Commento su Giobbe 4:24

מענה אליפז. (אליפז בן עשו היה ועל ידי שנתגדל בחיקו של יצחק זכה שתשרה עליו שכינה:

ויען. מל׳ עניה ותשובה:

ויען אליפז, הנסה - הנו"ן לשון רבים והסמ"ך מקום שי"ן והה"א מקום אל"ף, וכמוהו: נסה עלינו אור פניך ה'.

ויען אליפז כו'. אמרו רבותינו ז"ל הנה דמית לאברהם והוא עמד בעשרה נסיונות ואתה:

התימני. מארץ תימן מארצו של עשו (סא"א):

אליפז החזיק כדעת התורה, כי האדם חופשי בבחירתו, ושמערכת הכוכבים אין להם שום יכולת על דברים התלויים בבחירת האדם, כי הרשות והכוח בידו בכל מעשיו לעשות או לחדול בין טוב ובין רע, והכוכבים במערכתם לדרכם ילכו יגביהו עוף, ואין פועלים בעולם השפל, כמו שאמר ובני רשף יגביהו עוף (סימן ה' פסוק ז), דרכי האדם אינם חרוצים מפאת המערכה רק הבחירה בידו להרע או להיטיב לעצמו, כפי שיכין את עצמו ברצונו, כי ראינו שהכעס והתאוה ימיתו את האויל בבחירתו להתנהג במו (שם פסוק ב), האדם לעמל יולד, החריצות עיקר וההשתדלות מועיל ומוכרח אל ההצלחה (שם ז).

ומה שנראה לפעמים שיצלח האדם הצלחה פתאומית בלא עמל ובלא יגיע כפיים, כאילו השיג תכלית מאויו בלי אמצעים משתלשלים מובילים אליו, היא הצלחה כוזבת, בלתי מתקיימת בידו או ביד בניו, לא כן הצלחת הנהנה מיגיע כפיים, היא זרועיה תצמיח ותעש פרי (שם ג-ז).

לכן, גם הפחד אשר פחד איוב תמיד (כמו שאמר (איוב ג כה): כי פחד פחדתי), אשר תלאו בחיקוי שבא אל נפשו מגזרת המערכת, הוא בטעות, כי מפני חטאיו בא לו הפחד, כי לפיהן יעלה או ירד, כמו שאמר הלא יראתך כסלתך, שיבואר גם כן שרוצה לומר "מכסלתך היה לך לירא, ותום דרכיך ראוי שיהיה תקותך" (סימן ד' פסוק ו).

אולם ביאר בדבריו עיקר אחד, הזכירו העיקרים (פרק ה ממאמר הרביעי), כי הפעולות האנושיות אי אפשר שיהיו כולם מוכרחות הכרח גמור כמו שהוא לדעת חוזי בכוכבים, שאם כן יבוטל טבע האפשר שהתבאר מציאותו מן החוש, ויעקרו כל שורשי התורה, ושיהיו כל פעולות האנושיות בחיריות בחירה גמורה, ושיהיה ההשתדלות מועיל בכולם, וכמו שהוא כן דעת הפילוסוף, הוא גם כן מבואר הביטול, שאנחנו רואים בחוש פעולות רבות שישתדל האדם להשיג דבר מה ויעשה כל ההכנות שאפשר שתעשינה להשיג התכלית ההוא, ולא די שלא יגיע התכלית ההוא אלא שההכנות ההם שעשה יהיו סיבות אל הגעת ההיפך, כמו שהיה באחי יוסף, שהשתדלותם במה שמכרוהו לעבד כדי שלא ימשול עליהם היה סיבה להגעת ממשלתו, וכן פעמים רבות יגיע לאדם טוב מה בזולת השתדלות כלל, כמו שהשיג שאול את המלכות בזולת השתדלות. אולם הפעולות האנושיות מחולקות:

• שנמצאו פעולות הבחיריות בחירה גמורה, והם אותם שטבע האפשר שמור בהם, והם אותם שייפול בהם החריצות וההשתדלות, ושעליהם ישובח האדם או יגונה, ובהם יבוא האזהרה והציווי והשכר והעונש,

• וקצת הפעולות מוכרחות הכרח גמור, כדברים שנגזר עליהם מאת ה' שיבואו על כל פנים, כמו מעשה דיוסף וכדומה,

• וקצתם מעורבות מן ההכרח והבחירה, כמי שזורע ותגדל התבואה, והחופר ומצא מטמון, שלא תימצא התבואה לולא ההשתדלות שזרע ולולא ההשגחה שנתן מטר ורוח יורה ומלקוש בעיתו.

אולם, גם הפעולות המוכרחות או המורכבות מהכרח ובחירה, אין ההכרח מצד המערכת רק מצד השגחה ורצון ה' (שם פסוק ח).

והביא ראיה שנמצאו פעולות השגחיות מן המטר (שם ט-יב), וממה שהציל אביון מיד חזק ממנו, הגם שמצד הטבע היה ראוי שיגברו העריצים על החלשים וישמידום מעל פני האדמה (שם יב-יז), ומזה הצד ביאר, שלפעמים יגיע אל האדם איזה רעה בהשגחת ה', כדי להצילו על־ידי-כך מרעה יותר גדולה המוכנת לבוא, כמי שרוצה לצאת לדרך וניגפה רגלו באבן ומנע ללכת בדרך ההוא, או מי שרוצה ליכנס לספינה וקפץ עליו חולי ולא הלך, ונפלו לסטים בדרך ההוא, והספינה טבעה בים, נמצא על־ידי הרע המועט שמרו ה' מרעה יותר גדולה המעותדת לבוא (שם יז-כג), ההשגחה הזאת מתפשטת על הצדיקים על כל פרטי מעשיהם (שם ח), עד שישמרם מכל הפגעים למיניהם (שם כג), וגם בני חיי ומזוני לא במזלא תליא מילתא לדעתו רק בזכות ובהשגחה (שם כד-כז). והראיה על זה:

• בעניינים הכוללים – מטבע המטר, והשקות הנחלים במדינות שאין המטר יורד שם, כארץ מצרים (שם ט י),

• בעניינים החלקיים – ממה שמפר מחשבות ערומים, או שלפעמים יהיו האמצעיים שהכינו לתכלית מה סיבה אל ההיפך כנ"ל (שם יב יז).

ובזה השיב על־פי החקירה על תלונת איוב אשר התלונן ואשר היה אצלו מופת חותך להכחיש ההשגחה ממה שנמצאו צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, והוא אמר כי יהיה זה לפעמים לטובתם (שם יז כג).

אולם, יען שתשובה זו אינה מספקת בעיניו, ורק הוציאה משכלו, כמו שאמר הנה זאת חקרנוה, לא סמך על תשובה זו (שם כז), ועיקר שיטתו בשאלה הזאת של צדיק ורע לו, ביאר בסימן ד', ואמר שהגיע לו הופעה על זה בדרך נבואה, שהודיעו לו בחזיונות לילה, שהרע הבא על הצדיק הוא בעבור איזה חטא אשר חטא, כמו שאמרו רז"ל "אין ייסורין בלא עוון", והגם שלא נמצא לו חטא בהשקפה ראשונה, אין אדם יכול להתהלל ולומר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי, אם בהשקף על גדולת הבורא ורוב טובותיו עם האדם, שלפיהו התחייב לו עבודה בלי תכלית, ואם בהשקף על שפלות האדם נגדו, שמצד שתי אלה ההשקפות הוא מן הנמנע שיזכה ילוד אשה נגד אלהי מרום, ושיאמר שהשלים כל עבודתו לאלהי עושו בתכלית השלמות, ולכן יביא ה' עליו ייסורים, לא לרעתו אך לטובתו למרק עוונו לרפא חולי נפשו טרם יתמלא סאתו, וטרם יתחייב בעונש גדול יותר כבד ויותר ארוך, אם באבדון נפשו מנצחיותה, אם באבדון גופו למות קודם זמנו (סימן ד' יב כא),

ותרופות אלה קלים המה בערך מה שיעלו ארוכה שלא ייכרת לנצח, בעניין שלפי שיטתו יצוייר שהצדיק יתייסר, אבל לא יצוייר שהצדיק יאבד (ז יב), ומייסורי איוב אין ראיה גם לפי דעתו רק שהצדיק מתייסר לא אובד, ואם כן נהרס כל היסוד אשר הניח איוב להוכיח דעתו שהארץ ניתנה ביד המערכת ממה שבאו עליו ייסורים הגם שלא חטא לפי דעתו, כי הייסורין האלה באו עליו בעבור איזה חטא שמצא בו שלא השלים עבודתו כראוי לערך עבודת האל שאין לה גבול ותכלית, ולא באו הייסורין להאבידו כי עוד ייבנה ויתכונן (שם וסימן ד' כ כז).

והוסיף להוכיח לו שאינו שלם בעבודתו לגמרי, ממה שתיכף שבאו עליו ייסורים החל להתלונן על ה' ולהכחיש בפינות האמונה, שזה סימן שיראתו את ה' לא היה באמת רק מאהבת גמול ויראת עונש, כי הירא את ה' באמת, לא ימעדו אשוריו בעת אשר יוכיחנו אלוה, ולא כאיוב הבל יפצה פיהו להפך הקערה על פיה (סימן ד' פסוקים ב ז).

הנסה. לשון תימה הבעבור שניסה דבר אליך תלאה בנסיון אחד שניסך בוראך ובא אליך אתה נלאה, ומעתה עצור במילין מי יוכל מלהשיבך:

הנסה. האם ראוי ונכון שכאשר המנסה אותך בדבר רעה מן הרעות נעשית מיד עיף ויגע מלהיות מחזיק בתומתך ולכן מי יוכל להתאפק לעצור בדברים מבלי להשיב:

הנסה. מל׳ נסיון והיא בה״א התימה:

באור מלות המענה, הנסה דבר אליך תלאה. הוא מענין נשיאה בתמורת השי''ן בס' והאל''ף בה''א וכמהו נסה עלינו אור ה' והרצון בו אם נשא משל ונדבר אליך ולהשיב על דבריך תלאה או יהיה מענין נסיון והוא היותר נכון והרצון בו האם כאשר נסה השם להגיע אליך דבר מן הרעות תלאה ובזה אמר כי עתה תבא אליך ותלא:

הנסה הדבר. בספרים שלנו הדל"ת רפויה כמנהג ובעל לשון למודים ובעל מקנה אברהם כתבו בכלל אתי מרחיק שיצאו מעטים מן הכלל ומנו בתוכם הנסה דבר ונראה שאמרו כן על אליך תלאה שהתי"ו בדגש אע"פ שהמלה מלרע וכן מצאתתי במקצת ספרים מדוייקים אבל במקצתם התי"ו רפויה כמנהג:

הנסה, וכי נסה מכבר איזה דבר רע ומקרה ופגע לבא אליך, אשר לכן תלאה עתה? ר"ל וכי כבר קדמו עליך פגעים רבים ומכאובות עד שעתה נלאית נשוא אותם? הלא עד עתה שום דבר לא נסה א"ע לקרב אליך ולהרע לך, וזה הפעם הראשון שבא עליך דבר רע ואיך נלאית תיכף ומעדו אשוריך? ומי יוכל לעצור במלין מלהתוכח כנגדך?

הנסה דבר. מלת דבר הוא הנושא, ור"ל דבר ממקרה העולם ודבר רע, כמו כי שלום לך ואין דבר (ש"א כ' כ"א), מצייר דבר הרע כעצם מופשט שמנסה א"ע לבא על האדם להרע לו:

ועצור במלין לא נוכל - ויש אומרים:

הנסה רבר אחד לא עמדת בה והלא כמו זר נחשב כי הלא חמשה היו אתו וגם לתכיפות גהד' נחשבים לאחד הלא עם השחין הם ב'. אך יאמר הנה הד' היו ממך והלאה כי עור בעד עור כו' ועל כן עמדת בהם אך עתה הנסה דבר אליך בגופך שהוא אליך ממש תלאה ואל תחסדנו באמור כי שבעת ימים לא דברנו ועתה נתריס נגדך כי הלא ועצור במלין כו' והוא בשום לב שהל"ל ועצור ממלין. אך יאמר כי דרך המווכח שבהיות לו טענה מספקת ונצחת אין מעצור לרוחו לעכב תשובתו בקרבו ויהיה בקרבו כאש צרבת וזה יאמר ועצור בהיות מלין להשיב מי יוכל. או יאמר על דרך זה אל תאשימני כי שתקתי שבעה ימים ועתה אדבר נגדך כי הלא ק"ו הדברים אם אתה שה' נסה אותך כי סבלת שבעה ימים ועמדת בנסיון וגדלת מאד בזכות זה עם כל זה תלאה ואין מעצור לרוחך ותפסיד כל מה שהרוחת עם שאין ראוי ואין לך מלין לדבר רק שהלאות מכריחך אני שיש לי מלין להשיבך האוכל לעצור וזה אמר נסה לשון עבר:

תלאה. ענין עייפות ויגיעה כמו את כל התלאה (שמות יא):

ועצר. העי"ן בשוא לבדו מכלול דף מ"ט ולוית חן שער א' פ' י' ושער ג' פ' י"ט וכן כתבו המדקדקים אחרים:

הנסה - המנסה וטעם דבר בדבר. ואחרים אמרו: כי הדבר הוא המנסה.

ועצור. ענין מניעה ועכבה כמו שרים עצרו במילים (לקמן כט):

ועצור במלין - לא נוכל שלא נשיבך.

במילין. ענין דבור:

הנה יסרת רבים. שהרבו דברים הוכחתם ויסרתם:

ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה. אין הקב"ה נגלה אל האומות אלא בלילה. וכה"א בסעיפים מחזיונות לילה (איוב ד יג). וכתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (בראשית לא כד). וכתוב ויבא אלהים אל בלעם לילה (במדבר כב כ).

הנה יסרת. הנה מאז הלא אתה יסרת רבים אשר הרבו דברים כלפי מעלה:

רפות. מל׳ רפיון:

הנה יסרת, ר"ל אך עתה ע"י שפערת פיך לבלי חק לכפור בהשגחה ובפנות האמונה, בזאת יסרת רבים, שזה יהיה להם למוסר השכל, וגם הכושל באמונה יקימון אותו מליך עתה ויצדיק דין שמים, ויכיר כי צדיק ה' במשפטו, כי ממה שיראה שתכף בבא עליך רעה נלאית ולא עמדת בנסיון, מזה יכירו כולם שעבודתך לא היתה לשם שמים רק מאהבת הגמול ויראת העונש, ויראתך היתה ע"י כסלתך ותקותך ולא יראה אמתית ובזה יכירו כולם שה' הביא עליך את הרעה במשפט ובצדק, משא"כ אם היית מחריש ומקבל היסורין היו הכל אומרים שצדיק כמוך נתיסר בלא משפט, והיו מוצאים פ"פ לכפור בהשגחה:

(ג-ד) ידים רפות תחזק. וברכים כרעות תאמץ. ברכים כורעות הוא יותר מן כושל, שהוא ע"י דבר אחר, והכושל והכורע ברגליו הוא יותר מידים רפות, שזה נופל לגמרי. והוסיף במליצתו גם כושל יקימון מליך, וגם ברכים כורעות תאמץ, והאימוץ הוא יותר מן החיזוק, והסדר תמיד חזק ואמץ. וכן אמר (ישעיהו ל״ה:ג׳) חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו:

הנה יסרת רבים וכו'. יודעים אנו כך כי היית מוכיח לרבים לישב דעתם בצערם. ואיך עתה שנגעו היסורין בך כי עתה תבא אליך ותלא ואיך לא זכרת מה שהיית אומר לאחרים. הלא יראתך כסלתך י"מ לשון הבטחה דעתה נתגלה דיראתך הוא שהי"ל הבטחה שייטיב עמך תמיד ולא היתה יראתך שלימה:

הנה יסרת כו'. אמר הנה היית נאה דורש בהיותך בריא אולם ולא נאה מקיים בבוא עליך רעה כי הנה יסרת רבים בל יבעטו ביסורין. ואל תאמר אולי קצו יסוריהם מיסוריך כי הלא היו רבים ולא יבצר היו ביניהם כמוך ושמא תאמר כי אתה רפוי ידיך מגודל הרעה כי הלא על דרך נס נפשך נתקיימת בגופך הנה גם ידים רפות תחזק:

וידים רפות. ויגורות מפורענות הבא עליה' אתה היית רגיל לחזקם ולומר אל תירא שכך הוא מדת הדין:

וידים רפות. הידים שהיו רפות באמונת השם אתה הייתי מחזק באמרי מוסר:

יקימון. רגילות הם מליך להקים את הכושל:

כושל. האיש הכושל היו מליך מקיימים אותו וברכים הכורעות לנפול אתה היית מאמץ ר״ל כל מי שהיה נבוך בהשגחת המקום בעבור מה שהגיעהו מהרעות בחושבו שבאה מצד המערכה ולא בהשגחה הנה מאז היית אתה מעמידו על האמת לומר שבא בהשגחה ומצד העונש על הפשע והנה שבו כולם והודו לדבריך:

כושל. ענין נפילת הכח והתשות:

הנה עתה ע"י שמלאת פיך חצץ יסרת רבים שיקחו מוסר ממך להצדיק דין שמים, וגם ידים הרפות באמונה תחזק עתה, ומליך יקימון את הכושל באמונה שיכיר וידע שכל דרכיו משפט ואין עול:

ולא בלבד היו אשר צרתם מממון ובנים כי אם גם כושל נשבר בגופו כמוך יקימון מליך ולא בלבד החלש המעותד בגופו ליפול כי אם גם אחר החלו ליפול כי היו ברכיו כורעות כבר תאמץ:

כורעות. היא הנפילה על הברכים:

תאמץ. תחזק:

כי עתה. וכאשר עתה תבוא אליך מה מהרעות נעשית נלאה ועיף להחזיק עצמך וכאשר נגעה אליך הרעה נעשית מבוהל ומבלי דעת מיושבת לדבר דברי רוח:

ותלא. כמו ותלאה:

כי עתה, אחר שעתה בפעם הראשון תבא הדבר והרעה אליך, וגם רק תבא אליך, שזה תחלת ביאתה ולא מימים רבים רק עתה מתחלת הרעה לבא, ויותר מזה שרק תגע עדיך נגיעה לבד, ר"ל ששבט אלוה רק התחיל לנגוע בך זה מעט זמן, ובכל זה ותלא ותבהל, ולא יכולת להתאפק מעט זמן ולעמוד בנסיון, מזה יכירו כולם וידעו, כי.

תבא אליך, תגע עדיך. במ"ש תגע מוסיף שלא באה עדיין אליו ממש, רק נוגעת אליו. ובמ"ש עדיך, מוסיף שגם לא נוגעת אליו בעצמו רק עדיו סמוך לו, לא בעצמו ממש, שמלת עד מציין לרוב עד ולא עד בכלל (עמ"ש הושע י"ד ב'), ועז"א ותבהל, כי הלאות לא יצדק רק אם כבר סבל את הרע ונלאה ממנה:

כי עתה בהיות עתידה לבא עליך צרת עצמך כבר והלא על צרות ראשונות תגע עדיך בגופך אחרי כן ותבהל:

עדיך. אליך כמו ועדיכם אתבונן (לקמן לב):

כסלתך. ענין בטחון ותקוה כמו אשר יקוט כסלו (לקמן ח):

ותום. הוי״ו באה במקום עם וכן ויוסף היה במצרים (שמות א׳:ה׳) ור״ל עם יוסף שהיה במצרים:

הלא. עתה סופך מוכיח על תחלתך שיראתך שהיית ירא שמים:

הלא יראתך. הלא עתה נראה למפרע שכל יראתך היתה למען בטחונך בה להשיג מבוקשך ע״י ולא מדעת שלימה מיראת הרוממות:

כסלתך. ר''ל תקותך והרצון בו שמה שהיית ירא אלהים לא היה אלא לתקותך שישמור קנייניך וכאשר ראית אבוד הקנינים ההם סרה יראת השם מעל פניך, וי''ו ותום דרכיך כפ''א רפה בלשון ישמעאל והרצון תקותך תום דרכיך ר''ל תקותך שישמרו קנייניך היתה סבת תום דרכיך ולזה סר תמימותיך בסוף הקניינים ההם:

הלא יראתך כסלת, שמה שעד עתה היית ירא אלהים לא היתה יראה אמתית, כי היתה רק בסבת כסלתך, שהיית מקוה על ידי יראת ה' להשמר מכל רעה ונזק, והיית ירא יראת העונש לא יראת ה', וכן תקותך היתה סבת תום דרכיך, מה שהיית תמים דרך לא היה לשם ה' רק בעבור תקות הגמול והשכר, כי לכן אחר שראית שה' הביא עליך יסורים וסר טובו ממך התחלת להכחיש בהשגחה ובפנות האמונה, וא"כ מבואר כי הביא עליך היסורין כדין:

כסלתך, תקותך. המקוה מקוה להשיג דבר טוב, והכסל הוא הבוטח שלא יגיע אליו רעה, כמ"ש כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד (משלי ג׳:כ״ו-כ״ז) והיראה תמנעהו מלעשות רע, מפני כסלו שלא יגע לו רע, והתום דרך יעשה טוב מפני התקוה להשיג טוב, ונגד מ"ש בשבחי איוב, תם ישר, אמר תקותך ותום דרכיך, ונגד מ"ש ירא אלהים וסר מרע, אמר יראתך כסלתך.

כסלתך - דבר שתשען עליו, כמו: וישימו באלהים כסלם.

הלא יראתך כו'. יראת ה' שהיתה בך שהיא היתה כסלתך בל תבואך רעה היה ראוי תהיה עתה הצדקות ההוא תקותך להרפא מתחלואיך ותום דרכיך מלקוץ ביתר יסוריך:

כסלתך. היא (ע' תוס' ב"מ נח), מחמת כסילות היא ולא מדעת שלימה וכן תקותך ותום דרכיך הכל כסילות:

תקותך ותום דרכיך. תקותך היתה עם תום דרכיך ר״ל לא היתה תום דרכיך מאהבתה אותה אבל מחשבת השגת תקותך היתה עמה כי הלא עתה באבדן תקותך תפר היראה:

נכחדו. נעלמו ונאבדו כמו ותכחד מן הארץ (שמות ט׳:ט״ו):

זכר נא. עתה החל לסתור דבריו ואומר תן עתה דעתך לזכור מי הוא הנקי הנאבד מכל וכל ואיה הם הישרים אשר נכחדו מבלי תקומה:

נא. עתה:

זכר נא. אתה אומר שהצדיק נספה בלא משפט ומזה הבאת ראיה לכפור בהשגחה, הנה הבא להחליט דבר כזה צריך שיברר דבריו מן הבחינה והנסיון שכן קרה לצדיקים רבים שנאבדו בלא עון. אני אומר לך הזכר נא מי הנקי אשר אבד, הזכר נקי אחד בשמו שבו קרה זאת? ואם שכחת שמו, הזכר נא עכ"פ איפה ישרים נכחדו, הזכר שם המקום ששם קרה המאורע הזאת:

נקי אבד, ישרים נכחדו. הנקי יציין שהוא בפ"ע נקי מחטא, הגם שיוכל להיות שבני אדם יחשדו אותו, וזה ההבדל בין נקי לצדיק, שהצדיק יציין שהוא צדיק בדינו בעיני בני אדם, וכמ"ש בסנהדרין (דף ל"ג ע"ב) מנין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד י"ל ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו, ת"ל נקי אל תהרג, (ר"ל הגם שיצא חייב הוא נקי וי"ל זכות) ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד י"ל ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל וצדיק אל תהרוג, (ר"ל הגם שאינו נקי באמת הלא יצא צדיק בב"ד), ויש הבדל בין אבד ובין נכחד, שהנכחד הוא בערך בני אדם שמכחידין מציאותו, ובזה משתתף עם הוראתו הפשוטה על ההכחשה, ולפ"ז הנקי יצוייר שיכחד, שבני אדם שאין יודעים שהוא נקי יכחידו ויכחישו מציאותו, אבל לא יצוייר שיאבד, והישרים שהם ישרים גם בפני בני אדם, לא יצוייר שיכחדו, כי כולם יודעים ישרם וצדקתם:

נכחדו - נכרתו, כמו: ותכחד מן הארץ.

זכר נא מי הוא נקי אבד. פירוש מכל וכל ולפי דבריך שהכל תלוי לפי המזל לא יבצר מאיזה צדיק שהיתה הורתו ולידתו בעת מזל שאינו טוב ותזכור אותו. ואם תזכירהו אפשר שאני בקי בו שהיה לו איזה עון:

כי אל תתיאש מן הרחמים כי זכר נא מי הוא נקי אבד לגמרי ואיפה ישרים נכחדו בהחלט:

ואיפה. איה פה:

נכחדו. נכרתו כמו ותכחד מן הארץ (שם ט):

כאשר ראיתי. אשר (כן) נכחדו חורשי און ומכינים את האון במחשבתם כחורש זה שמכין לפני הזריעה ואחרי כן זורעים במעשיהם את העמל וראיתי, שהם יקצרוהו כלומר רעתם שבאה עליהם, וראיתי כי:

כאשר. מוסב למעלה לומר מי הוא נקי אבד וכו׳ להיות דומה כאשר ראיתי אשר חורשי און וזורעי עמל שהם יקצרו פרי זרעם ר״ל כמו החורש להכין השדה לזריעה ואח״כ זורע הלא יקצור הזרע שזרע כן חושב הרע ועושהו מקבל הגמול משלם ויאבד לנצח:

עמל. ענינו עול:

וזורעי עמל. הרצון בו עול וכן תחת לשונו עמל ואון והמשיל ההשתדלות באון לחרישה וזריעה וקצירה להורות על רוב השתדלותם בו ועשותם תחבולות רבות עד שישיגהו כמו הענין בעובדי האדמה שיעשו מלאכות רבות להגיע אל התכלית המבוקש מהם:

כאשר ראיתי, ר"ל אנכי אזכיר לך מעשים רבים שרשעים כלו ואבדו ואזכיר לך שמותם, ואתה הזכר עכ"פ מעשה של נקי אחד שאבד כמו שאני אזכיר מה שראיתי שחורשי און יאבדו, ושיעור הכתוב זכר נא מי נקי אבד כאשר ראיתי חרשי און מנשמת אלוה יאבדו, ר"ל שזה יקרה לרוב שהצדיק מתיסר ביסורים זמניים לפי שעה למרק חטאיו, אבל לא יקרה שיאבד לגמרי, וזה ההבדל בין צדיק לרשע, שהרשע במלאות ספקו זכרו אבד מני ארץ והצדיק שבע יפול וקם. וז"ש זכר נא מי הוא נקי שאבד על זה האופן שראיתי שחורשי און וזורעי עמל בהגיע העת אשר יקצרוהו ויקבלו עונשם, אז.

חורשי און וזורעי עמל. העמל מציין יגיעת הנפש, והאון מציין הכח שלא במשפט, ומציין ההכנה לעשות און וגזל בשם חרישה, שהיא הכנה אל הזריעה, ואחריו תעמל נפשם לשמור האון שיעשה פרי, כמו שהזריעה בא אחר החרישה, שהיא שמירת האון בלב ובמחשבה ורוב המחשבה בו וזה קורא בשם עמל, שלכן יגדל פרי חטאתם עד יבוא להם עת הקציר לקצור פרי מעשיהם ולקבל ענשם:

וגם שרעתך רבה קרובה להכחדה מה שאומר מי הוא נקי אבד הוא כאשר ראיתי חורשי און:

מנשמת אלוה יאבדו. מנשיבת סערתו וכעסו:

מנשמת. מנשיבת הבל פיו יאבדו ר״ל במעט סיבה ובדבר קל בהפחת רוח בעלמא:

מנשמת. ענין נשיבה וכן מנשמת רוח אפו (שמואל ב כ״ב:ט״ז):

מנשמת אלוה יאבדו, מן העולם לגמרי, ומרוח אפו יכלו ולא ישאר זכר למו, ואבדון כזה לא יקרה אל הצדיק והנקי:

מנשמת אלוה יאבדו ומרוח אפו יכלו. הרוח גדול מן הנשימה ושבא על הוצאת נשימת האף לחוץ, כמו אשום ואשאף יחד (ישעיה מ"ג י"ד), והרוח הוא הרוח הכולל הנושב, והכליון גדול מן האבדה, שהאובד נמצא באשר הוא שם, והכלה אינו עוד במציאות, ויאמר, כי מנשימה קלה של אלוה יאבדו ממקומם ומנחלתם, ומרוח הגדול של אפו יכלו לגמרי מן העולם:

שמנשמת אלוה יאבדו לגמרי ומרוח אפו יכלו לצמיתות מה שאין כן אתה כי עוד לך תקנה:

ומרוח אפו יכלו. כלים תמיד ועל דור המבול דיבר:

ומרוח וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

יכלו. מל׳ כליון:

(ה) או יאמר כי עתה תבא אליך המכת שחין ותלא ותגע עדיך שתראה תגע המכה עדיך שהוא עד כל עצמך היא מיתתך ותבהל מיראת מות:

(ה) או יאמר כי עתה תבא אליך המכת שחין ותלא ותגע עדיך שתראה תגע המכה עדיך שהוא עד כל עצמך היא מיתתך ותבהל מיראת מות:

(ו) ואל תאמר שאדרבה אתה שואל המות בפירוש למה יתן לעמל אור כו' הלא יראתך פן תמות היא כסלתך המביאך לדבר דברי כסילות מרוב כעס אך תקותך לבל תמות ערירי כמות שאתה עתה ותום דרכיך לבל תדבר סרה:

(ו) ואל תאמר שאדרבה אתה שואל המות בפירוש למה יתן לעמל אור כו' הלא יראתך פן תמות היא כסלתך המביאך לדבר דברי כסילות מרוב כעס אך תקותך לבל תמות ערירי כמות שאתה עתה ותום דרכיך לבל תדבר סרה:

(ז) הלא הוא כי זכר נא מי הוא נקי אבד עם שעבר עליו צרה גמורה והנה על פסוק שאגת אריה וקול שחל אמרו שמדבר על יהודה וחושים בן דן שאגת אריה יהודה בתגרתו עם יוסף וקול שחל הוא חושים שהרים קול אחריו שמקולם גפלו כל גדולי מצרים לארץ ונפלו שיניהם וזהו ושני כפירים נתעו. וראוי לדעת מי נתן ענין זה פה ואחשבה כי מפסוק זה זכר נא כו' על יעקב וזרעו ידבר והענין לאמר לאיוב אם זך וישר אתה גם שתראה עצמך בצרה אל תירא כי מן המצר יושיעך ה' הפך המוצלחים בלתי טובים כי יפלו בנופלים ועל שני סוגים אלה הביא ראיה ואמר זכר נא מי הוא נקי אבד יעקב שבקש לבן לאבדו וכן יוסף כי מה שאירע ליעקב כו' ואיפה ישרים נכחדו הם ישראל שבמצרים בעבודה קשה ובהשלכת היאור להכחידם:

(ז) הלא הוא כי זכר נא מי הוא נקי אבד עם שעבר עליו צרה גמורה והנה על פסוק שאגת אריה וקול שחל אמרו שמדבר על יהודה וחושים בן דן שאגת אריה יהודה בתגרתו עם יוסף וקול שחל הוא חושים שהרים קול אחריו שמקולם גפלו כל גדולי מצרים לארץ ונפלו שיניהם וזהו ושני כפירים נתעו. וראוי לדעת מי נתן ענין זה פה ואחשבה כי מפסוק זה זכר נא כו' על יעקב וזרעו ידבר והענין לאמר לאיוב אם זך וישר אתה גם שתראה עצמך בצרה אל תירא כי מן המצר יושיעך ה' הפך המוצלחים בלתי טובים כי יפלו בנופלים ועל שני סוגים אלה הביא ראיה ואמר זכר נא מי הוא נקי אבד יעקב שבקש לבן לאבדו וכן יוסף כי מה שאירע ליעקב כו' ואיפה ישרים נכחדו הם ישראל שבמצרים בעבודה קשה ובהשלכת היאור להכחידם:

(ח) כאשר ראיתי חורשי און עליהם באמרם הבה נתחכמה שהוא למושיען של ישראל שנשבע שלא להביא מבול לעולם ועל ידי חרישה והכנה זו גם זרעו עמל על ישראל וישימו עליהם שרי מסים בעמל חומר ולבנים כו' ואחרי כן יקצרוהו הזורעים בדבר אשר זדו עליהם:

(ח) כאשר ראיתי חורשי און עליהם באמרם הבה נתחכמה שהוא למושיען של ישראל שנשבע שלא להביא מבול לעולם ועל ידי חרישה והכנה זו גם זרעו עמל על ישראל וישימו עליהם שרי מסים בעמל חומר ולבנים כו' ואחרי כן יקצרוהו הזורעים בדבר אשר זדו עליהם:

(ט) כי מנשמת אלוה יאבדו כמה דאת אמר נשפת ברוחך כסמו ים ולא עוד כי אם ומרוח אפו מעת ברוח אפו יתברך נערמו מים היה מספיק אותו הרוח לבדו לכלותם מקל וחומר אם רוח הפה שהוא קר הפשיר המים והמיתם רוח החוטם שהוא חם ורוגז על אחת כמה וכמה אך עשה למען הביא מוראם עליהם ואם כן גם אתה אם נקי אתה אל תירא כנקי הנזכר כי העון ממית כאשר למצריים:

שאגת אריה וקול שחל וגו'. הארי גדול, והשחל בינוני, והכפיר קטן כולם נתעו. כלומר המלכים והשרים והעבדים וכל שמות הללו שמות אריה הם:

שאגת אריה. עם כי היה להם שאגת אריה וקול שחל לאיים ולהפחיד את הבריות ושיני כפירים לאכלם בכל פה הנה בסופם המה נתעו לבלי דעת למצוא הצלה מהרעה הבאה עליהם:

שחל. וכפירים ליש ולכיא המה שמות הארי זכר ונקבה אלא שזה גדול מזה:

אריה ושחל וכפירים וליש ולביא. הם משל לאנשים הרעים אשר כל מגמתם להזיק לזולתם כמו אלו החיות אשר יכספו לטרוף זולתם מהב''ח:

שאגת, שיעורו שאז יאבדו ויכלו שאגת אריה וקול שחל, ושני כפירים נתעו, שאז נעקרו מלתעותיהם החדות, (המשיל את הרשעים לאריה טורף בגבורתו, שיצוד טרפו על ידי שאגתו שיפיל אימה, ואח"ז אוחז הטרף בשניו, ובבא זמן מפלתו יכלו כלי הטרף שלו ויאבד כחו), ואז.

(י-יא) שאגת. מלת יכלו שבפסוק הקודם נמשך לשתים, מרוח אפו יכלו, (יכלו) שאגת אריה וקול שחל. וכן שני כפירים נתעו נפעל משורש לתע כמו מלתעות כפירים, כמו נלתעו, ונפל למ"ד פ"א הפעל ונשלם בדגש, כמו שיהיה בשורש לקח, ור"ל יעקרו מלתעותיהם, כמו מְסַקֵּל מְשָׁרֵשׁ ודומיהם. אריה ושחל הם גדולים, וכפירים הם הקטנים, וליש מין גדול באריות, ולביא כולל הנקבה שי"ל גורים, כמ"ש (נחום ב'):

שאגת אריה - פירש בו רבי משה הכהן נ"ע: כשאגת אריה, והעניין שישליט עליהם המקום אריות וחיות. ופירש רבי יונה נתעו נלתעו מן מלתעות. ושניהם רחוקים ופירושו: שדמה אף אלהים לשאגת אריה על טרפו.

ועוד לך ראיה כי הקב"ה מוסיף אומץ בצדיקים נגד הבלתי כשרים כי הלא שאגת אריה יהודה וקול שחל חושים שני כפירים הם גבורי מצרים נתעו כמו שאמרו ז"ל:

נתעו. מל׳ תועה וענינו מי שאינו יודע מה לעשות:

ופירש נתעו – כמו יתעו לבלי אכל.

ומלת נתעו – שבה על הכפירים, וכמהו: קול דודי הנה זה בא.

ליש אובד מבלי טרף. השרים אבדו כליש זה האובד מבלי מזון כך אבד כחם מעשות חמס, אובד אינו לשון אדם האובד דבר ממנו אלא הוא עצמו הולך לאיבוד כמו תעיתי כשה אובד (תהילים קי״ט:קע״ו) וכמו הייתי ככלי אובד (שם לא):

ליש. עם כי היה גבור כאריה סופו אובד הוא מבלי מצוא טרף ומזון להחיות נפשו ומת ברעב ובניו יתפרדו הנה והנה לבקש אכלם ומוסב למעלה לומר מי הוא נקי אבד כאשר ראיתי אבדן רשעים מבלי תקומה ואם היה הכל מצד המערכה ולא בהשגחה ראוי היה להיות מקרה אחד לכל לצדיק ולרשע:

יתפרדו. יתפזרו:

ליש אובד מבלי טרף, וימות ברעב, ובני לביא יתפרדו, והנמשל שהרשע העריץ עת יחלש ויתום כחו ימות ברעב וזרעו מבקש לחם, לא כן הצדיק הגם שיתיסר לפעמים, לא יאבד רק עוד ינוב בשיבה ולא ירעיב ה' נפש צדיק:

ופירש על מה היתה השאגה והקול הלא הוא כי נכוים בפתי אשות כי אוי לו אם יתעכב כי ליש הוא יעקב אובד מבלי טרף ביתו ואוי לו אם ילך להוליך לחם לאביו ויניח את בנימין כי הלא ובני לביא הוא יעקב כי יתפרדו שילכו קצתם ויפרדו מבנימין נוסף על פרידת יוסף:

ובני לביא יתפרדו. מדבר בדור הפלגה אשר נפוצו משם על פני כל הארץ:

(ח) או יאמר לו חפץ ה' להמיתך לא היה עושה נס לקיים נפשך בגופך כ"כ שלא בטבע כי הלא ראיתי חורשי כו':

(ח) או יאמר לו חפץ ה' להמיתך לא היה עושה נס לקיים נפשך בגופך כ"כ שלא בטבע כי הלא ראיתי חורשי כו':

(ט) ובקלות נמרץ מנשמת אלוה יאבדו כו' ואם כן אפוא לו חפץ ה' להמיתך ברוחו הקל היית כלה אך אין זה רק שה' יקיימך:

(ט) ובקלות נמרץ מנשמת אלוה יאבדו כו' ואם כן אפוא לו חפץ ה' להמיתך ברוחו הקל היית כלה אך אין זה רק שה' יקיימך:

(י) ועוד ראיה כי הלא שאגת אריה שהוא מקטני ברואיו יתברך תספיק לששני כפירים נתעו:

(י) ועוד ראיה כי הלא שאגת אריה שהוא מקטני ברואיו יתברך תספיק לששני כפירים נתעו:

(יא) עם היות שאין שלמות לאריה כי הלא כי יחסר לחמו יאבד מבלי הזדמן לו טרף ובני לביא יתפרדו לחוסר לחם ועם כל זה יש לו אומץ לשאגתו ומה גם עתה שאגת בורא כל יתברך וית' שמו ואם כן לו חפץ להמיתך שאגה לו היתה מספקת:

4207 / (איוב ד,טו) / תסמר
היריציי"ר / hericier / לסמר
חסר בדפוסים.

ואלי דבר יגונב. חוזר על תוכחתו שהוכיחו עד הנה מה תזעק זכר נא מי הוא נקי אבד וגו' כאשר ראיתי וגו', ועל אודותיך אלי דבר נבואה יגונב מן הסגנון כדבר גנוב לפי שאין רוח הקודש נגלה על נביאי עובדי כוכבים בפרהסיא משל למלך שהיתה לו אשה ופלגש כשבא אצל אשתו בא בגלוי ואצל פלגשו בא בסתר ובגניב' כך הקב"ה לנביאי עובדי כוכבים ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (בראשית כ׳:ג׳) וכן ויבא אלהים אל לבן וגו' (שם לא), לבלעם נופל וגלוי עינים (במדבר כ״ד:ד׳) לאליפז בחזיונות הלילה, אבל בנביאי ישראל כתיב (שם יב) פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות במדרש תנחומא מצאתי מוגה ול"ש:

ואלי דבר יגונב. הנה באה אלי דבר נבואה בגניבה ועל כי היה מעובדי כוכבים לא באה אליו הנבואה בדרך ישרה ממקום הקדוש כ״א בדרך עקלקלות ויתייחס כאלו גנוב הוא מן הקדושה:

שמץ. ענין מעט ומשהו וכן ומה שמץ דבר (לקמן כו):

יגונב. ר''ל יעלם ויתכסה:

ואלי, אמנם על היסורים שבאים על הצדיק, הודיע תשובה אחת אשר השיג על ידי הופעה נבואיית, רק שלא היה לו בזה נבואה שלמה (כי תשובת השאלה הזאת מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו לא גלה ה' לשום נביא וחוזה, וכמ"ש חז"ל שע"ז בקש מרע"ה הודיעני נא את דרכיך) רק נבואה כהה כרואה באספקלריא שאינה מאירה, וחשב כי נמצא בהשגה זאת כל החסרונות הנמצאים לנבואה בלתי מבוארת (כמו שחשבם הרמב"ם פ"ז מה' יסודי הדת בחשבו ההבדלים שהיו בין נבואת אדון הנביאים לנבואת יתר נביאים),

שמץ. מעט מן המעט. וכן מה שמץ דבר נשמע בו (לקמן כ"ו י"ד) מנהו, כינוי הנסתר. בה' וא"ו במלות כמו בפעלים:

יגונב - מן גנב ועניינו נחטף.

ואלי דבר יגונב וכו'. פירוש דבר הנבואה הנגנב שגנבה הסט"א מהקדושה ומאותו הדבר לקחה אזני שמץ מנהו:

ואלי דבר יגנוב כו'. זולת מה שדנתי מרוח מבינתי גם אוכיחך על כי המלאך הדובר בי כי אלי דבר יגונב כו' הוא דברי נבואתי והוא כי אין שפע נבואיי ממקור הקדש בא דרך ישרה אם לא אל עם בני ישראל מה שאין כן אל נביאי האומות מ"ה רק בעיקום ע"י כחות הטומאה ויתיחס כגונב הדבר מהקדושה כמאמרם ז"ל על ויקר אלהים אל בלעם כבא אל פילגשו כמתגנב בלשון עראי בלשון טומאה ע"כ לבל יכזיבהו איוב על אומרו כי נביא היה והוא גוי ע"כ אמר ואלי דבר יגונב כגונב דבר מן הקדושה וגם לא אקחנו בשלמות רק ותקח אזני שמץ מנהו והודה חסרונו לבל יהיה כמו אכזב בעיניו ולא בדה מלבו כענין מז"ל שאמר להם לא נופל אנכי מכם אינני נופל בהתנבאי ככם שאתם ערלי לב:

ותקח אזני שמץ מנהו. שמץ מקצת רוח הבנה:

ותקח אזני. קבלה אזני מן הנבואה משהו מועטת ולא כולו אף לא חלק גדול:

שמץ מנהו. ר''ל מעט ממנו וכמוהו ומה שמץ דבר נמצא בו:

• א) שלא ייחד אליו הנבואה ביחוד רק אלי דבר יגונב, כמי שיתנוצץ אליו הברק בליל חשך ואפלה ואח"כ יעלם ונשאר בחשך (כמ"ש המורה בהקדמתו),

שמץ מנהו - כל המפרשים פירשו בו מעט לפי העניין. והנכון בעיני: שהוא מטעם ומה שמץ דבר נשמע בו, ועניינו: כי לא יכלה אזני לקחת הטוב המעולה ממנו, כעניין פנים ואחור הנזכרים בפרשת כי תשא.

• ב) שבאתהו הנבואה דרך משל וחידה (שזה נכלל ג"כ במלת יגונב) ולא הבינוהו כל פרטי המשל רק קצת ממנו כחלום חזון לילה שמעורב בו גם דברים בטלים, ועז"א ותקח אזני שמץ מנהו,

• ג) שלא היתה הנבואה בהקיץ רק בחלום חזון לילה ולא באהו החלום בסוף הלילה שאז כבר נחו הרעיונים מהרהורי יום, רק.

בשעיפים. במחשבות:

בשעיפים. בעת היו המחשבות מלאות מחזיונות לילה ר״ל מראיית הדמיונות הנראים בלילה על המשכב והיא תחלת הלילה שאז הרעיונים מלאים מדמיונות שהרהרו ביום:

בשעיפים. ענין מחשבה וכן לכן שעיפי ישיבוני (לק׳ כ):

בשעפים. בדגש הפ"א:

בשעיפים מחזיונות לילה, בעת שהיו הסעיפים עדן מלאים מחזיונות לילה, שזה היה בתחלת השינה תיכף, בנפול תרדמה על אנשים, שמצד זה היה הבר מעורב עם התבן, ודבר האמת מתנוצץ בין מסך ערפל,

בסעיפים, הם המחשבות ההולכים בלולים בלי סדרים רק מתפצלים בתגבורת הרעיונים לרגלי המדמה, כשעיפי האילן, וכן סעפים שנאתי (תהלות קי"ט):

ויט משה את מטהו וגו׳ וה׳ נהג רוח קדים כארץ. (יג) כל הפורעניות מרוח קדים, שנאמר ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מח ח), רוח קדים חרישית (איוב ד ח), רוח קדים עזה (שמות יד כא).

בסעיפים - מחשבות.

ואל תאמר כי ברוב שרעפי בקרבי על אודותיך ואשר עם לבבי כי צדיק אתה וראויה צרתה אליך נדמה אלי כאלו שמעתי אחד קדוש מדבר עליך האנוש מאלוה יצדק כו' כי הלא לא נמשכה אלי המראה בלילה מרעיוני בך ביום רק משעפים של חזיונות לילה בהתבודדי וזהו שלא אמר בחזיונות והראיה כי הלא היה בנפול תרדמה על אנשים הוא עת יוסרו כל מחשבות אנשים מהם:

בנפול. בעת אשר התרדמה נופלת על אנשים כי בתחלת הלילה האדם נלאה ועיף ממלאת היום והתרדמה נופלת עליו וכפל הדבר במ״ש לתוספת ביאור ולתפארת המליצה:

מחזיונות. ענין ראיה כמו ואתה תחזה (שמות יח):

בנפל. הפ"א רפה:

• ד) שנזדעזעו איבריו מרוב הפחד, ועז"א.

תרדמה. היא שינה עמוקה:

פחד קראני. מן הרוח שבא אלי ורוח הוא מלאך שנאמר (תהילים ק״ד:ד׳) עושה מלאכיו רוחות:

פחד. אז בעת ההיא קרה לי פחד וגם רעדה והפחד ההיא הפחיד את הרוב מעצמותי ואחזום חיל ורתת:

קראני. מל׳ מקרה:

עצמותי. איברי:

פחד קראני ורעדה, והפחד הזה נתפשט בכל האיברים עד שרוב עצמותי הפחיד,

פחד, ורעדה. הרעד הוא רעידת הגוף מרוב הפחד (עמ"ש ישעיה י"ט ט"ז):

ולהוכיח כי נבואה אמתית היתה ולא דמיון תרדמה אמר פחד קראני פתאום ולא כפחד הטבעי המרדים רק כקורא ומעוררני לשמוע מה ידבר בי וזה אמר לשון קריאה וגם היה בא בהדרגה אחר הפחד רעדה הגדולה הימנו ואחר כך מתפשט גם בעצמות ורוב עצמותי הפחיד באופן כי אין זה רק חול שפע קדושה המטיל מורא בחומר וכמפשיט הנפש ממנו וכפי הדרגת קנות הנפש השפע יהיה החומר הולך ומתרבה פחדו ושברו:

• ה) שהשיג בנבואתו איזה דמיון שזה מורה על פעולת כח המדמה בעת ההיא, וספר שהשיג את הדמיון ההוא בכל חושיו, אם בחוש המשוש, כי.

תסמר. הרוח שערת בשרי:

ורוח וגו׳. המלאך הדובר חלף ועבר לפני:

ורוח. ר״ל המלאך:

יעמד. העי"ן בשוא ופתח:

רוח על פני יחלף, שהשיג רוח נושב על פניו ונתפעל ממנו כ"כ עד כי סמרה שערת בשרו, וכן השיג את הדמיון בחוש הראות, אבל בראיה כהה מאוד, כי.

תסמר. שערותי עמדו כמסמרות מרוב הפחד:

תסמר - תרעיד, כמו: סמר מפחדך בשרי. ורבינו האיי ז"ל פירש: שהוא ממסמרות כי הכאב כמסמר נטוע.

תסמר. הוא ל' אדם שעמדו שערותיו:

תסמר. קבוצת שערת בשרי תעמוד ותתקשה כמסמר כדרך המתפחד ונבעת:

יחלוף. יעבור כמו חלף הלך לו (ש״ה ב):

ולא כיר. הוא"ו בגעיא ואין טעם אחרר בלמ"ד:

יחלוף - יהלוך כמו חלף הלך לו.

תסמר. מל׳ מסמר ויתד ור״ל נתקשה כמסמר וכן סמר מפחדך בשרי (תהילים קי״ט:ק״כ):

יעמוד. עומד היה בפני ולא הייתי מכיר מראהו:

יעמוד. עם כי בעת חלף לפני היה עומד זמן מה עם כל זה לא הייתי מכיר מראהו אף כי היתה תמונת פניו לנגד עיני:

ולא אכיר. הוי״ו היא כטעם אעפ״כ וכן הנמלים וגו׳ ויכינו וגו׳ (משלי ל):

יעמד, שעמד לנגד עיניו, ובכ"ז לא הכיר מראהו רק תמונה לנגד עיני ולא ידע מהות התמונה בבירור, וכן השיג אותו בחוש השמע וגם זה בשמיעה חלושה מאד כי דממה וקול אשמע ששמע דבר שהוא אמצעי בין הדממה ובין הקול, כאילו היו קול ודממה יחד, וכ"ז ציור אל חולשת ההשגה:

דממה וקול. וכן קול דממה דקה (מלכים א י״ט:י״ב) האנק דום (יחזקאל כ"ד):

יעמוד - זה בחלום:

והוראה לזה כי הלא יעמוד הדובר בי ולא אכיר מראהו עם שתמונתו לנגד עיני כי אין זה רק על כי עיני בשר לי והוא בר אלהין. או יאמר מה שיעמוד לפני ועם כל זה לא אכיר מראהו הוא על כי אם יש לו תמונה הוא לנגד עיני ולא שהוא בעל תמונה ממשיית כי רוחני הוא ועוד ראיה כי מראת נבואה היתה כי הלא דממה וקול אשמע כי זה דרך רוח נבואיי לבא בדממה דקה כאשר באליהו גם כוון באמרו וקול אשמע לומר שבהיות דממה ואין קול נשמע לשום בריה היה הקול בא לאזני וזה אמר אשמע כלומר אני לבדי ולא נשמע לכל הקרובים עם היות שבעת דממה אין מעכב לישמע קול הבא לכל האדם יחד:

דממה וקול. קול דבר חשאי הייתי שומע, ד"א דממה וקול אשמע קול שמעתי מדממה אבל דממה לא שמעתי דממה אלו המלאכים שאומרים שירה כדמתרגם ואחר הרעש קול דממה דקה (מלכים א י״ט:י״ב) קל דמשבחין בחשאי, משה דממה שמע מכאן שהראשונים נשתמשו בקול והאחרוני' בבת קול כאדם המכה בפטיש וקול ההברה נשמע למרחוק, כך הוא אומר:

דממה וקול אשמע. שמעתי קול נמוך מאד כאלו היתה מורכבת משתיקה וקול:

תמונה. צורה:

דממה וקול - כמו: קול דממה דקה וזו דרך נבואה קטנה.

דממה. מל׳ דמיה ושתיקה:

האנוש מאלוה יצדק. בתמיה:

האנוש. והנה שמעתיו אומר האנוש מאלוה יצדק ר״ל האם אפשר שיהא האדם מוצדק בסדר ההנהגה יותר מן המקום ב״ה ואם הגבר יהיה טהור במפעליו יותר מה׳ אשר עשהו וכאומר הלא אף האדם השלם המסדר הנהגה מה הנה לא יסדרה באופן יהיה מקרה אחד לרע ולטוב ואיך א״כ יחשוב מי שהמקום ב״ה מסר הכל ביד הנהגת מערכת השמים עד כי יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע ויצדק א״כ האנוש מאלוה:

האנוש, ר"ל דממה וקול אשמע שהקול אמר אלי בנבואה האנוש מאלוה יצדק, הודיעו אותו שמן הנמנע שימצא גבר שיהיה צדיק בדינו לגמרי אחר שהעבודה וההודאה המוטלת על האדם לאלהים א"א שיצא בו ידי חובתו בשלמות משני טעמים,

האנוש מאלוה יצדק, אם מעושהו יטהר גבר. יש הבדל בין אנוש ובין גבר, אנוש מציין החולשה, וגבר מציין הגבורה, שנגד מ"ש מאלוה, יאמר הכי אנוש החלוש והקטן יצדק נגד אלוה הגדול הגבור והנורא, ונגד מ"ש מעושהו, תפס שם גבר, שלפ"ז מחוייב בעבודה יתירה יותר כפי שהוסיף לו טובה שבראו גבר נאזר בגבורה וחיל ויש הבדל בין יצדק ובין יטהר, שהצדק הוא כשלא חטא כלל, והטהרה תהיה אחר הטומאה, או כשבא על החטא הוא שיטהר מחטאתו ע"י תשובה, כמו לטהר אתכם מכל חטאתיכם, וע"ז מוסיף שאחר שא"א שיצדק בלא חטא ועון הגם שתאמר שמצד שהוא אלוה יוכל לטהר מן החטא ע"י חרטה ותשובה, מצד שהוא עושהו והחטא הוא כפית טובה, מ"מ א"א שיטהר כלל ולא יסלח לו בלא יסורין:

האנוש מאלוה יצדק. וכי אפשר דאנוש יצדק בהנהגת העולם יותר מאלוה ח"ו ולכך נקט אנוש שהוא הפחות שבשמות שקרוי האדם דכלפי מעלה הוא פחות מאד ובריה קלה. ימותו ולא בחכמה דכתיב והחכמה תחיה בעליה וכתיב ואתה מחיה את כלם דלא יש חיות אלא בשפע אור החכמה:

ואלה דברי המלאך הדובר בי האנוש מאלוה יצדק כו' והוא על תלונת איוב והוא שקרה לו כרב הונא שהחמיצו לו ד' מאות חביות יין ואמרו לו תלמידיו שעל איזה עון היה ואמר להם מי חשידנא בעינייכו וא"ל ומי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא וזה יאמר אם צדיק אתה בעיניך ולא נחשבת לרשע הלא ביותר לא חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא וזהו האנוש מאלוה יצדק וגם אם לא אכנך בגדר תואר אנוש קל השלמות רק לגבר גובר על חטאיו עם כל זה אם מעושהו יטהר גבר לומר כי חומרי אתה ולעשיה תתיחס בריאתך הבלתי צודק רק על דבר גשמי ואיך תטהר ממנו וזהו אם מעושהו וכו'. או יאמר כי חיוב עבוד את קונו הוא משתי בחינות אחד מצד גדולתו שהוא אלוה ואתה אנוש חומרי. ב' מצד שהוא עשנו ונחייב לעבדו ולבלתי עבור מצותו יותר מעבד איש מקנת כסף ועל כן על הבחינה האחת אמר האנוש מאלוה שהוא במה שהוא אלוה יצדק. וכל הבחינה השנית אמר אם מעושהו האם יטהר גבר כי מי גבר עשה כפי הראוי להחזיק לו טובה ולבלתי עבור רצונו כי החיוב גדול ומי יטהר ממנו. או יאמר אם תלונתך שעון לך אך לא כפי ערך יסוריך האנוש מאלוה יצדק ואם הוא כי טהור אתה בעיניך ולא חטאת כלל אם מעושהו יטהר גבר:

ואם מעושהו יטהר גבר. ואם יותר מעושהו יטהר גבר ומה זה חבירך יצעק:

• א) בהשקף על גדולת האל ורוממתו, שלפי רוב גדולתו יחויב אליו היראה וההכנעה בתכלית מה שאפשר עד שלא יוכל האדם לאמר שהשלים חובתו בזה בשלימות, וז"ש האנוש מאלוה יצדק ר"ל הכי יצטדק מזה הצד שהוא אלוה גבוה מעל גבוהים,

• ב) בהשקף על רוב חסדיו וטובותיו שקבל האדם ממנו, שהוא העושה אשר עשהו ויכוננהו בתכלית היופי והשלמות והתיקון, ומצד זה הוא מחויב לעבדו עבודה גדולה לפי רוב טובותיו עמו, וז"ש האם מעושהו יטהר גבר, הכי יוכל להתטהר לפי ערך החיוב שהוא חייב לעבדו מצד שהוא עושהו ויוצרו ולהשלים מה שמחויב לעבדו מצד זה, זאת שנית א"א שישתלם האדם בשלימות מפני שפלותו ופחיתת חמרו, וז"ש.

הן בעבדיו. הצדיקים לא יאמין שלא יחטאו לו ומסלקם מן העולם לפני זמנם:

הן בעבדיו. הנה בעבדיו המלאכים עם כי ירבו מאנוש בשלימות רב עכ״ז לא נתן בהם קיום בעצמם לבל יצטרכו בכל עת השפעת אלוה עליהם:

יאמין. ענינו קיום וכן יתד במקום נאמן (ישעיהו כ״ב:כ״ג):

לא יאמין. הוא מענין אמת ר''ל שלא ישיגו האמתות והקיום מעצמותם אבל להם סבה בהיותם אמת כמו שיש להם סבה בהיותם נמצאים ולזה היה חסרון בחק אלו הנמצאים הקדושים ביחס אל השי''ת וזה כי הש''י לבדו יהיה אמתותו וקיומו מעצמותו או יהיה הרצון בזה שהש''י לא יאמין בהם שישלימו מעצמם מה שהוכן להם מהפעולות אם לא יהיה בזה עזר מהש''י וזה הדבר כבר בארנוהו במה שאין ספק בו בחלק הג' מהמאמר החמישי בספר מלחמות ה':

הן בעבדיו, שהם צבא מרום הכוכבים והגלגלים, הגם שהם עובדים אותו בתמידות במהלכם הנצחי, בכ"ז אין בהם קיום והתמדה וגם במלאכיו לא ישים תהלה והארה בשלימות, הגם שהמלאכים הם עוד נעלים מן הגלגלים רוחנים ושכליים, אינם טהורים נגד האל:

עבדיו, מלאכיו. המלאך נכבד יותר מן העבד, שהוא ישולח בשליחות של כבוד והוא קרוב למלך (עי' ישעיה מ"ד כ"ו), ולפ"ז בא פה שם עבדיו על הגלגלים, ומלאכיו על המלאכים שהם גבוהים מהם במעלה, והם המוכנים לשליחות מה' בענינים שהם למעלה מן העבודה הקבועה שהיא עבודת הטבע הסדורה מששת ימי בראשית אל עולם הגלגלים ותהלה פי' מענין הארה, (ומלת לא נמשך לשנים, לא ישים תהלה), כמו בהלו נרו עלי ראשי, וי"מ מענין הוללות וסכלות, ונשתנה משקל השם להבדיל בינו ובין תהלה לדוד, ועי' במכלול:

לא יאמין - אין אמונה בעבדיו כנגדו, שהוא לבדו שלם בלא חסרון.

הן בעבדיו כו'. יאמר הלא אמרתי שאמר המלאך האנוש מאלוה יצדק אל תקשה ותאמר כי חשוב אתה בעיניו יתברך ולא יתארך רק בתם וישר וירא אלהים וסר מרע ואיך יכנך אנוש וגבר בעלמא. או כמו שאמרו ז"ל בספר הזוהר שאלמלא בעט ביסורין היינו אומרים אלהי איוב ועל כן היה אפשר יאמר אם דבר ה' בפיך אמת למה לא אמר האנוש מאלהיו יצדק אל תחוש כי הלא הן בעבדיו לא יאמין כי על כן אינו מכנה שמו עליך וגם לא קראך בתארים ההם כי אולי חסרת דבר מהם ובמלאכיו כו': או יאמר ראה נא כי אין לבטוח במי שאמרו עליו כי בטבעו לחטוא ומי יאמר זכיתי לבי שתקפיד איוב כי אין ספק שהאלהים מצא בך ערות דבר כי הלא הן בעבדיו שלומי אמוני כל דור לא יאמין כי על כן לא יכנה שמו על הצדיקים בעוה"ז ובמלאכיו גם שאין להם יצה"ר ישים תהלה כענין המלאכים שהלכו להפך סדום שדקדק הוא ית' עמהם על אמרם משחיתים אנחנו וגורשו ממחיצתם כמו שאמרו רז"ל עד בא יעקב להר המוריה:

תהלה. ל' הוללות:

ובמלאכיו. מלת לא משמשת בשנים כאלו אמר ובמלאכיו לא ישים תהלה והוא כפל הענין במ״ש לומר הנה לא שם במלאכיו עצמם להיות בהם אורה משלהם כי הכל בא ממנו בכל עת וא״כ הוא שלם מאד מן מלאכי מעלה ואין לו ערך ודמיון עמהם:

תהלה. ענין אורה כמו בהלו נרו (לקמן כט):

תהלה. רוצה לומר אורה ויהיו הלה והלל שני שרשים בענין אחד והרצון בו ולא במלאכיו ישים אורה ר''ל שאין האור להם והוא ההשגה במה שהם משיגים מצד עצמותם אבל מצד הסבה ראשונה והוא השם יתברך ואולם השם ית' אין לו ההשגה במה שישיג מזולתו:

תהלה - כמו: אמרתי להוללים אל תהולו, בעבור חסרונם.

אף. כל שכן:

אף שוכני. ומכ״ש שהוא שלם מבני אדם השוכנים בבתי חומר ר״ל בעולם השפל אשר יסוד מצבה הוא בעפר הארץ שהוא סבה לדכא אותם לפני הבלוי והרקבון המושל בהם לא כמלאכי מעלה השוכנים בעולם העליון אשר לא יקרה להם הבלוי וההפסד וכאומר הלא משכנות עולם השפל ומקריו המה סבות מונעות ההשגה והשלימות ולזה אינם אפילו כמלאכי מעלה וכ״ש הוא שמאד רחקו מערך שלימות המקום ב״ה ואיך יחשוב מי אשר יצדק אנוש מאלוה:

אף שוכני. תחסר מלת כי וכאומר אף כי והוא ענין כ״ש כמו אף כי אש אכלתהו (יחזקאל ט״ו:ה׳):

עש. הרצון בו כלוי והוא שם והפעל ממנו ועצמי עששו עששה מכעס עיני והרצון בו שכבר ידכאום מקרים אם מחוץ אם מרוע הנהגתם ויפסידו קודם שישיגם הכלוי הטבעי וזה דבר אמתי אין ספק בו וזה כי רוב המתים מתים בזולת עתם בסבת מקרים מה ולא ימצא שימות המות הטבעי אחד מאלף:

אף וכ"ש בני אדם שחומר האדם שפל ונקלה מאד, בהשקף על משך זמן מציאותו, ועל התחלתו ועל אחריתו, כי כל משך זמן מציאותו וימי חייו הם שוכני בתי חומר, ישכנו נפשותם בגויות שעשוים מחומר האדמה, והחומר הוא הבית שבו ישכון האדם (היינו נפשו שהיא עקר האדם) כל זמן היותו על האדמה, והבית חומר הזה בעפר יסודם, היסוד שלו בנוי מעפר, היינו שראשית הויתו הוא מטפת הזרע הסרוחה וסופו של הבית הוא שידכאום לפני עש, שאח"כ רימה ותולעה ידכא אותו אחרי מותו ויבלה אותו, ואיך אפשר שהוא יטהר וישתלם בעבודתו נגד האל ית', ואחר שא"א שהאדם ימלא את חובתו בשלימותו ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לערך החיוב שמחויב לעבוד לאל, לכן היה זה מחסד ה', כי.

אף, כמו אף כי, כמו כל שכן. יסודם הכינוי מוסב על הבתים, שיסוד הבתים הוא בעפר, שהוא קל מן החומר שהחומר מתדבק והעפר הוא דק, כי נוצרו מזרע לחה ורפויה, וכן כינוי ידכאום על הבתים, שהעש והתולע יחריבו אותם:

אף שוכני בתי חומר - קל וחומר: הדרים בבתי חומר. והנכון בעיני: שעבדיו ומלאכיו הם העליונים שאין להם גשם, שהוא גוף ונפשות בני אדם נחצבות מהם, ואף שוכני בתי חומר הם הגופות שיסודם בעפר.

ועתה שא נא קל וחומר ומה אם מלאכים משוללי גוף נמצא בהם אשמת דבר קל וחומר שוכני בתי חומר הם נפשות בני אדם השוכנים תוך הגופים שהם בתי חומר כי ראה נא הפסד איכותם מצד היותם לבושי חומר שישכחו יום המיתה אין צריך לומר עודם בריאים וחזקים כי אם אפילו בהביא עליהם הוא יתברך יסורי חלאים אבר ימותו בהם מעכבם נופשות חומרם לשוב אל האלהים כדי לתת דין לפניו יתברך וזה אמר אף שוכני בתי חומר אשר בעפר שהוא יסודם הם הגופים ידכאום מן השמים בחלאים לפני עש שהוא כי קודם יאכלם עש רמה ותולעה בקבר ידכאום פה בחולי למען יתעוררו ויזכרו מעלליהם ואל על יקראוהו בתשובה שלמה וזה אמר בעפר ולא מעפר לומר כי בעפר שהוא יסודם ידכאום שהחולי שהוא בעצם בחומר שהוא יסודם למען על ידי כן ישובו אל ה':

שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. קברם:

חומר. טיט:

ידכאום - עניין בתי חומר ידכאו השוכנים, בעבור שיכלה הגוף כעש. ורובי המפרשים פירשו:

ידכאום לפני עש. מן השמים מתישין את כחם עד שהן שפלים ונדכאים לפני הרימה האוכלתן במותן:

עש. ענין הבלוי וההפסד כמו עששה מכעס (תהלים ו):

לפני עש - לפני שמש. ואמר: כי עש, כמו ועיש על בניה תנחם והם שבעה כוכבים קרובים מהמצוק הצפוני, כמו שש ושיש. והטעם: כל ימי היות עיש.

מבקר לערב יכתו. ביום אחד הם כתותים ונדכאים:

מבוקר וגו׳. בל היום המה כתותים ומדוכאים ומבלי משים בו הכתיתה כ״א אולת אדם תסלף דרכו וחובל בעצמו:

מבלי משים. חסר לב והרצון בו מבלי משים לב להשלים נפשם וכמוהו וישימו וישכילו יחדו, והרצון בו וישימו לב:

מבקר לערב יוכתו. שיוכתו ביסורין על עונותיהם לזמן קצר כמו מבקר עד ערב, מבלי משים לנצח יאבדו כדי שלא יצטרך לשום להם עונש יותר גדול שיאבדו לנצח. שע"י שיוכתו בעונש זמני ע"י יפטרו מעונש נצחי, שעל ידי היסורים לפי שעה יפטרו ממיתה ואבדון נצחי, וכן.

מבלי משים, טעמו כמו מבלי ישים, ובא בהוה, שר"ל שע"י שאינו משים שיאבדו לנצח לכן יוכתו מבקר לערב, וכבר בארנו (ישעיה נ"ו) שמלת נצח מציין הזמן הנצחי של הרוחניים, כמו זמן הנשמה שהיא למעלה מזמן הזה במצוין במלת עולם, ורמז ע"כ שע"י יסורים זמניים ינצלו מאבדן נצחיי שהיא אבדן הנשמה, רק שעקר הוכוח נוסד להצדיק השאלה של צדיק ורע לו גם בחיי הגוף, לכן בא ברמז:

מבלי משים - פי' מבין, וכמוהו: וישימו וישכילו.

ואין להם מקום שיחשבו שחלים שעליהם לא מפאת עונותיהם רק לסבה טבעית כצנה גם חום לזה אמר הלא יראו בעיניהם כי מבקר לערב יוכתו שבבקר יחל מעט ולא יכביד בהדרגה יום יום רק מבקר לערב יוכתו בלי הדרגה ויבאו עד דכא ואין תבונה לאמר מה' יצא הדבר למען השיבו עד אביו שבשמים טרם מותו וימותו בלא תשובה ויאבדו באבדון וזהו מבלי משים לב לשום לנצח יאבדו:

מבלי משים. על לב לשוב לקונם:

לנצח יאבדו. וכן בכל יום המה כתותים ואבודים ואיה א״כ שלימות האדם אם אין בו דעת אף לשמור עצמו:

יוכתו - מן כתית והטעם, כמו: בבקר יציץ וחלף.

לנצח יאבדו. וגם זה הוא מקרא חסר:

הלא נסע יתרם בם. כמו (ישעיהו ט״ו:ז׳) יתרה עשה וגו' גאותם וחכמתם תתבלע בגופן והנה נוסעת ונסחת כמו (שם לג) בל יסע יתידותיו:

ואשר לא שם לבו אל דבר ה׳. מבלי משים לנצח יאבדו (איוב ד כ).

הלא נסע וגו׳. יתרון החכמה אשר ניתן בהם יותר משאר בע״ח הלא נסע והלך מהם כי המקריים המתהוים מזולתם ומעצמם המה יסבבו להשליך החכמה מנגד ולזה ימותו ולא ימצאו חכמה ר״ל יהיה לבם צפון מחכמה עד כי ימותו ובהיות כן איה א״כ שלימות האדם לחשוב אשר יצדק מאלוה:

יתרם. ענין רבוי ותוספת:

הלא נסע יתרם בם. רוצה לומר שכבר נסע ממקומו יתרונם אשר בם על שאר הב''ח והוא השכל והלך הוא לו כי הוא בתחלת ענינו חסר ומי שלא ישלימהו לא ימצא לו יתרון על שאר הב''ח בעת המות כמו שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו:

הלא נסע מהם יתרם בם, שיקח מהם את היתרון שלהם דהיינו העושר והקנינים, שהוא אך מותרות ואינם עצמיים להם, (מבלי משים) ימותו ולא בחכמה כדי שלא ישים להם עונש יותר כבד שהוא עונש המיתה, וטוב להם עונש העוני שע"י יפטרו מעונש מיתה, וטוב להם גם עונש היסורים לפי שעה, שע"י יפטרו מעונש אבדת נצח (וגם רמז בדבריו שטוב להם עונש עוה"ז כדי שלא יכרתו בעה"ב שתכרת נפשם, שע"ז תפס לנצח יאבדו, שמלת נצח מציין אבדן הנפש הנצחי):

נסע, נפעל, יתרם, עשרם וקנינם, כמו והניחו יתרם לעולליהם (תהלות י"ז), וגם ר"ל שהקנינים הם מותרות אל האדם בלתי מוכרחים לאשרו האמתי ומלות מבלי משים שבפסוק הקודם נמשך גם לכאן, מבלי משים ימות ולא בחכמה:

הלא נסע יתרם - יש מפרשים: יסע יתרון דעתם ויאבד. ואחרים אמרו: כי הוא כמו: כי יתרי פתח - שיסע יתר אהלי. והקרוב אלי: שהוא כמו: יתרה עשה, שהוא ממון ועניינו: שיאבד ממונם במותם.

ושמא תאמר הלא זה יהיה בתחלת חולי שגרי ביתו אמו ואשתו יגערו באמור אליו יתודה וישוב מכל אשר חטא על הנפש באמרם אליו למה תעשה כה כי תבעתהו באמור כי אין זה כי אם שראיתם בו אותות מות והוא גם הוא ירך לבבו ויראה לו כפותח פה לשנון הלא זה היה אם לא יעשו כן רק בתחלת חולי. אך אוי להם כי גם כי יראו כי אזלת יד תקותם לבם חסר כי הלא אפילו בעת החל סילוק נפשם והוא כאשר החלו קצוותיהם להצטנן והוא בהתחיל החום הטבעי והנפש להסתלק מן הרגלים. וכן עולה ומסתלקת קו לקו יבערו ויכסלו מתת אל לבם לשוב וזהו הלא נסע כו' כי הלא גם בעת נסע יתרם הוא נפשם שהוא יתרון האדם מן הבהמה כד"א ומותר האדם כו' לבד הנשמה כו' והנה אחר שכבר נסע יתרם בם בעצמם מהם ובהם כנוסעה מהרגלים ולמעלה שכבר רואים המות בעין עם כל זה ימותו ולא בחכמה היא התשובה מקביל אל החטא שנכנס בו רוח שטות ואיש אשר אלה לו בעת תסובבנו המות ונסע יתרונו בו מה יעשה עודנו בריא אולם ואם כן אפוא צדקתי באמרי האנוש מאלוה יצדק כו':

ימותו ולא בחכמה - חכמו שיקבצו ממון. גם יורה זה הפסוק כי האדם לא נברא אלא שילמד חכמה.