Chasidut su Salmi 78:36

ונקדים לישב מה שהקשו רז"ל (תענית ח.) תרי קראי כתיב ויפתוהו בפיהם כו' ולבם לא נכון עמו (תהילים עח, לו) וכתיב בתריה דאף על פי כן והוא רחום יכפר עון וכתיב (ישעיה כט, יג) יען כי נגש אלי העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא כו'. ולפי שהתורה ניתנה לידרש רשאים אנו לישב קושיא זו בדרך אחר ממה שתירצו ז"ל בהבין לשון כי נגש העם הזה אלי. ויובן בהקדם משארז"ל (ברכות י"ג.) בק"ש אם כיון בפסוק ראשון יצא, אבל לענין תפלה אמרו (שם ל:) לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול להתפלל יתפלל, ואם לאו לא יתפלל. וכן אמרו (שם ט"ז.) האומנין קורין בראש האילן כו' מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה דבעי כוונה, וצריך לדקדק מה נשתנה ק"ש מתפלה.

ועל פי זה יתפרש בפרשה דילן מה דיש לדקדק. (א), דלא מצינו שום קצף מהשי"ת על ישראל, ומשה קצף עליהם. (ב), והשקית את העדה ואת בעירם (במדבר כ ח), למה זה הלא בודאי כיון שיצאו מים, ישתו אדם ובהמה, דאין לומר שצוה שהוא ישקה אותן, דזה דבר שלא יעלה על הדעת, וגם לא כן היה, רק ששתו מעצמם כמו שאמר אחר כך (במדבר כ יא) ותשת העדה ובעירם. (ג), מה שחוזר בכל פעם לפרש בעירם. (ד), מהות חטא מי מריבה שנבוכו בה המפרשים יען לא האמנתם בי להקדישני וכו' (במדבר כ יב), על זה האופן לא הוי נס גדול להוציא נוזלים מסלע. (ה), מה דמסיק (במדבר כ יג) אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, ודברי המפרשים ידוע. והנ"ל כי מהנראה יש בדברי בני ישראל מן העדר אמונה בהשי"ת, וכאלו מתייחסים הכל אל הטבע, כי במקום ישוב ימצא לחם ומים וכל הצטרכות בדרך הטבע, אבל במדבר שאיננו בנמצא בטבע, יד ה' תקצר ח"ו להספיק. אבל אין תוך דבריהם כברו, כי בנראה רע ותוכו ופנימיותו טוב, כי התייחסו הכל להשגחה והודו ביכלתו, ויש בו מן הכנעה רבה שהיו שפלים ונבזים בעיני עצמם, והיה בעיניהם בהמתן חשובין יותר מהם, והאמינו כי בישוב היה ניזונים בזכות בהמתן הואיל והיה ההשגחה מלובש בטבע, מה שאין כן במדבר שהוא ענין ניסיי, בהמה אינה כדאי לכך, וכל שכן הם שהם חוטאים לפי פירוש בנין האריאל כנ"ל. ואם כן לפי זה אין בזה מן הפשע ומרי, רק אדרבה אמונה כי הכל בזכות תולה, וגם הכנעה רבה. רק יש בו מן החטא על שאמרו בדרך מריבה ובדרך תרעומות על משה ואהרן, אבל תוך הדברים אין לך אמונה והכנעה ווידוי גדול מזה. והנה השי"ת שעה אל הטוב אשר בו, ומה שיש בו מן הרע דנם לכף זכות כי אין אדם נתפס על צערו, כי לא בקשו מותרות רק ההכרחי, ואין צער גדול מזה עם רב בארץ ציה ועיף בלי מים. לכך השי"ת לא קצף עליהם, ואדרבה התנהג עמם כמו שאמרו רז"ל כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, והם תלו בזכות בהמתם, על כן אמר השי"ת ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, ואם כן נס כזה ודאי אינו נעשה בשביל בהמה, והיינו דאמר והוצאת להם מים להם דייקא, שידעו דההוצאה זו להם היא, ולכך והשקית את העדה ואת בעירם, כי הם הסיבה וקדמו אל המסובב, ולא כמו שתלו הם בזכות הבהמה, רק בהמיתה הקדימו הם לנפשם, כי בזה הם הסיבה במה שחטאו, ותלה להם ית"ש בזכות עצמם כנ"ל. והנה לפי זה אף בזה שרבו בני ישראל עם משה, וכל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה (סנהדרין ק"י ע"א), ומטעם זה נאמר רבו בני ישראל את ה', מכל מקום קדשו שם שמים בדבריהם, ותלו החסרון בעצמם שאינם כדאים אפילו ליזון בטבע וכל שכל בדרך נס, וירידת המן האמינו כי הוא רק בזכות משה, כמו שהיה הבאר עד עתה בזכות מרים (עיין תענית ט' ע"א), והוי ממש כמו שאמרו ה' הצדיק ואנחנו הרשעים. והנה דבריהם בגלוי היה נראה רע מאד, אבל הכונה היה טוב. והנה ידוע דדור המדבר אף שראו ניסים ונפלאות אותות ומופתים הרבה מאד, וידעו כי לה' המלוכה והממשלה בכל, מכל מקום מסופקין היו אם יודע ית"ש מחשבה שבלב כמבואר בשמות רבה (שמו"ר כ"ו ב') על הפסוק (שמות יז ז) היש ה' בקרבנו וכו', ועיין בפרשת דרכים בדרך ערבה (דרוש כ"ב דף ס"ז ע"ד ודף ס"ח ע"א) על המדרש הנ"ל. והיינו כי היה קשה עליהם הציור איך מחשבה אשר אין לה לא שמיעה ולא ראיה ולא שום היכר איך נמשך הידיעה, ואף שראו הפך ים ליבשה, זה לא היה קשה עליהם, דהוא בראו ועושה בו מה שרוצה, והם לא הבינו כי לפני ית"ש נגלו כל תעלומות לב, כי רוחנית דקה מן הדקה לפניו ית"ש עדיין כגשמית, ורואה הכל בראיה הרוחנית אשר לו ית"ש כו', וממש זה היה יסוד כל המרי שהיה במדבר, כי על זה לא פחדו מלהרהר בלב ועברו על ולא תתורו וגו' (במדבר טו לט), ואי נמי לעבור על לא תנסו וגו' (דברים ו טז), ובפירוש נאמר עליהם (תהלים עח לו-לז) ויפתוהו בפיהם וגו' (תהלים עח לז) ולבם לא נכון עמו, והיינו משום היסוד השקר הזה, והבן. והנה משה כאשר שמע דברי השי"ת, הבין מחשבתם של ישראל, ואף על פי כן עלה בלבו להוכיחם על הריב ותערומתם וקראם מורים (במדבר כ י), ואת הטוב הסתיר. ועל זה קצף השי"ת, כי על ידי זה באו להחזיק טעותם שהשי"ת ח"ו אינו יודע מחשבה, וכאלו לא הבין הכונה שהיה בהדברים הנ"ל שהוא אמונה והכנעה ווידוי, דהא כבר האמינו בה' ובמשה עבדו שאינו מעלים ממשה עבדו שום דבר. והיינו שאמר ית"ש יען לא האמנתם, כי האמנתם פועל יוצא להקדישני לעיני בני ישראל כי אני ה' חוקר לב ובוחן כליות מבין סרעפי לב, לכן לא תביאו וגו', והיינו דמסיק אשר רבו בני ישראל את ה' כנ"ל, ויקדש בם בדבריהם, ולכך נענש משה, והבן כי נכון היא בס"ד.

(ח.) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו שנאמר (איכה ג׳:מ״א) נשא לבבנו אל כפים. איני והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש (תהילים ע״ח:ל״ו-ל״ז) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור. והענין בזה, דהנה באמת כשאדם עומד להתפלל לפני השי"ת על צרכיו, צריך האדם שלא יהיה לו שום נגיעה מצידו לדברי עוה"ז, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קי״ט:ק״ט) נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי. וביאר זה כבוד אזמו"ר הרהגה"ק זללה"ה בספרו הקדוש (מי השלוח ח"א יבמות (מט) ד"ה תנו) אשר דהע"ה אמר נפשי בכפי תמיד, היינו שתמיד אני מוכן ומזומן למסור את נפשי לגמרי להשי"ת, רק ותורתך לא שכחתי, היינו מה שנשארתי בחיים, הוא מאחר שהשי"ת ציוה לנו תורה ומצות, ותורה ומצות אי אפשר רק ע"י חיים של עוה"ז. מוכח מזה אשר זה הוא הרצון של השי"ת להשאר בחיים, כן גם תפלתו של אדם צריך להיות על אופן זה, שכל תפלתו לא יהיה אלא מן ותורתך לא שכחתי, היינו מצידו, אף שמתפלל על צרכיו צרכי עוה"ז לא יהיה לו שום נגיעה להם, רק מאחר שהשי"ת ציוה לנו תורה ומצות, ותורה ומצות צריך להיות ע"י גוף, וגוף צריך צרכי גוף, ורק על אופן זה מתפלל. וכל זה ביחיד, אבל בצבור, היינו לחבירו צריך ליתן מקום אם הוא מברר עצמו על הלבוש, אף שאינו מעומק הלב ג"כ צריך האדם ליתן לו מקום. כי בזה צריך האדם להיות זהיר ביותר, שיראה ליתן מקום לכל בריה ובריה, וכדאיתא בש"ס (כתובות ע"ז:) גמירי דלא אפסיק עמודי דנורא אלא לחד בדרא או לתרי בדרא וכו' אמר אביי לאפוקי ממאן דלא קיים אפילו אות אחת בתורה. א"ל רב אדא בר מתנא לאפוקי ממר דלא אית ליה מעקה לאיגרא, ולא היא מהוה הוה ליה רק ההוא שעתא שדיא זיקא לאיגריה. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הגה"ק זללה"ה כי מצות מעקה מורה שהשי"ת ציוה לנו ליתן מקום לכל בריה, וכמו שכתיב (דברים כ״ב:ח׳) כי יפול הנופל, הכתוב קראו נופל, מ"מ מצידך תראה ליתן לו מקום, כי מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, והיינו מצידך תראה שלא יגיע שום נזק לכל אחד מישראל. ולזה בעת שאמר אביי שעמודא דנורא בא לאפוקי ממאן דלא קיים אות אחת בתורה, השיב לו ר' אדא בר מתנא שאין לו מעקה לאיגרי, והיינו שאמר לו מאחר שאתה אומר כך אין אתה נותן מקום לכל אחד ואחד, א"כ אין אתה מקיים מצות מעקה בפנימיות, כמבואר לעיל שמצות מעקה מורה שצריך ליתן מקום אף למי שהכתוב קראו נופל. וזה שמסיים הגמ' ולא היא, מהוה הוה ליה, היינו שבאמת היה לו מעקה, רק ההוא שעתא בעת שאמר הד"ת האלו, שעמודא דנורא בא לאפוקי ממאן דלא קיים אות אחת בתורה ולא קיים מצות מעקה בפנימיות, פעל זאת בזה העולם ושדיא זיקא לאיגריה. וכן מצינו אצל שלמה המלך ע"ה, שאיתא בש"ס (סנהדרין כא:) שאמר אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשיב, וכתיב (מלכים א י״א:ד׳) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. ואיתא במדרש (רבה שמות ו) נוח היה לאותו צדיק להיות גורף ביבין ואל יכתב עליו המקרא הזה. ובאמת למה לא אמר המדרש ואל יעשה המעשה הזה רק אמר ואל יכתב עליו המקרא הזה, ורק כי באמת היה לו לשלמה המלך ע"ה גודל הרחבת הדעת, וכמו שכתיב (מלכים א ה׳:כ״ו) וד' נתן חכמה לשלמה, וידע בבירור שיכול להרבות ולא יסור את לבבו, רק כל הענין היה כמו שהתפלל עליו דוד המלך ע"ה (תהילים ע״ב:י״ג) יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, היינו שזאת ידע דוד המלך ע"ה גודל הרחבת דעתו של שלמה, שיכול להרבות ולא יסור את לבבו, רק התפלל עליו שיתן מקום גם לחבירו. אמת הוא שיש לו גודל הרחבת הדעת, מ"מ צריך לחוס על דל ואביון ואין עני אלא בדעת, היינו מי שאין לו גודל הרחבת הדעת כמותו, ואם יראה שהוא מרבה יכול גם הוא להרבות ויסור את לבבו, והשי"ת צוה מצות מעקה, שתראה שלא יהיה מצדך שום חסרון והיזק לנפש הישראלי. וזה כוונת חז"ל, נוח היה לאותו צדיק וכו' ואל יכתב עליו המקרא הזה, כי על המעשה היה לו להשי"ת עם שלמה משא ומתן יותר מכפי תפיסת כל הבריאה, כדאיתא בש"ס (סנהדרין קד:) ביקשו למנות עוד אחד וכו' עד שיצתה בת קול המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני, והיינו שעמו יש לי משא ומתן יותר מכפי תפיסת הבריאה אשר מכל זה מורה עד כמה שצריך האדם להיות זהיר בזה ליתן מקום לכל אחד ואחד מישראל. וזה דאמר הגמרא כאן, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו וכו' ומחלק הגמ' כאן ביחיד כאן בצבור, והיינו כמו שביארנו שליחיד היינו שאם אתה עומד להתפלל לפני השי"ת על עמך צריך שתהיה מעומק הלב ובגודל מסירת נפש, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה, נפשי בכפי תמיד, ורק כל התפלה על צרכיו צרכי עוה"ז תהיה מן ותורתך לא שכחתי. שאני בצבור, היינו כמו שאיתא (בהאר"י הקדוש ז"ל פרי עץ חיים שער עולם העשייה פרק א') שקודם תפלת צבור צריך לקבל עליו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והיינו שמתפלל על חבירו כמו עליו, ולחבירו צריך ליתן מקום אף שאינו מברר עצמו אלא על הלבוש, אף שאינו מעומק הלב, וזה ויפתוהו בפיהם וגו' ולבם לא נכון עמו צריך ג"כ ליתן לו מקום, כי השי"ת ציוה מצות מעקה ליתן מקום לכל בריה ובריה: