Chasidut su Salmi 44:7

וְזֶה עִקַּר כְּלֵי־זֵינוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית מח): בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: תְּפִלָּה וּבַקָּשָׁה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים מ״ד:ז׳): כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְכוּ' בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ, בְּחִינַת וּתְּהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ:

וכ"כ מצינו שאמר דוד המע"ה (תהלים מד ז) כי לא בקשתי אבטח פי' שאינני סומך על תפלתי ובקשתי וחרבי לא תושיעני שאינני מתפאר לומר שהתורה שנקראת חרב פיפיות שאני עוסק בה תגין עלי, וראיה לדבר כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות פי' דמצינו גבי לוט שאמר לו המלאך לא תביט אחריך ופרש"י מפני שאינך ניצול בזכותך אינך רשאי לראות במפלתן וכאן אמר כי הושעתנו מצרינו וגם ראיתי במפלתן והיינו ומשנאינו הבישות שעשית לנו נס כפול והיה לנו פתחון פה לומר שבזכותינו נעשה זאת, ואעפי"כ באלקים הללנו כל היום ולא זו בלבד שבשעת מעשה הודינו לך על נסיך הגדולים וטובותך כי גם שמך לעולם נודה סלה ונזכירה שמך לעד וגם להיפך אף זנחת ותכלימנו כו' עליך הורגנו כל היום.

