Chasidut su Salmi 95:6

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' וגו' (שמות יא ז). נ"ל על פי שכתבתי על הפסוק (תהלים קלט ה) אחור וקדם צרתני, אחור למעשה וקדם למחשבה (ב"ר ח' א'). ר"ל הואיל ואחור למעשה, הוא קדם למחשבה, על פי העקרים (מאמר שלישי פרק א') שהצורה המתאחרת, יותר נכבדת מהקודמת והוי' תעלה מדריגה אחר מדריגה עד שתגיע לתכלית כל הויות השפלות, והאדם שהתקבץ בו כל הצורות הקודמות, הוא הצורה המאוחרת והוא התכלית לכולן והיינו קודם במחשבה, והוא פירוש אמיתי בס"ד, עד כאן. והיוצא מזה דאדם הוא כללי, ועל פי זה פירש העקרים שם מלפנו מבהמות ארץ (איוב לה יא), ועיין שם מ"ש בפרק שירה כלבים מה הם אומרים, בואו נשתחוה ונכרעה וגו' (תהלים צה ו), דר"ל כי מה שהכלב מכיר את קונו והמטיב לו והוא נכנע תמיד לפניו, יש לקחת מזה מוסר השכל דהיינו הכנעה להשי"ת על הטובות שמטיב לנו. והנה מבואר בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים) דישראל נתייחדו בטובות יותר מכל אומות העולם, והנה נראה דלכך המלשין הידוע נקרא כלב, ומדמה עצמו לכלב דאיך יכול להלשין, וכי לא עדיף הגרוע שבישראל מהטוב שבעובדי כוכבים ומזלות, והלא אף פושעי ישראל מלאים מצות (עירובין י"ט ע"א), רק שזה ח"ו כחו. והיינו אם בהמות שאין להם דעת, יש להם כניעה כל כך עבור הטובות שקבלו, איש בר דעת על אחת כמה וכמה. וידוע דאם מדת הדין שורה, אז תרמוש כל חיתו יער ח"ו מקטריגים, ובשעת התגלות החסד אין להם רשות, כי מציאותם היא רק מכח שעלה במחשבה לברוא במדת הדין, כמבואר בנזר הקודש (פ"א ס"ז) ויסכרו פיהם, ועיין ברבינו יונה על האלפס (בריש ברכות) מה שפירש בסמיכת גאולה לתפלה, ועיין שם מה שפירש בענין השכיבנו דהוי כגאולה אריכתא. ונ"ל שזה כונת ר' זירא בגמרא ברכות (דף ט' ע"א) ובלבד שלא יאמר השכיבנו, וקאי על לאחר חצות כדעת רש"י (ד"ה ובלבד) ותוספת (ד"ה ובלבד), עיין שם. והיינו משום דאז קודם חצות היה התפלה, וכן עתה אין צורך רק קודם חצות דתרמוש כל חיתו יער (תהלים קד כ) כנודע, ולכך לא הוי אחר כך כגאולה אריכתא כנ"ל. והנה הפלאה זו שהיתה אז, היה חסד גדול מאד, כי מכיון שניתן רשות אינו מבחין וכו' (ב"ק ס' ע"א), ושם ולא יתן המשחית וכו' (שמות יב כג), ומכל שכן אז היה הטענה מה נשתנו אלו מאלו וכו' (ילקו"ש רמז רל"ד). והנה חישב פרעה הרשע אשר נתחכם מאד להרע ועסקן בטומאה, כי אף אם יקבלו חסד זה יהיה סבה להפסיק החסד, דודאי על ידי טובה זו יצמח קטרוג גדול ח"ו מבחינת כלב, ויאמר תמות נפשי עם פלשתים. ולכך אמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה, ר"ל בהפרש זה שבין איש לבהמה, ואם כן איכא קל וחומר למען תדעון אשר יפלה ה' דייקא מדת הרחמים, ואז אין שטן ואין פגע רע.

