Chasidut su Salmi 99:4

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא א). במדרש (שמו"ר ל' כ"ג) הדה"ד (תהלים צט ד) ועוז מלך משפט אהב, אמר להם משה לישראל הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו, אם אין אתם עושים את הדינין, הוא נוטל את תורתו מכם, למה שלא נתן לכם את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין, שנאמר ועוז מלך משפט אהב, ואם עשיתם את הדינין, עתיד הקב"ה להחזיר בתי דינין שלכם, שנאמר (ישעיה א כו) ואשיבה שופטיך וגו', מה כתיב אחריו (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה, עכ"ל (והובא בחן טוב פרשה זו), ועיין שם מה שדקדקו בו. והנ"ל על פי העקרים (מאמר שלישי פרק ט"ו) שהאריך לבאר ענין המשפטים שנותנין שלמות לנפש ככל המצות, עיין שם. והנה זה ידוע מדבריו דאם עושה המשפטים על הבחינה שמקיים צוויו ית"ש, ודאי נותן שלימות ככל המצות, רק אם עושה רק על בחינת קיום הקיבוץ, אינו נותן שלמות, וכן בכל המצות אם אינו עושה רק למען עצמו, אינו נותן השלימות. והיינו אני נוטל תורתי מכם, ר"ל בחינה זו שאני נותן התורה ומצוה כיון שבזה שאין אתם עושים הדינין, הרי נראה שאף השאר אין אתם עושים על בחינה זו, ואם כן שאני נוטל רק בחינה זו, לא נשאר רק המעשה ואינו נותן שלמות והבן, ואמר למה וכו', ר"ל אף אם תכוונו בשאר כראוי ומומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, מכל מקום לא יתכן כונה הזכה בלי הישרת המדות מנקימה ונטירה וקנאה ושנאה והשגת גבול וגזילה וגניבה וכיוצא בהם שיסודם העדר הבטחון, ועל ידי המשפטים נעדרים ויוכל לנקות הבטחון והוא יסוד הרחקת החונף, כמבואר בחובת הלבבות (שער הבטחון ושער יחוד המעשה), ומי שאינו קונה זה לא קנה כלום, ולא יתכן לו שום מעשה זכה לאלקים. והיינו ועוז מלך, היינו מי שמחזיק בתורה שנקרא עוז (עיין זבחים קט"ז ע"א), משפט אהב בעצם, כי בודאי כבר הוא בעל מדות טובות, כיון שכבר מחזיק בתורה הק' אינו יכול לסבול עול ואוהב משפט, והבן. והנה ידוע (ע"ז ה' ע"א) דדור המדבר בעת קבלת התורה היו כמלאכי אלקים, והיה תועלת המוחש קיום הקיבוץ וגם העסק בדברים גשמיים מלאכה נמבזה ונמאס בעיניהם, וידוע דרושם הקבלה נשאר לנצח, כמו שאמרו רז"ל (שבת ק"ל ע"א) כל מצוה שקבלו בשמחה וכו', לכך צריך היה משה להבינם שיקבלו בחשקות נמרץ, והבן. ועל פי זה נתיישב הוא"ו של ואלה המשפטים דמוסיף על ענין ראשון, שיש בזה שלימות הנפשיי כמו בראשונים, והבן.

אָנָּא בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אַל תַּעֲשֶׂה תוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה פְּלַסְתֵּר חַס וְשָׁלוֹם, כִּי דְּבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד. עַל כֵּן עֲשֵׂה עִמָּנוּ בְּחַסְדֶּךָ, וַעֲזוֹר לָנוּ שֶׁנִּהְיֶה בֶּאֱמֶת בִּכְלַל צַדִּיקִים עַל יְדֵי שֶׁתְּזַכֵּנוּ לִהְיוֹת מִשּׁוֹמְרֵי הַבְּרִית, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה לְבַד יָאוּת לָנוּ לִהְיוֹת נִקְרָא בְּשֵׁם צַדִּיק, כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ עַל יְדֵי חֲכָמֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁאֵין נִקְרָא בְּשֵׁם צַדִּיק כִּי אִם מַאן דְּנָטִיר בְּרִית. וּבְכֵן כְּשֵׁם שֶׁעָזַרְתָּ אֶת יוֹסֵף צַדִּיקֶךָ בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן וְהִצַּלְתָּ אוֹתוֹ וְנָתַתָּ לּוֹ כֹחַ לְהִתְגַבֵּר עַל יִצְרוֹ, כֵּן יֶהֱמוּ נָא מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ, וּתְזַכֵּנוּ בִּזְכוּת וְכֹחַ יוֹסֵף הַצַּדִּיק, וְתִתֶּן לָנוּ שֵׂכֶל חָכְמָה וּבִינָה וָדַעַת וְכֹחַ וּגְבוּרָה דִקְדֻשָּׁה, בְּאֹפֶן שֶׁנּוּכַל לְהִנָּצֵל מִכָּל מִינֵי פְּגָם הַבְּרִית, וְנוּכַל לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרֵנוּ. וְנִזְכֶּה שֶׁתִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתֵּנוּ קְשׁוּרָה וּדְבוּקָה בִּקְדֻשָּׁתְךָ תָּמִיד בְּלִי הֶפְסֵק רֶגַע, לְמַעַן יִהְיֶה לָנוּ כֹחַ עַל יְדֵי זֶה לְסַדֵּר תְּפִלָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ כָּרָאוּי בְּלִי שׁוּם מוֹנֵעַ וְעִכּוּב וּבִלְבּוּל, בְּאֹפֶן שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ, וְיִכְָמְרוּ רַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ וְתָשִׁיב פָּנֶיךָ אֵלֵינוּ. וּתְמַהֵר וְתָחִישׁ לְגָאֳלֵנוּ וְתָבִיא לָנוּ אֶת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, וּלְמַעַנְךָ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ. וְעָזְרֵנוּ שֶׁתִּהְיֶה תְּפִלָּתֵנוּ מְסֻדֶּרֶת כָּרָאוּי, וְתִתֵּן בָּנוּ שֵׂכֶל וָדַעַת שֶׁנּוּכַל לְכַלְכֵּל דְּבָרֵנוּ בְּמִּשְׁפָּט, וְלֹא נִכָּשֵׁל בְּאִמְרֵי פִינוּ, וְלֹא נִטֶּה בִּתְפִלָּתֵנוּ לִימִין וְלִשְׂמֹאל מִן הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת. וּתְזַכֶּה אוֹתָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לִתֵּן צְדָקָה לַעֲנִיִּים מְהֻגָּנִים, וְתַזְמִין לָנוּ מָמוֹן בְּרֶוַח וַעֲנִיִּים הֲגוּנִים לִזְכּוֹת בָּהֶם. וְעוֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ. כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךָ. עוֹשֶׂה צְדָקוֹת עִם כָּל בָּשָׂר עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה, וּתְזַכֶּה אוֹתָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ לִהְיוֹת בִּכְלַל עוֹשֵׂי צְדָקָה, וְתָסִיר רוֹעַ לְבָבֵנוּ, לְמַעַן נִזְכֶּה לִתֵּן צְדָקָה בְּשִׂמְחָה בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וְלֹא יֵרַע לְבָבֵנוּ בְּתִתֵּנוּ לוֹ. פָּתוֹחַ נִפְתַּח אֶת יָדֵנוּ לוֹ לָתֵת לְעָנִי וְאֶבְיוֹן דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. וְנָפֵק לָרָעֵב נַפְשֵׁנוּ וְעָרֹם נְכַסֶּה בֶּגֶד. וּבִגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה תְּבָרְכֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וְתַעַזְרֵנוּ לְסַדֵּר תְּפִלָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת. וְתִהְיֶה תְפִלָּתֵנוּ זַכָּה וּנְכוֹנָה בְּלִי שׁוּם מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת, לְמַעַן לֹא יִהְיֶה שׁוּם מָסָךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין תְּפִלָּתֵנוּ וּבֵינֶיךָ:

ובזוה"ק (יתרו עח; עט.) את מעשה ה' כי נורא הוא אמר ר"א שלימא דכלא וכו' והנורא דא יעקב איש תם גבר שלים בכולא וכו' בכל אתר דהוה שלימותא שכיח איקרי נורא וכו' לית דחילו אלא באתר דהוה שלימותא שכיח. ובזה"ק בשלח (נא:) אתה כוננת מישרים וכו' והבריח התיכון וגו' דא קוב"ה ר' יצחק אמר דא יעקב, וכולא חד אלא למלכא דאיהו שלים מכלא דעתיה שלים מכולא, מה ארחיה שהאי מלכא אנפוי נהורין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים, וכד דאין, דאין לטב ודאין לביש וכו' ומאן דאיהו חכימא אע"ג דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא שלים הוא מכולא דעתיה שלים אנא חמי דבהאי נהירו דינא יתיר ואתכסיא וכו' כך קוב"ה שלים תדיר וכו' בג"כ בעי לאסתמרא מניה. והוא שיראה שאינה מן התורה, תוכל להגיע ליראה מפני החסרון, כמו שנזכר לעיל, וכמו שמבאר, וחושך מיושר אך למחסור. אבל יראה שהיא מן התורה ע"י האמונה, נקרא שלימו דמהימנותא קדישא, כדאיתא בזה"ק (יתרו עט.) מאי דכתיב (בראשית כח) ויירא ויאמר מה נורא וגו' מאי קא חמא דקאמר דאיהו נורא וכו' חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אתקרי נורא כו' יעו"ש. שהתורה היא ישרה וקרואה ספר הישר כמ"ש (שמואל ב' א) הלא היא כתובה על ספר הישר, שהיא מעמודא דאמצעיתא, והיא תמימה, שהאחוז בה אין לו חסרון, מפני שמישרת מדותיו של אדם, שלא יטה להשקע בשום קצה מן המדות, שעי"ז נופל אדם בחסרון. שאם יכנע תחת מדה אחת שבמדות בלא קו ומשקל הדעת להכריע, שלא יטה לקצה אחרון, מכל מדה, יש בכל מדה חסרון אף שהיא מדה טובה, אך אם יתנהג במדה זו בתורת מדה טבועה וקבועה בלא הכשר דעת וחשבון, אז ישתמש בהמדה במקום שאינו ראוי, כגון שירחם על אכזרי, ואין לך רע מזה שמרחם על אכזרי ומחזיק ומקיים כח מזיק לעולם. ולזה צריך להשתמש בכל מדה בדעת במקום הראוי, ויכלכל דבריו במשפט בכל פרטי הנהגותיו כפי דעת התורה, אז יהיה שלם בלא חסרון. ועיקר החסרון הוא חסרון אמונה וכדאיתא בזה"ק ויקרא (דף טז:) והיה כי יחטא ואשם וכו' דהא בגין דא אסתלק קוב"ה מכלא כביכול קוב"ה לא אשתכח בקיומיה דהא כנסת ישראל אתפרשא מאתרהא הה"ד (ישעיה מד) אבדה האמונה דא כנסת ישראל כד"א (תהלים צב) ואמונתך בלילות וכו':