החלומות, שזה אי אפשר ואינו במציאות שלא יחלום האדם שום דבר, רק הכוונה שיחלום איזה חלום הנוגע לתורה ולחכמה). אבל מי שלן "שבעה "ימים בלא חלום, להיות כל עסקיו אינו רק בדרגא קטנה מבלי חכמה, ואם כן הוא אינו מקושר רק בבחינת "בת "שבע במקומה נהורא תכלא, והבן. והנה בזה תבין דבריהם אל תקרי ושבע, אי אפשר לך לקרוא ושבע, אלא אם כן תקרי גם כן ושבע, דמשום הכי יתכן הוא"ו ויורה הכוונה הנ"ל, והבן. ובזה תבין רמז הכתוב שבכאן, דמשמיענו למה היתה כזאת שיהיו דוקא שבע שני השבע, להיות שהשכינה נחתא עם יוסף למצרים, וכבר ידעת דרגא דיוסף דרגא דברית המשפיע ממחשבת המוח חכמה, על כן ראשית גדולתו נתהוה מבחינת שבע, שבע בקמצין סוד החכמה וקמץ הכהן, וגם כן הניקוד בגימטריא ל"ב כנ"ל, מה שאין כן ניקוד שבע בגימטריא "ל"ו, יורה רק על הקמצות "אלה. וזהו ותעש הארץ היא השכינה שנקראת ארץ, (וקרא דוקא בכינוי הלזה כי י"י בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט) כנודע והבן, בסוד ואתם תהיו לי ארץ חפץ (מלאכי ג יב)), בשבע שני השבע שעשתה שינוי (שני מלשון שינוי) משבע לשבע, ופירש הדבר לקמצים הניקוד כנ"ל, ומזה נראה ששפט יוסף גם כן ענין החלום לפרשו בלשון נופל על לשון, ואמר הנה שבע [שנים] באות שבע גדול וכו', ר"ל שבע הוא באותיות שבע ממש אות באות, על כן שפט שמורה על שבע גדול, והבן הענין כי דבר עמוק הוא והש"י יראנו מתורתו נפלאות: