Chasidut su Salmi 8:2

עוד פירוש על המדרש הנ"ל אלמלא לא העיר ה' את רוח הכהנים וכו'. בהקדים כי פליטת יהודה בזמן מרדכי ואסתר על ידי שקבלו התורה ברצון אז, כמו שביארתי בדרוש במקום אחר, וכבר ביארתי בביאור המגילה דקיימו מה שקבלו כבר (שבת פ"ח ע"א), וקיימו למעלה וכו' (מגילה ז' ע"א), בקנה אחד עולה. והנה לכאורה יפלא איך קיימו זה למעלה, הא שוכני מעלה אינם מסכימין על קבלת התורה, כאמרם (תהלים ח ב) תנה הודך על השמים. אך כבר הם מנוצחין בטענת משה כלום יצר הרע יש בכם (שבת פ"ח ע"ב), והבן. ונקדים מה שפירש החן טוב בפרשה דילן בפסוק (שמות כז כ) ואתה תצוה וגו', על פי שמזה הטעם שניתן תורה לישראל ולא למלאכי השרת, נבחר אהרן להיות כהן ולא משה כי הוא היה בגדר המלאך, והוא טעם נפלא עיין עליו. ועל פי זה פירש ואתה תצוה וגו', דהיינו משום כלום יצר הרע יש ביניכם וחפץ הקב"ה בעבודת אנשים יותר מעבודת המלאכים, מהאי טעמא יערוך אותו אהרן ובניו באהל מועד (שמות כז כא), עד כאן דבריו ודפח"ח, (ועיין מ"ש בזה בפרשת שמיני). והנה יש להוסיף נופך, דמה שכתבה התורה זה הטעם דוקא גבי עריכת הנרות ולא בכל העבודות, והנ"ל דהא בכל העבודות יש טעם אחר שכתב גם כן בספר הנ"ל, משום דמשה נטל כתר תורה שהוא הגדול, כי תורת משה נקראת (יהושע ח לב), וראוי שיטול אהרן על כל פנים כתר כהונה, אבל במנורה קשה שהרי אמרו רז"ל (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה שיחכים ידרים וכו', וסימנך מנורה בדרום, אלמא דהמנורה רומז להשפעת השגת התורה, וכן מבואר באלשיך, ועיין בשל"ה (פרשה זו) שמה שמדליקין בשמן זית זך, הוא משום שרומז לתורה שניתנה בז"ך אותיות, אם כן היה ראוי הערכת הנרות למשה וזרעו שהוא נטל כתר תורה. אך צריך לומר כתירוץ הזה, כי סימן הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל כאמרם במסכת שבת (דף כ"ה ע"ב), ועל כן חייבה חכמתו יתברך שהשירות הזה יהיו על ידי מי שהוא עדיין בגדר אנשים ולא בגדר מלאך, ומטעם זה ניצחו ישראל להמלאכים. ועל פי זה יתבאר המדרש הנעלם הנ"ל, כי אלמלא לא העיר ה' את רוח הכהנים וכו', והיה נעשה על ידי משה, אם כן היה חביב לפניו יותר עבודת המלאכים, ואם כן היו נצחו העליונים בקבלת התורה, אז אבדה ח"ו פליטת יהודה, והבן.

ועוד בד"א נסביר, דלא יתכן שביעה בשום שמחה רק בשמחה השגה, דאיך יתכן שביעה בהשמחה בדברים גופנים, דמתי יהיה השביעה, אם תאמר קודם שישיגה על מתכונתה שאז עדיין כוספו חזק, הלא אדרבה אז דרך עוצב בו כמ"ש. ואם אחר שישיגנו על שלמותה, הלא כשישיגנו יכלה הכוסף ותעמוד השמחה ותפסוק. מה שאין כן בשמחת השגה, כמ"ש העקרים במאמר שני פרק ט"ו הנ"ל, וז"ל שם הצריך לענינינו פה: שכל מבקש איזה דבר, כפי ערך הדבר ההוא המבוקש ומדרגתו, יהיה הכוסף אליו והשמחה בהשגתו, וכשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בעל תכלית, יכלה הכוסף כשישיגנו ותעמוד השמחה אז תפסוק, (אף דאמרו רז"ל (קה"ר פ"א י"ג) אין אדם מה וחצי תאותו בידו, ואם כן אין קץ לתאות אדם וכמ"ש לעיל, היינו שבכל פעם שמשיג המבוקש, עיניו לא תשבענה והנפש לא תמלא כי מתחדש תאוה חדשה, אבל מכל מקום בכל פעם עצם המבוקש היא בעל תכלית ויכלה הכוסף כשישיגנו ויפסוק השמחה, ואדרבה נהפך לאבל כשיתחדש התאוה כנ"ל). אבל כשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בלתי בעל תכלית, אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסוק השגה, ולזה תתמיד השמחה אף שהשגה מוגבלת תמיד, ובעבור זה אמר הכתוב (תהלים קה ג) ישמח לב מבקשי ה', כי להיות השי"ת ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקש ה' אף על פי שישיג ממנו מה שישיג, לעולם תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תפסוק, אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה, ובעבור זה אמר המשורר (תהלים קה ד) דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד וגו'. ועל זה הדרך יתפרש ישישו וישמחו בך כל מבקשך (תהלים ע ה), ר"ל כי מצד היותו ית' בלתי בעל תכלית, תהיה השמחה מתמדת ונוספת תמיד, וזהו שאמר ויאמרו תמיד יגדל ד', כלומר כי כל מה שישיגו יותר, יכירו כביכול כי הוא יותר גדול במעלה תמיד יכירו כי הוא בלתי בעל תכלית ויאמרו תמיד יגדל ד' ותגדל השמחה יותר, עכ"ל הצריך לענינינו פה. וחדאי נפשי חדאי, כי מ"ש לעיל בסברת עצמי דבשמחת השגת הנמצאים הרוחנים המורים על גדולתו ית' וקדושתו, יש בו תענוג אף כי לא ימצא את המעשה אשר עשה אלקים מראש עד סוף, וכפי אשר ביארתי וגם פירשתי על פי זה הפסוק מה יפית ומה נעמת, הנה מצאתי בעקרים מאמר ג' פרק ל"ו ממש כדברים האלה, רק שממתיק בטעם אחר, וגם פירש על הפסוק הנ"ל קצת בדרך אחר וזה לשונו שם: האהבה של השי"ת תענג הנפש ותשמח, ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה השגה, תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיג דבר הנאהב, מכל מקום האהבה של השי"ת אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם, תשמח הנפשות ותגיל ותתענג תענוג נפלא, כי כן דרך האוהב שהמעט המושג אצלו מהדבר הנאהב, יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו. ולזה מה ששבח שלמה בשיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות, ואמר עליה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר כמה רב יופי ונעימות שיש לאהבת השי"ת על זולתה, כי זאת האהבה היא בתענוגים, ר"ל שיתענג בה האדם תענוג נפלא וכו'. ושאר מיני אהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב, וכשישיגו ממנו מעט ישמח בו, אלא שיכפל בו הצער עד שישיגהו כולו אחר שהוא אפשרי השגה אליו, וכשיושג כולו תפסוק האהבה ותשקוט החשק. אבל אהבת השי"ת ישמח במעט המושג, להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג ומתענג בלי צער, אחר שיודע שזה נמנעת השגה, על כן במעט המושג מתענג תענוג נפלא, ואי אפשר שתפסק ותשקוט להיות הדבר הנאהב בלתי בעל תכלית, עד כאן דבריו שם הצריך לענינינו פה. ונמצא מבואר ודעת לנבון נקל, דלא יתכן שביעה בהשמחה דהיינו שמחה בשלמות, רק בשמחת השגת החכמה כנ"ל. והנה כעת השגתינו רק בהנמצאים, ואם היינו משיגים על דרך משל מהות מלאכי השרת על בוריו, ודאי דהיינו מתענגים מאד בשעשוע השגה זו, אבל לעתיד כבר אמרו רז"ל (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) עתידין צדיקים שתהיה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג כג) כעת יאמר ליעקב וגו', ועיין ברש"י פרשת בלק על הפסוק הנ"ל (ד"ה כעת), ובגמרא דנדרים (דף ל"ב ע"א) עיין שם. ונמצא לפי זה נהיה אז אנחנו למעלה מן הנמצאים העליונים, וזהו רק בימות המשיח, ועדיין איננו התכלית האחרון שהוא העולם הבא אחר התחיה, דהא אמרו רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) אבל לעולם הבא עין לא ראתה וכו', וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, והלא זה מבואר בתורה הקדושה בנבואת בלעם ובדברי רז"ל, ומוכח דזה עדיין לא הוי התכלית האחרון, ועיין באבות דרבי נתן פרק כ"א (א'), דמבואר שם להדיא דהאי כעת יאמר ליעקב, היינו כעת שתהיה הגאולה לישראל, והיינו לימות המשיח, אלא ודאי דהתכלית האחרון הוא ענין יותר דק ויותר נעלם, והיינו נחל עדניו הנעלם מהותו מכל הנמצאים, והא אמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) דבשעת בריאת האדם קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), וכן בשעת מתן תורה (שבת פ"ח ע"ב) תנה הודך על השמים (תהלים ח ב), ואם כן מבואר דמלאכי השרת מתווכחין באמרם אך הבל בני אדם (תהלים סב י). והנה דעת לנבון נקל דלימות המשיח במהרה בימינו שנהיה גדולים מהם, אז דידן נצח. והנה נחל עדניו הוא תאריו הקדושים, והם כלם בעולם האצילות כמבואר בספרי חכמי האמת, והם עשר ספירין קדישין וכל אחת כלולה מעשר, כי כל נקודה עשר, ראש תוך סוף הרי ט', ועם המקום הסובל הרי עשר, וכמ"ש על הפסוק (במדבר ז פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, ר"ל שכל מה שיש איזה השג יד לשקול בדעת וחכמה אשר יתן ד' מפיו בעניני הקדש, הכל במדרגת עשר, ולכך כל הקדושות בעשרה, דכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה (ברכות כ"א ע"ב), ועל כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט ע"א), ומעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה ה' ע"א), והמשכיל יבין.

ויהי ביום השמיני קרא משה לזקני ישראל, במה שמש משה בשבעת ימי המלואים בחלוק לבן שאין לו אימרא היות נודע כי התורה שמה הוא כן על שם שהיא מורה דרך איך לקרב את עצמו אל השם ב״ה ואם בהיות המשכן בנוי היתה המצוה של שבעת ימי המלואים כנאמר בפ׳ ואיך הוא המצוה בכל עת ובכל זמן ע״ד עש״ן כי התורה הוא שמו של הקב״ה והשם הוא ושמו אחד ומה הוא היה הוה ויהיה כן התורה, ונבאר את זה כי הנה נצטוינו (דברים ו׳, ה׳) ואהבת את ה׳ כי אהבה הוא חסד כמה דאת אמר (מיכה ו׳, ח׳) ואהבת חסד. חסד ה׳ מלאה הארץ כי למשל כל תענוגי העולם הם האהבות שהאדם אוהב תענוגים והנה נצטוינו על ידי התורה לאהוב את ה׳ ואל אהבה חיצוניות כי האהבות הגשמיות הם שירדו מלמעלה מעלה עד שבאו לכאן לארץ ומאן דנחית מדרגיה קרו ביה וימת שנתגשמו הדברים הנאהבים אבל קודם בואם לארץ בהיותם בשרשם קודם שנבראו וירדו לארץ היינו בהיותם בבורא יתברך אז היו בדקי הדקות ברוחניות וזהו (שיר השירים ז׳, ז׳) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים היינו שבתוך תענוגי העולם הזה הוא אהבה של הבורא ברוך הוא ויותר האהבה שבתענוגי העולם הזה הוא אהבת נשים והזהירנו השם (קהלת ט׳, ט׳) ראה חיים עם אשה אשר אהבת היינו שלא לדבק באהבה המתה על דרך מאן דנחית מדרגיה כו׳ וימת כי אם ראה חיים שתביט ותראה על החיות היינו השם ב״ה הוא מחיה את הכל ואתה מחיה את כולם וצריך להביט ולראות על האהבה החיים ולא על האהבה המתה. והנה יש שבעה מדות שהשם ב״ה מנהיג בהם את עולמו והם נקראים שבעת ימי הבנין כי בנין העולם הוא על ידי ז׳ ימים כי אחרי כלות שבעה מתחילין עוד שבעה אחרות וכן לעולם והם ז׳ מדות נגד שבעת ימים הנ״ל ביום ראשון הוא מדת החסד שהוא אהבה והמשכיל יקח מכל האהבות אהבת השם ב״ה ומקיים על ידי מדה זו את העולם ביום ראשון והרשעים מאבדין את העולם היינו אם אוהב אהבות אשר שנא ה׳ אזי מקלקל כביכול המדה הזאת. וזה שאמר הבעש״ט (ויקרא כ׳, י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא פירוש התורה היא המיסרת את האדם שבא על הערוה שאחותו הוא שורש כל העריות ואמרה מה זה שבוער בך אהבה לילך אל הערוה הלא חסד הוא הלא זאת מדת החסד ואתה מוציא את המדה אל מקום מכוער כביכול מהראוי הוא לדבק את עצמך על ידי האהבה שיש בתוכך אל מדת החסד. וכן נצטוינו בתורה על יראת השם והוא מדת הגבורה והפחד יצחק וכל הפחדים שבאים לאדם הוא השם ברחמיו המפחדו כי עיקר היראה הוא יראת הרוממות בגין דהוא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין רק לאו כל מוחא סביל דא כי (איוב כ״ח, כ״ח) הן יראת ה׳ היא חכמה ומי שאין בו זאת החכמה להביאו ליראת הרוממות מפחדו השם בפחדים שהוא מתפחד על ידי שכלו הקלושה בכדי שעל ידי יראה הקטנה הזו יבוא לירא את השם יראת הרוממות. וזהו (משלי כ״ח, י״ד) והאלקים עשה שיראו מלפניו ואמרו חז״ל לא נבראו רעמים אלא כדי לפשט עקמימיות שבלב כי רעם גבורותיו מי יתבונן וזה אחד מגבורותיו שעל ידי יראת הרעמים יבוא לירא את השם כי הרעמים שלוחותייהו דרחמנא עבדין כי כמה פעמים לרוב אין מגיע היזק לאדם כי אם שיתפחד על ידי רעמים. וכן אמר הבעש״ט ז״ל שכל הפחדים אפילו בבעלי חיים המגיע לאדם הוא כוונת השם ב״ה להפחידו כדי שיזכור לירא את השם ואם האדם חכם ומתבונן את זה אז אין שום דבר המפחדו להרע לו מחמת שבתחלה היתה כוונת השם ב״ה להפחידו לא משום שיענשו על ידי הפחד כי אם שמפחד זה יבוא לירא ולפחד מהשם וכן עשה האדם אבל אם האדם לא יתבונן את זה ולא יפחד וירא מהשם אז בא עליו הרע שהיה מפחד ממנו וזהו (משלי כ״ח, י״ד) אשרי אדם מפחד תמיד היינו שמכל הפחדים המגיעים עליו על ידי זה הוא ירא מהשם ומתפחד ממנו תמיד ואז אשרי לאדם זה ומקשה לבו יפול ברעה היינו שאינו מתבונן לירא וליפחד מהשם על ידי הפחדים המגיעים אליו יפול ברעה שהוא מפחד ממנו על שלא התבונן לירא מהשם כי אחרי שהגיע עליו הפחד מלמעלה למטה אז בקל הוא יוכל לבוא ליראת השם. וזהו שאמרו חז״ל אטו יראה מלתא זוטרתי היא אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא וקשה אם לגבי משה מלתא זוטרתי היא אבל לגבי ישראל לא היו זוטרתי וי״ל כי ראה משה רבינו ע״ה שישראל יראו מגשת אליו והתבונן בזה מה להם לירא ממני ומוכרח להיות שירדה היראה העליונה כביכול למטה על ידי צמצומים אל תוך משה רבינו ע״ה להפחיד את ישראל. וכן מדת התפארת (ישעיה מ״ט, ג׳) ישראל אשר בך יתפאר היינו שמחויבים אנחנו לפאר את השם וע״ז השם מתפאר בפמליא של מעלה וזהו ישראל אשר בך אתפאר בפמליא של מעלה ומדת הנצח שמחויבים אנחנו לנצח את היצר הרע על דרך שאמרו חז״ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע ומדת ההוד היא התורה על דרך הכתוב (תהלים ח׳, ב׳) אשר תנה הודך על השמים ויסוד אינה מדה בפני עצמה רק היא המקשרת כל המדות להשפיע למלכות וצריכין אנו להיות מתקשרים בהשם יתברך ומלכות היא שבת מלכתא כל שומר שבת. והנה הז׳ מדות הנ״ל היא נגד שבעה ימים כי מדת החסד הוא נגד יום ראשון ומדת הגבורה הוא נגד יום שני וכן כולם והנה הרשעים מאבדין את העולם כו׳ היינו שמקלקלין את ז׳ מדות הנ״ל אשר הם נגד ז׳ ימים שהוא בנין העולם שאחר כלות הז׳ ימים מתחילין עוד ז׳ ימים אחרים כו׳ היינו שבמדת החסד שצריך לאהוב את השם והם אוהבים את תענוגי העולם הזה ואהבות רעות ומדת הגבורה והפחד שצריך ליפחד ולירא את השם והם יראים יראת אחרות כמבואר במקום אחר וכן כל הז׳ מדות והצדיקים הם המתקנים את המדות וממלאין את החסרון שמחסרין הרשעים שמקלקלין את המדות ועיקר התיקון על ידי שפלות כי חטא הוא לשון חסרון על דרך (מלכים א א׳, כ״א) אני ובני שלמה חטאים. חסרים מהמלכות: