Chasidut su Salmi 2:5

ברש"י (במדבר טז א, [ד"ה ודתן]) הלבישן טליתות שכולן תכלת וכו', עיין שם. והוא תמוה אם לא האמינו לתורת משה, מה ענין זה להכהונה. ועוד הלא כבר כתיב (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ובפרט שבשעת מתן תורה הבטיח השי"ת ואמר וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט), ואיך ישוב ריקם אחר זמן מועט מאותו הדור השומעים בדברו ית' עמו, דעליהו קאי וגם בך יאמינו לעולם, והבן. וגם לפרש הפסוק (במדבר טז ג) רב לכם, דמה זו טענה הלא גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, ותשובת משה (במדבר טז ט) המעט מכם גם כן תמוה, כי הם לא אמרו שיתן להם הכהונה, רק אדרבה שגם לעצמם לא יטלו כי כל ישראל שווין, ואם כן מה זה תשובה. והנ"ל בזה דקרח עירער על הכהונה באמרו דמשה מלך ואהרן כהן מטעם שהם בני עמרם הבכור, כמבואר במדרש תנחומא (במדבר סי' י"ז) כי לוי נבדל להקדישו מעת הולדו, כמבואר במדרש דברים רבה (והובא ברש"י בפרשת ויצא על הפסוק (בראשית כט לד) על כן קרא שמו לוי) עיין שם (ד"ה קרא). ועיין שם בתרגום יונתן. וידוע דקהת ירש כל המדריגות, דשמא גרם לשון אסיפה, כמו שפירש רש"י בפרשת ויחי על הפסוק (בראשית מט י) ולו יקהת עמים עיין שם (ד"ה ולו), ור"ל שנאספו בו כל המדריגות. והנה עמרם בא עליו בתורת ירושה, כי הבכור יורש הגדולה כמבואר בגמרא (פרק קמא הנושא, יבמות דף ק"ג ע"ב), ומה שאמרתי שם על אמרו צריכא לך ולמטלעתך, (מובא לעיל פרשת תולדות ד"ה ודאתאן עלה). והנה מבואר בתשובת הרשב"א סימן ז', והובא באו"ח בהגהת רמ"א סוף סימן נ"ג, סעיף כ"ה) דהבן קודם בכל המינוים, דהיינו המינוים הג"ה וז"ל שם: לכאורה הוא תמוה דכמה רשעים עמדו בעולם, ולמה לא נאמין. ונ"ל דהכי פירושו, דלמה יענשהו השי"ת כמו שמבואר באפו ובחרונו וגו' (תהלים ב ה), כלום יש כאן עבד שמורד ברבו, הלא הוא מוכרח כיון שכבר נאמר על פי נביא, אף אתה תשיב לו מאבשלום כלום יש כאן בן וכו', הלא כבר נאמר לו על פי נביא (שמואל ב' יב יא) הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך, ואם כן מוכרח היה, ואף על פי כן כבר ראינו שנענש. אלא ודאי דהתירוץ הוא אלא הוה, דהיינו דהוה גם בנים אחרים ואין אחד מהן מוכרח, הכי נמי הוי הרבה ששמם גוג. ועוד הלא אמרו רז"ל (סנהדרין צ"ד ע"ב) בקש סנחרב לעשות גוג, אם כן נ"ל דשם הנ"ל הוא על שם המאורע מאיזה טעם, ודו"ק עד כאן. הולכים בתורת ירושה, ועיין במגן אברהם בשם הרשד"ם ובשם עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב' פרק (ט"ז) [י"ט], דבכתר תורה אינו כן מדין תורה, רק מהלל ואילך נהגו כך, עיין שם. והנה קרח טען כי כתר כהונה שהיא עבודה לשמים, ראוי להיות כמו כתר תורה. אבל האמת אינו כן כי כתר כהונה הוא בירושה, כמו שמבואר בתשובת הרשב"א שם אף לכהן גדול, שנאמר (ויקרא ו טו) והכהן המשיח תחתיו מבניו, וכמו שמבואר בעשרה מאמרות בשם הספרי והתורת כהנים, עיין שם. ואמר לפי גבהות רוחו שאם אינו בירושה, הוא ראוי יותר מאהרן מצד עצמו, כי היה חכם מאד וצדיק בעיניו, ועינו הטעתו כאמרם ז"ל (במ"ר פי"ח ח'). והנה אם כתר תורה היא בירושה כמאמר הפסוק (דברים לג ד) לנו מורשה, ודאי דלא היה מקום לטענת קרח. ועל פי זה יתבאר, בהקדים מ"ש בפסוק (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב. בהקדים ליישב הלכות ארץ ישראל שהביאו הרא"ש ריש חולין, שחט ולא בירך שחיטתו פסולה, דאמאי נפסל משום זה, הלא הברכה אינו מעכב בשום מקום, ומ"ש הרא"ש דאותו הגאון כתב חומרות מדעתו, ח"ו שיעיד שקר לומר כך אמר רבינו יהושע מפי משה מפי הגבורה. והנ"ל דעל כל פנים משמע מכאן דברכת המצות שהוא רק מדרבנן, הוא תקנות משה. ולפי זה יש לומר שפיר דלאחר שתיקן משה, אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה דשחיטתו פסולה מדין תורה ממש, בהקדים ליישב תשובת הרמב"ן שהביא החו"מ בסימן ע"ה, אם ראובן תבע את שמעון גזלתני, דאין להשביעו, דלפי דבריו חשוד הוא, עד כאן. והוא תמוה לכאורה, דהא מסקינן בש"ס ב"מ (דף ה' ע"ב) דלא אמרינן מיגו דחשיד, ומ"ש זה מכל הנתבעין היכי דלא שייך אשתמוטי, ועיין שם בבית יוסף. והנ"ל בזה, דעיין בתוספת שם בב"מ (דף ה"א ע"ב) בד"ה דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתו, וז"ל: נראה דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה וכו', ואם תאמר אם כן אמאי גזלן פסול לשבועה דאמר שכנגדו נשבע ונוטל, (וי"ל דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן, ולעדות הוא דפסול מדאורייתא, משום אל תשת רשע עד, שמות כג א). ויש מפרשים בשם הר"ר יהודה חסיד, הא דחשיד אממונא כשר לשבועה, משום דשמא על ידי שבועה יפרוש מגזל. אבל גזלן ודאי, כמו שממון אינו פורש, הוא הדין משבועה, עד כאן. והוא תמוה לכאורה, דאי חמירא לאינשי שבועה, אם כן אפילו גזל ודאי נמי לא. ואי לא חמירא, אם כן נימא ממה נפשך, אם האמת אתו, למה ישבע, ואם חשיד אהא חשיד נמי אהא, ואין לומר דבספק אמרינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו, ובודאי אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש התוספת שם (דף וא"ו ע"א) ד"ה ספק מלוה ישינה עיין שם, דאם כן היינו תירוץ אביי. אבל הנ"ל בזה, דהא קשה מהיכי תיתי נימא מיגו דחשוד וכו', הלא קיימא לן מומר לדבר אחד, לא הוי מומר לכל התורה כולה, וכן חשוד לדבר אחד, אינו חשוד לדברים אחרים, כמבואר בריש חולין (ד' ע"ב) וביו"ד סימן ב' וסימן קי"ט. אך הלא הט"ז בסימן ב' סעיף ג' ביו"ד (ס"ק) הקשה קושיא עצומה עיין שם. והנה הנקודות הכסף והתבואות שור תירצו, דהחשוד בדבר אף אם יתלוה אליו עוד דבר חמור באותו דבר, יעשה דכבר יצרו תקפו בזה, עיין שם. והשתא אתי שפיר הא דמיגו דחשיד וכו', והיינו דוקא היכא דכבר נכשל בהקל, אבל היכא דעדיין לא נכשל, אדרבא י"ל דמשום החמור יפרוש מהקל, והוא ממש דברי הר"ר יהודה חסיד הנ"ל, וזה ברור ונכון מאד. ועל פי זה אתי שפיר דברי השו"ע ביו"ד (סימן א' סעיף י"א) בהטילו הקהל חרם וכו', דהא החשוד על החרם אינו חשוד על השחיטה, ועיין בתבואות שור דמכשיר בה"מ דאם לא פסלו בפירוש שאר שחיטות, אבל בשולחן ערוך משמע דבכל ענין שחיטתו אסורה, ולפי הנ"ל אתי שפיר, ודוק. ואף דכתבו התוספת במסכת חולין (דף י"ד.) בסוגיא דהשוחט בשבת (ד"ה השוחט), דבאותו שחיטה לא נעשה בה מומר. היינו לענין לפסול שחיטתו כדין שחיטת מומר אף באחרים רואין ששחט שפיר, אבל שיהיה חשוד שלא להאמינו, ודאי דאינו נאמן כיון דכבר עבר על החרם באותה שחיטה. ולפי זה אם תיקן משה שלא ישחוט בלא ברכה ועובר על תקנתו, ודאי לא גרע מעובר על חרם הקהל באותה שחיטה, דהוי חשוד לאותו דבר, וזה כונת הלכות ארץ ישראל דפסול כדין חשוד לאותו דבר, ובמקום דכשר בחשוד לאותו דבר, כשר גם כאן, וזה ברור לדעתי לפסק הלכה, היכי דשחט במזיד בלא ברכה, הוי כחשוד לאותו דבר. על כל פנים היוצא מזה, דברכת המצות משה תקנם. והנה ברכת התורה הוא מן התורה, דנלמד מכי שם ה' אקרא (דברים לב ג, ברכות כ"א ע"א). והנה הגמרא מנחות (דף מ"ב ע"א) ר' נחמן אשכחיה לר' אדא בר אהבא וכו', עד קסבר רב חסדא כל שכשר בנכרי אין מברכין עליו, כל שפסול בנכרי מברכין עליו, ועיין שם ברש"י (ד"ה כל מצוה) הטעם שלא יתכן לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו אם נכרי יכול לעשותו, עד כאן עיין שם. וידוע דבמסכת סנהדרין (דף נ"ט.) איכא פלוגתא, חד אמר נכרי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, וחד אמר חייב מיתה. ועל פי יובן הפסוק מגיד דבריו ליעקב וגו', ר"ל שנתן לישראל התורה, (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי וגו' דהם מוזהרים עליה, על כן הללויה דכל שפסול בנכרי מברכין עליו, והבן.

באנו אל אחיך אל עשו (בראשית לב ו). עיין רש"י (ד"ה באנו). והנ"ל בהקדים דמשמע דאם מיפר ברית האחוה לא נקרא אח, וכמו שמצינו ברחל ולאה (בראשית לא טו) שאמרו הלא נכריות נחשבנו לו, והבן. והנה יש שממאס שארו הקרוב אליו עד שלזה אין עוד תרופה, (ועל פי זה ישבתי קושית הפ"י בחדושי באה"ע סי' ל"ז), אבל אם זה רק בכעס סופו מתפייס. אמנם עשו הרשע אף שלא היה יעקב נמאס בעיניו, כי הטבע אינו ממאיס הטוב והישר ורק כעס עליו, מדה אחרת היה בו רעה מאד, כנאמר מפורש בעשו (עמוס א יא) עברתו שמורה לנצח. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (מלאכי סימן א' ב) ואמרתם במה אהבתנו וגו'. כי דרשו רז"ל (תנדב"א רבה פכ"ד) והלכת בדרכיו, (דברים כח ט) הדבק במדותיו, והנה השי"ת אוהב להמתדמים אליו, לא כמדת בשר ודם אשר כל אומן שונא את בן אומנתו. והנה השי"ת רך לרצות כנאמר (מיכה ז יח) נושא עון, (הושע יד ג) קחו עמכם דברים, וישראל מדבקים את עצמם במדותיו, והעכו"ם הם ההפכים אשר עליהם נאמר ועברתם שמורה וגו'. והיינו הלא אח עשו ליעקב בטבעו ולא נמאס בעיניו, ואף על פי כן מבקש דמו, והוא ההפכי ממדת השי"ת. אבל יעקב מדבק במדותיו, לכך ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, כי כל דבר יוכר מהפכו, והבן. וזהו פירוש הפסוק (תהלים ב' ה) באפו ובחרונו יבהלמו, ר"ל על ידי אפו וחרונו, והיינו על ידי שעברתם שמורה לנצח ימדד להם כמדתם. וזהו מאמר המלאכים באנו אל אחיך, על פי שפירש העקידה בפסוק (בראשית כז מה) עד שוב אף אחיך ממך, (ושורש דבריו כי מצד עצמו יכיר ויבחון הזמן שיסיר עשו מלבו השנאה עליו, כי כשירגיש יעקב בעצמו שאין בלבו עוד שנאה על עשו, בודאי גם עשו לבו שלם עמו כי כמים פנים אל פנים וגו' (משלי כז יט). והיינו עד שוב אף אחיך, ובאיזה ענין תכיר אם סרה המשטמה מלבו, לזה אמרה ממך, ר"ל מצד עצמך תוכל להבחין זה כנ"ל, והבן). וכן עשה יעקב והמתין ובחן בלבו שכבר יצא השנאה מעשו, כי בודאי שמע לצוואת אמו, ולכך קרא אותו תמיד אחי. והנה באמת מה שנאמר כמים פנים וגו', היינו בטבע בעומק הלב, מה שאין כן בעל מדה רעה בבחירתו אף שיצא ממנו הכעס, הוא בעצמו אינו מניחו לצאת ומעוררו במכוון, והיינו ועברתו שמורה לנצח, דבודאי הטבע לא נשתנה מכל אדם, דעל כל פנים ברבות הזמן הכעס יוצא מן הלב, והבן. והיינו באנו אל אחיך בטבעו, אבל אל עשו, כי הוא רשע בבחירתו בעל מדה רעה ועברתו שמורה כנ"ל, והבן כי הוא נכון מאד בס"ד.