Chasidut su Salmi 78:37

ועל פי זה יתפרש בפרשה דילן מה דיש לדקדק. (א), דלא מצינו שום קצף מהשי"ת על ישראל, ומשה קצף עליהם. (ב), והשקית את העדה ואת בעירם (במדבר כ ח), למה זה הלא בודאי כיון שיצאו מים, ישתו אדם ובהמה, דאין לומר שצוה שהוא ישקה אותן, דזה דבר שלא יעלה על הדעת, וגם לא כן היה, רק ששתו מעצמם כמו שאמר אחר כך (במדבר כ יא) ותשת העדה ובעירם. (ג), מה שחוזר בכל פעם לפרש בעירם. (ד), מהות חטא מי מריבה שנבוכו בה המפרשים יען לא האמנתם בי להקדישני וכו' (במדבר כ יב), על זה האופן לא הוי נס גדול להוציא נוזלים מסלע. (ה), מה דמסיק (במדבר כ יג) אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, ודברי המפרשים ידוע. והנ"ל כי מהנראה יש בדברי בני ישראל מן העדר אמונה בהשי"ת, וכאלו מתייחסים הכל אל הטבע, כי במקום ישוב ימצא לחם ומים וכל הצטרכות בדרך הטבע, אבל במדבר שאיננו בנמצא בטבע, יד ה' תקצר ח"ו להספיק. אבל אין תוך דבריהם כברו, כי בנראה רע ותוכו ופנימיותו טוב, כי התייחסו הכל להשגחה והודו ביכלתו, ויש בו מן הכנעה רבה שהיו שפלים ונבזים בעיני עצמם, והיה בעיניהם בהמתן חשובין יותר מהם, והאמינו כי בישוב היה ניזונים בזכות בהמתן הואיל והיה ההשגחה מלובש בטבע, מה שאין כן במדבר שהוא ענין ניסיי, בהמה אינה כדאי לכך, וכל שכן הם שהם חוטאים לפי פירוש בנין האריאל כנ"ל. ואם כן לפי זה אין בזה מן הפשע ומרי, רק אדרבה אמונה כי הכל בזכות תולה, וגם הכנעה רבה. רק יש בו מן החטא על שאמרו בדרך מריבה ובדרך תרעומות על משה ואהרן, אבל תוך הדברים אין לך אמונה והכנעה ווידוי גדול מזה. והנה השי"ת שעה אל הטוב אשר בו, ומה שיש בו מן הרע דנם לכף זכות כי אין אדם נתפס על צערו, כי לא בקשו מותרות רק ההכרחי, ואין צער גדול מזה עם רב בארץ ציה ועיף בלי מים. לכך השי"ת לא קצף עליהם, ואדרבה התנהג עמם כמו שאמרו רז"ל כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, והם תלו בזכות בהמתם, על כן אמר השי"ת ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, ואם כן נס כזה ודאי אינו נעשה בשביל בהמה, והיינו דאמר והוצאת להם מים להם דייקא, שידעו דההוצאה זו להם היא, ולכך והשקית את העדה ואת בעירם, כי הם הסיבה וקדמו אל המסובב, ולא כמו שתלו הם בזכות הבהמה, רק בהמיתה הקדימו הם לנפשם, כי בזה הם הסיבה במה שחטאו, ותלה להם ית"ש בזכות עצמם כנ"ל. והנה לפי זה אף בזה שרבו בני ישראל עם משה, וכל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה (סנהדרין ק"י ע"א), ומטעם זה נאמר רבו בני ישראל את ה', מכל מקום קדשו שם שמים בדבריהם, ותלו החסרון בעצמם שאינם כדאים אפילו ליזון בטבע וכל שכל בדרך נס, וירידת המן האמינו כי הוא רק בזכות משה, כמו שהיה הבאר עד עתה בזכות מרים (עיין תענית ט' ע"א), והוי ממש כמו שאמרו ה' הצדיק ואנחנו הרשעים. והנה דבריהם בגלוי היה נראה רע מאד, אבל הכונה היה טוב. והנה ידוע דדור המדבר אף שראו ניסים ונפלאות אותות ומופתים הרבה מאד, וידעו כי לה' המלוכה והממשלה בכל, מכל מקום מסופקין היו אם יודע ית"ש מחשבה שבלב כמבואר בשמות רבה (שמו"ר כ"ו ב') על הפסוק (שמות יז ז) היש ה' בקרבנו וכו', ועיין בפרשת דרכים בדרך ערבה (דרוש כ"ב דף ס"ז ע"ד ודף ס"ח ע"א) על המדרש הנ"ל. והיינו כי היה קשה עליהם הציור איך מחשבה אשר אין לה לא שמיעה ולא ראיה ולא שום היכר איך נמשך הידיעה, ואף שראו הפך ים ליבשה, זה לא היה קשה עליהם, דהוא בראו ועושה בו מה שרוצה, והם לא הבינו כי לפני ית"ש נגלו כל תעלומות לב, כי רוחנית דקה מן הדקה לפניו ית"ש עדיין כגשמית, ורואה הכל בראיה הרוחנית אשר לו ית"ש כו', וממש זה היה יסוד כל המרי שהיה במדבר, כי על זה לא פחדו מלהרהר בלב ועברו על ולא תתורו וגו' (במדבר טו לט), ואי נמי לעבור על לא תנסו וגו' (דברים ו טז), ובפירוש נאמר עליהם (תהלים עח לו-לז) ויפתוהו בפיהם וגו' (תהלים עח לז) ולבם לא נכון עמו, והיינו משום היסוד השקר הזה, והבן. והנה משה כאשר שמע דברי השי"ת, הבין מחשבתם של ישראל, ואף על פי כן עלה בלבו להוכיחם על הריב ותערומתם וקראם מורים (במדבר כ י), ואת הטוב הסתיר. ועל זה קצף השי"ת, כי על ידי זה באו להחזיק טעותם שהשי"ת ח"ו אינו יודע מחשבה, וכאלו לא הבין הכונה שהיה בהדברים הנ"ל שהוא אמונה והכנעה ווידוי, דהא כבר האמינו בה' ובמשה עבדו שאינו מעלים ממשה עבדו שום דבר. והיינו שאמר ית"ש יען לא האמנתם, כי האמנתם פועל יוצא להקדישני לעיני בני ישראל כי אני ה' חוקר לב ובוחן כליות מבין סרעפי לב, לכן לא תביאו וגו', והיינו דמסיק אשר רבו בני ישראל את ה' כנ"ל, ויקדש בם בדבריהם, ולכך נענש משה, והבן כי נכון היא בס"ד.