במדרש ילקוט פרשה זו (ילקו"ש רמז קפ"ז) והוא בסוף פרק שירה בסידורים, והובא בספר ברית שלום (פרשת דברים), ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא התענה וכו', אמר כלבים שכתוב בהן (ישעיה נו יא) והכלבים עזי נפש, יזכו לומר שירה זו בואו נשתחוה ונכרעה וגו' (תהלים צה ו), עד ולענין השאלה ששאלת וכו', ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז), עיין שם. ונ"ל דידוע מה שפירש בספר אחד (סנהדרין דף צ"ז.) פני הדור כפני הכלב, כי עשיר יענה עזות, אבל תחנונים ידבר רש (משלי יח כג), ואמרו רז"ל (שבת דף קנ"ה ע"ב) ליכא עתיר מחזירא ולית עניא מכלבא, ואף על פי כן כתיב בהו והכלבים עזי נפש והבן. והיינו עזי נפש, אף שלא ידעו שבעה כאמרם רעב ככלב, והיא עזות נפלאה, והבן. וזה אומרו כי שורש פרק שירה על דרך מלפנו מבהמות ארץ (איוב לה יא), כמ"ש בעקרים, וגם יתכן שאומר זאת מה שנלמד ממנו. והנה בואו נשתחוה וגו', מורה על ענוה כפולה ומכופלת והכנעה רבה, כמ"ש בפסוקים (תהלים צה ב-ז) נקדמה פניו בתודה וגו', (תהלים צה ז) היום אם בקולו תשמעו וגו'. ועל זה מקשה והכלבים שכתוב בהם וגו', דהיא עזות נפלא היפך ענוה, יזכו לומר שירה זו הלא לא נלמד מהם דבר זה. והשיב לו דאדרבה מהם נלמד דבר זה, דהם עזי נפש אף על פי כן הם מכניעין עצמן לפני השם ית', אם כן יש ללמוד כמה ראוי לנו להשתחוות ולהכניע לפני ה' עושינו דייקא, כי ידוע העזות של הכלבים כי נובח על הכל, וידוע מה דאיתא דלכך אז לא יחרץ כלב לשונו, כי נגלה ה' צבאות אז שם ועבר ה' לנגוף וגו' (שמות יב כג), והכיתי כל בכור (שמות יב יב), אני ולא מלאך (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א), והוצאתי את צבאותי, ולכך חרדו ופחדו והכניעו עצמן אף העזי נפש, והבן כי היא נכון ואמת בס"ד.

עוד פירוש על ויאמרו לאמר אשירה לה' וגו' (שמות טו א). על פי דברי הגאון בעל ווי העמודים בהמדרש (שמו"ר כ"ג י"ב) על הפסוק (תהלים מ ג-ד) ויקם על סלע רגלי (תהלים מ ד) ויתן בפי שיר חדש, מדבר בים, ויקם על סלע רגלי, העמידני בקומה זקופה בים בחרבה ויתן בפי שיר חדש תהילה לאלקינו, הדה"ד אז ישיר משה, עכ"ל. דהנה לכאורה יפלא מאי קמשמע לן המדרש בזה. ופירש הגאון הנ"ל על פי דאיתא במדרש (ב"ר נ"ו ב') ונשתחוה ונשובה אליכם (בראשית כב ה), הכל בזכות השתחויה, המתים אין חיין אלא בזכות השתחויה וכו', ללמדך שאין דבר גדול מן השתחואה, עד כאן. ולפי זה קשה למה לא מצינו השתחואה גבי שירת הים, מאחר דהוא גדול כל כך. אמנם בגמרא (יבמות קכ"א ע"א) משמע גבי כל גל וגל שעמד עלי נעניתי לו ראשי, שזה מצד הסגולה לנענע ראש לעומת הגלים, ולזו הכונה לא השתחוו ישראל, כי היו בלב ימים ויאמר החולק שאין גבורותיו של הקב"ה בכך, אלא מצד הטבע שהשתחוו להגלים, לכך עמדו ולא השתחוו, והבן. וזה דברי המדרש ויקם וגו', ר"ל העמידני בקומה זקופה ולא רצה ממנו השתחואה, כדי ויתן בפי וגו' תהלה לאלקינו, דהיינו דמזה נצמח התהלה לאלקינו כי מעשה ידיו היא ההצלה, עד כאן דבריו הביאו השבט מישראל (בסימן צ"ה). והנה המבואר משם, כי השירה לה' נצמח על ידי שלא רצה השתחואה רק קומה זקופה, כי בזה הורה כי לא ניצולו בסגולה ובטבע של הכנעה, רק בישועת השי"ת, כי בלא זה היה מקום לומר כי אלו ניצולו על ידי הסגולה, ואלו לא ידעו מהסגולה לכך נטבעו. והנה נחזי אנן דדרך השי"ת תמיד לשכון את דכא, ולהראות חסדו על ידיהם, ועל ידי זה ה' מלך גאות לבש (תהלים צג א), כי מתקלס בעולם, אבל בגאים אין מתגאה כי מסלקים כביכול שכינתו, כדאיתא בסוטה (דף ה' ע"א) אמר הקב"ה אין אני והוא וכו', שנאמר (תהלים קא ה) גבה עינים וגו', וקומה זקופה היא גאוה, ועליו אמרו רז"ל (ברכות מ"ג ע"ב) כאלו דוחק וכו'. וכאן רצה דוקא בגאות דקומה זקופה, ועל ידי זה התגאה ועשה ניסים. ועל פי זה מבואר אז ישיר וגו' כדברי המדרש הנ"ל, ויאמרו לאמור, ור"ל כי יש מגדיל כבוד אדונו בהראות סימני הכנעה, כמ"ש בתהילים (תהלים צה ו) בפסוק בואו נשתחוה, ויש בפה, ויש בשתיהם, וכאן לאמור צריך, כי אין להראות סימני הכנעה, והטעם כי אשירה לה' כעין תהלה לאלקינו, כי גאה גאה ארי מתגאה על גוותניא, ר"ל דוקא שלא כדרכו יתברך תמיד, דהיינו שעשה להם נס שהוא גאותו ית' דוקא בהראות סימני גאות וסוס ורוכבו וגו', ומזה נודע ה' עשה והשירה לה', והבן כי נכון הוא בס"ד.