ויוצאי חלציו הלכו בעקבותיו להכיר שאף בכל לבושי עוה"ז נמצא חיים מהשי"ת, והכניסו כבוד שמים בכל עניני עוה"ז, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעג:) יעקב שלימו דאבהן איהו ואיהו אחיד לכל סטרין וקרא שמיה ישראל וכו' וכדכתיב ביה (ויחי מח) אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי, וכמו שפירשו חז"ל הלא כתיב (תהילים מ״ד:ז׳) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אכן בזה כוון על כח התפלה שבו, וכדאיתא על זה בש"ס (ב"ב קכג.) והובא ברש"י ז"ל על מקומו, וכן תרגמו אונקלוס, בצלותי ובבעותי, והוא שהיה לו הפנימיות של כל דבר מחרב ומקשת וכדומה, שהעיקר מכל דבר הוא הפנימיות (וכמו שנתבאר בפ' ויחי אות נא)^קפאכמבואר העניין היטב שם עיי"ש. ומסיים שם: ואף שאין המקרא יוצא מידי פשוטו ג"כ, אשר יעקב אבינו היה נלחם כנגד אויביו בחרבו ובקשתו, כי בפעולותיו הגשמיים היו ג"כ חיים אמתיים. וכעין זה ראה בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [ג].. ועל זה מרמזים השני כתובים נתתי ואתן, שמצד השי"ת נאמר נתתי, שמצדו יתברך אין שום חילוק בין אמירה לנתינה ולמה שנתון כבר. אכן מצד האדם נמצא חילוק גדול בין מה שנתון כבר למה שעתיד להנתן לו. והענין שאאע"ה ירד מצרימה הוא כענין דאיתא במדרש (שוחר טוב תהלים סב) הנשמה הזאת כל שעה שהיא עולה ויורדת ומבקשת לצאת מן האדם האיך היא עומדת בתוכו, אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו מניחה בגופו והיא באה לצאת ורואה את יוצרה וחוזרת לאחוריה. והוא, כי נשמת האדם הנחצבה ממעל תחפוץ כל שעה לעלות למקור מחצבה ולא להפנות אל עוה"ז שכולו גשם, אך בהראות לה שמלא כל הארץ כבוד ה' לית אתר פנוי מניה, ואף בהגוף נמצא ד"ת, ועוד תוסיף אומץ בקדושת ה' כשיתברר אף הגוף, ותוציא יקר מזולל, אז יורדת, כי מה לה לעלות לעולם העליון מאחר שאף עוה"ז מאיר מכבודו^קפבכן מבואר לעיל פ' נח אות ו ד"ה והנה בהתחלת: שהנשמה חושקת כל שעה לחזור להמקור שנאצלה משם. וכשמראה לה השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו, אזי חוזרת להיות בזה העולם, לפי שמבחנת שיש בזה יקרות יותר להרחיב ולהגדיל את כבוד מלכותו גם בעולם הזה השפל, שהאור מוסתר והחושך גובר, וכדכתיב (ירמיהו ט״ו:י״ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ועל כן חוזרת לאחוריה להתקיים עם הגוף, שעי"ז תוכל למצוא כבוד שמים גם בחשכת ההסתר שבעוה"ז, ויש לה נייחא ביותר להשאר בתוך הגוף. עיין עוד לקמן פרשת ויצא אות יב. ומבואר כמו כן בתפארת החנוכי על זהר בהקדמה (דף א.) ד"ה וכמה: שבאמת מקור מחצב הנשמה הוא מאור בהיר מאד, וכשהיא בגוף היא בהסתרת פנים. אכן לזה הנשמה מאירה מאור גדול יותר ממלאכי השרת וכו'. והוא לפי שנבראת כדי ליכנס להסתר ולהוציא יקר מזולל להראות ולברר שגם במקום הזה יש אור השי"ת, וממילא נשמע שאורה גדול מאד שיכולה להיכנס להסתר וחשך וכו'. ומזה נשמע שהנשמה כחה גדול ביותר, והיא חלק אלוה ממעל, ממקום גבוה כזה שביכולתה להכנס בכל ההסתרות וכו'. אכן לפי שבכל עת תשאף הנשמה לחזות בנועם אור בהיר, לצאת מחשכת ההסתר. לכן מראה לה הש"י שמלא כל הארץ כבודו, ורואה את יוצרה שנמצא גם בהסתר הזה, ממילא מסכמת לחזור לשבת בתוך הגוף, אחר שממקום זה תוציא אור יקר מאד וכו' עיי"ש.. ואברהם אבינו ע"ה היה בעוה"ז כגוונא שהנשמה בהגוף, שכן נקרא בזוה"ק (לך עט:) נשמתא לנשמתא, והוא האיר לכל העולם שמלא כבוד ה' את כל העולם, וממנו התחיל להיות שלימות להנפש בעוה"ז. והנה אברהם אבינו המכוון לנשמה התחיל להתנשא ולהתרומם מהעוה"ז המכונה לגוף, והיה עולה ויורד. וע"ז מרמז הכתוב ויהי רעב בארץ, כי ארץ מורה על קביעות, שכן חן מקום על יושביו לישב בטח על מקומו בל לזוז מארצו, וכדאיתא במדרש (נח רבה לד) ובש"ס (סוטה מז.), ואף שנמצא ארץ שהיא רחבה וטובה מארצו, אף על פי כן אין רצונו לזוז מארצו. ולאברהם אבינו לא היה לו נייחא והשקט לא יוכל בקביעות, מפני שרצה לעלות ולהתדבק בהמקור והשורש שממנו נחצבה, לכן הוכרח לירד מצרימה, שזה המקום הוא בהתגברות ההסתרות וההעלמות מה שאין כל בכל העולם כלו, ואאע"ה האיר אף שם ממשלת השי"ת וכשכבודו מלא אף שם, ואז היה לו נייחא והשקט לשכון בטח בדד בעוה"ז, ולכן כאשר ירד מצרימה ועלה משם בשלום, אז הבטיח לו השי"ת להנחילו את הארץ שה' דורש אותה בתמידות ולתתה לו בקביעות חן המקום על יושביו, ובזה בחר אף הוא מצדו והיה חפץ בה, מפני ששם הוא שפע אור הדעת לדעת כי אני ה' מקדשכם, ולהכיר בכל פעולה ופעולה איך שמלאה כבוד ה'^קפגעיין הרחבת הדברים בסוד ישרים חג הסוכות אות טז כל העניין שם.: