Commento su Salmi 18:71

ביום הציל ה' אותו וגו'. כשהזקין וכבר עברו עליו כל צרותיו ונצול מהם:

למנצח לעבד יהוה מי ששם כל כחו וכונתו באל יתברך בכל עניניו הוא נקרא עבד יי'.

למנצח לעבד. הנה ראוי לשים לב אל תארו את עצמו בתואר עבד במזמור זה מבזולתו ולמה ייחס הדבר אל היום ולא אל ההצלה שהיה ליה למימר בהציל ה' אותו מכף כו' ולא ביום אחר שלא ביום א' היו שתי ההצלות מכל אויביו ומשאול ועוד כי גם שאול מאויביו ולמה הוציאו מכללם וגם הזכירו באחרונה כחותם בו ואחרי שאול היו לו אויבים רבים. אמנם הנה שתי מיני הצלות מציל הוא יתב' את הצדיק א' את נפשו ממות בהרחיק אותו מן החטא שנית בהציל את גופו מחרב אויביו ועל שתי אלו זימר נעים זמירות לעושיו והוא כי שתי מלחמות היו לפניו א' מלחמת הגוים ומזה לא היה לו פחד כי אם בגופו שמא יהרג אך מהנפש לא היה פחד פן יקרנו עון שמא יהרוג והשני מלחמת שאול כי אז תבאנה לו אימות מות הגוף שמא יהרג ומות הנפש שמא יהרוג ועל שתי ההצלות אמר למנצח כו' א' על שהיה בעזרו להיות עבד לה' ששמר אותו מהחטא וזהו למנצח לעבד ה' וגם על השנית והיא על הגוף שלא נהרג וז"א לדוד שהוא בשביל דוד הוא גופו שלא נהרג ופירש מה שאמר לדוד הוא ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומה שאמר לעבד ה' הוא ומיד שאול והוא כי ההצלה מיד שאול היה אפשר תהיה ע"י שיהרוג דוד באנשי שאול ויש בדבר סכנת עון פן ישלח ידו בדם נקי וה' היטב היטיב עמו שהצילו מידו מבלי שלוח ידו לא במשיח ה' ולא בזולתו מאשר אתו ע"כ הצלה זו גדלה בעיניו מכל שאר ההצלות וע"כ אשר דבר לה' את דברי השירה הזאת לא היה ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו עד היום שנצול בו גם מיד שאול ובאותו היום שנצול מיד שאול אז דבר את דברי השירה הזאת לה' כלם כאחד כאלו אז נצול מכלם כי זה שקול כנגד כל אויביו על כי בו היו שני הדברים כאחד ועל כן הוציא את שאול מכלל אויביו ואמרו באחרונה שהוא העיקר שבה הצלת הנפש עם הצלת הגוף .

למנצח - טעם לעבד ה' כי הוא משמר דרכיו, כמו: שמרתי דרכי ה', יגמלני ה' כצדקי, וזאת השירה חברה בהשבע אנשיו שלא יבוא עמהם עוד למלחמה, והזכיר עם אויביו שאול.

ביום הציל. לעת זקנותו שניצל מכל התלאות או בכל עת שהיה ניצל מאיזה צרה אז שר השירה הזאת:

השירה. שירה זו נאמרה גם בספר שמואל אך יש הפרש ביניהם במלות שונות כמו שהעירותי על הרבה מהן שם ולפי שכתבתי אותה בסדר שירת הים ושירת דבורה מהטעמים האמורים שם גם זו ראיתי אני לכתבה כדמותה בצלמה דלא גרעא מינה ששתיהן נתנו מרועה אחד. (א"ה להיות כי לקוצר השטה הוכרחנו לשנות מדעת הבעלים הרב המחבר שכתב מלמנצח עד ומיד שאול בשני שטות היינו הזאת סוף שטה אחת ושאר הפסוק בשטה אחרת ראינו להעיר על זה אוזן הקורא כדי שלא נהיה כשולח יד שלא ברשות) יהי רצון שנזכה לשיר את שיר ה' על אדמת הקודש בירושלים אמן:

וידבר דוד וכו' ה' סלעי וכו'. אפשר במ"ש לא יאמר אדם לה' עולה ופירש הרב של"ה ז"ל דהטעם שלא ימות ונמצא שהזכיר שם שמים לבטלה והמפרשים נשתמשו בזה הרבה ובמ"א כתבנו בעניותנו בזה. ולפ"ז כשהנבואה דברה או שהיה מדבר ברוח הקודש מצי להזכיר תחילת דיבר ה' וזהו שאמר בשמואל וידבר דוד בנבואה ומאחר דרוח ה' דיבר בו ומלתו על לשונו אמטו להכי אמר בראש אמי"ר ה' סלעי. אמנם הכא בתהלים הקדים לומר ארחמך ה' חזקי. וכבר שם בשמואל כתבנו משם הרב מהר"י ז"ל דאלו השינויים שיש בשירה זו מכאן לשמואל היינו דשם לפי מדרגת נבואה יכון הלשון ההוא ומשתנה הכא שהוא במדרגת רוה"ק. ועתה ראיתי לגורי האר"י ז"ל הביא דבריהם בספר שבלת של לקט כ"י להרמ"ז ז"ל דישנו בנותן טעם לתיבת ויחרגו דהכא כי בשמואל כתיב ויחגרו והאריך עד"ה ובתוך דבריו כתב דבספר תהלים הוא ברוח הקודש והוא בנקבה ע"ש באורך:

למנצח, במזמור הזה (שנתן בו הודאה על שהציל ה' אותו מיד כל אויביו, במלחמות הרבות אשר היה לו ומיד שאול ביחוד שהיה בו בסכנה יותר מכולם), ספר שני מיני ענינים בהנהגת ה' עמו, בעת השלוה שלא הגיע אליו שום צרה ופחד אויב, ואז הוא מברך על הטובה על שה' שמרו בל יבא אליו רעה כלל, ב. עת שבאו עליו רעות רבות וצרות, ובזה מספר שני מיני השגחה וישועה, א. השגחה באמצעות הטבע, וזה כשאינו זוכה מצד מעשיו רק שה' יושיעהו ע"י תפלתו שאז יושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים, ב. השגחה וישועה ע"פ נסים גלוים למעלה מדרך הטבע כשזוכה לזה ע"פ מעשיו, ואז א"צ לתפלה כלל, כי ה' אתו לתת לו נס להתנוסס:

ומיד שאול. והלא שאול בכלל היה אלא לפי שהיה קשה עליו ורודפו יותר מכלם כיוצא בדבר אתה אומר וראו את הארץ ואת יריחו (יהושע ב׳:א׳):

לדוד ודוד בכל אשר הלך ובכל אשר פנה היתה כונתו ובטחונו באל יתברך בכל כעבד המצפה אל יד אדניו.

אשר דבר ליהוה את דברי השירה הזאת ביום הציל יהוה אתו והוא היה מציל אתו בכל אשר היה בסכנה כאדון המציל עבדו לפיכך אמר בזה המזמור: לעבד יי'. וזאת השירה כתובה בספר שמואל (ב כב), אלא שמתחלפת בכמה מקומות במלות; והענין אחד. וזאת השירה חבר אותה בסוף ימיו כשהניח יי' לו מכל אויביו. ואמר:

מכף כל איביו ומיד שאול: כי שאול היה שקול כנגד כל איביו.

ארחמך. אאהבך כדמתרגם ואהבת לרעך (ויקרא י״ט:י״ח) ותרחם:

ויאמר ארחמך החי"ת נקראת בקמ"ץ חטוף בשקל אזכרך מארץ ירדן (תהלים מב ז); ופרושו אאהבך. תרגום ויאהב (בראשית כה כח) ורחים. והאהבה הוא סוף מה שיכול האדם לעשות בזה העולם להתקרב אל הבורא; וכן אמר (ישעיהו מא ח) זרע אברהם אהבי. והיראה קודמת לאהבה. וכשירגיל אדם עצמו ביראה יבא לידי אהבה, שיעבד הבורא מאהבה אפילו לא יהיה לו גמול בזה. ויש מפרשים (אבן עזרא וזולתו): ארחמך אבקש רחמים ממך.

ויאמר כו' מה שאמרתי למנצח לעבד ה' ואמרתי אשר דבר לה' שאני מחזיק טובה אליו יתברך ואומר למנצח על שהייתי עבד ה' ולא רשעתי אל תאמר הלא לעצמי ראוי להחזיק הטובה כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים עכ"ז אתה ה' העיקר כי מי זה יעמוד לפני היצה"ר אלמלא עזרו יתברך העומד להגין בעד הבא ליטהר כמאמרם ז"ל אין לך יום שאין יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש לטורדו מן העולם ואלמלא הב"ה עוזרו היה נופל בידו שנאמר צופה רשע לצדיק כו' ה' לא יעזבנו בידו והן זה מאמר דוד המלך ע"ה באמרו ארחמך ה' חזקי לומר לא לעצמי אחזיק טובה אם הייתי עבד לה' עושה רצונו כ"א לך ה' כי הנה אין צריך לומר לעשות מצות רבות כי אם אפילו לשארחמך ואאהוב אותך צריך אני חיזוק מדת הרחמים נגד יצרי וז"א ארחמך ה' חזקי לשאהבך ה' חזקי ולא מעצמי:

ארחמך. ענין אהבה וחיבה:

ארחמך. פעל רחם לא נמצא בקל רק פה, והוא כמ''ש בפירוש :

ויאמר - מלת רחמים בכל המקרא מהבנין הכבד.

ארחמך. קבלנו קריאתו בקמץ חטוף אשר לא כדת בהיות העי"ן גרונית וכן אבחנך על מי מריבה בסימן כ"א ולזה הסכים הקמחי וי"ס אֶרְחָמְךָ קמץ רחב וכן מצאתי בספר דקדוק ישן כי אין דרך לבא קמץ חטוף רק במקום חולם הדומה לו קצת דרך קריאה על כן יאמר בספר מדוייק ארחמך ה' חזקי בקמץ רחב כי הוא בא מן ארחם ולא מן ארחום ויש חולקין בתיבה זו עכ"ל:

ארחמך, אני ממלא אותך רחמים אתה ה' חזקי, (כי ה' לא יתפעל ולא יצדק אצלו הרחמים שהוא ההתפעליות שיתפעל המרחם בראותו איש מדוכא) אני הנושא שבעבורי אתה מלא רחמים, לא שהרחמים הם מצד התפעלות שלך:

יהוה חזקי: החי"ת בחיר"ק, והוא מן חזק; ואם לא נמצא, כי אם מן חזק יאמר חזקי בקמ"ץ חטוף, כמו הלא בחזקנו (עמוס ו יג):

וארחמך - מבנין הקל ואיננו פועל יוצא, על דרך: בני יצאוני יצאו ממני חזקתני חזקה ממני וזה אבקש רחמים ממך. ויש אומרים: כמו תרגום אהבך.

סלעי. שעזרתני בסלע המחלקות כשהייתי מצומצם בין שאול ואנשיו להתפס כמו שנאמ' ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד וגו' (שמואל א כ״ג:כ״ו):

יהוה סלעי ומצודתי כמו הסלע והמצודה שישגב האדם שם מפני איבו. אמר: אני אין לי סלע ומצודה להשגב בהם כי אם שמך, כמו שכתוב (משלי יח י) מגדל עז שם יי' בו ירוץ צדיק ונשגב.

ה' סלעי כו' הנה ערכתי שתי הטבות א' הנצלי מכל אויבי. ב' מיד שאול מה שלא כללתי ההצלה מיד שאול בכלל יום הציל אותי מכל אויבי שרמזתי הטעם בפסוק ראשון הנני מפרש והוא כי הנה נא שתי טענות א' כי הנה יש סילוק היזק ויש הבאת תועלת והוא כי הנה ה' סלעי נגד הארי והדוב וגם מצודתי להצילני מגלית ומפלטי כשנמלטתי וברחתי בלילה ע"י מיכל כי גם שנראה שהיא עשתה ואליה טובת הפלטה ההיא לא כן הוא כי אם אלי צורי אחסה בו כי בו חסיתי ולא בה והוא יתברך עשה ששם בלבה למלטני. או יאמר בהקשות קושיא א' הלא היא איך היה לו לדוד לשיר שירה במיתת שאול. אך לבא אל התירוץ נזכיר מאז"ל וז"ל ואלה דברי דוד האחרונים מכלל דאיכא ראשונים מאי היא וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת וגו' א"ל הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלא אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה דוד מפני שאול היינו דכתיב שגיון לדוד אשר שר לה' על כו' וכי כוש שמו והלא שאול שמו אלא מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו כיוצא בדבר אתה אומר על אודות האשה הכושית וכו' כיוצא בדבר אתה אומר וישמע עבד מלך הכושי וכי כושי שמו והלא צדקיה שמו אלא כו' כיוצא בדבר אתה אומר הלא כבני כושיים וכו' וכי כושיים שמן והלא ישראל שמן אלא וכו' אמר ר' שמואל בר נחמני מאי דכתיב נאם דוד כו' ונאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה אמר אלהי ישראל לי דבר צור וכו' מאי קאמר א''ר אבהו ה"ק אלהי ישראל לי דבר צור ישראל אני מושל באדם מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה ומבטלה ע"כ. אלמלא כו' פרש"י אתה שאול שנולדת במזלו והוא דוד שנולד במזלך ע"כ. ואפשר שאין הדבר תלוי במזל אלא שאמר אלו היית אתה שאול מבנימין שלא מגזע מלכות בית פרץ והוא דוד מגזע המלכות של יהודה הייתי מאבד כמה דוד מפניו כי רב חסידותו ומה שעתה לא שוה לו חסידותו הוא כמאמר ספר הזוהר שנוח לו לשאול למות ולא שיראה מלכותו ביד אחר ואם אתה היית שאול וכו' הייתי מעביר כמה דוד מזה הטעם עצמו כי מבית יהודה הוא לבדו המתקיים. ובעיקר השאלה האחרונים מכלל דאיכא ראשונים פרש"י והלא לא מצינו שאמר דוד דברי אלא במקרא זה וקשה דמה לי דברי מה לי וידבר ואיך מר זוטרא בר טוביה לא ידע להשיב ואמר מאן דלא ידע האי לאו גברא רבה הוא. אך אחשוב שאומרים האחרונים הוא כאומר אלה הם האחרונים שלא כראשונים כי חזרתי מהן ואלה הם האמתיים ואמר שהוא וידבר דוד כו' שחזר מהן ואמר שגיון לדוד ששגיתי על אמרי שירה על מפלת צדיק ואלה דברי דוד האחרונים שלא לזלזל בכבוד צדיק כ"א לומר שצדיק גדול ערכו שכביכול מושל בקונו שגוזר גזרה והצדיק מבטלה. ובזה תתיישב קושיא אחרת איך יאמר על עצמו שהקים עול התשובה. ועוד מה ענין זה אצל מה שצור ישראל דבר. אך יאמר הנני מקים עול התשובה ושב בכלל אשמותי גם מהדברים הראשונים ומקיים האחרונים לשבח את הצדיק. או יאמר הנה דברי הראשונים היו מלבי כד"א וידבר דוד את השירה לה' וטעיתי לשורר על מפלת צדיק ע"כ מעתה דברי האחרונים ומסקנתי הוא שעם היותי דוד בן ישי וגבר הוקם על משיח אלהי יעקב לא אסמוך על עצמי לדבר רק מה שרוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני וזהו אמר צור ישראל דבר וכו' ולא מעצמי כראשונים פן אשגה. ומה שהביא כל הראיות האלו שהרגיש ראשונה היה מה ששר על שאול איך שב לזלזל בו ולקרותו כוש שיראה על שהיה משונה לרעה על כן אמר מה כושי וכו' והרגיש שהרי בצפורה שיראה שהכתוב אומר טעם למה שנאה משה לפי הנראה שהוא להיותה כושית וע"כ אמרו כי אשה כושית לקח ולמה לא געל בה טרם יקחנה אם היא משונה לדבר בלתי טוב והשיב דע כי כיוצא בדבר הזה אתה אומר גם בפסוק ההוא וע"ד זה הוא בעבד מלך הכושי כי פשט המקראות יורו שלא היה צדקיה צדיק אמר גם שם אתה אומר כן כי מפעולתו זאת יורה כי צדיק היה ולא היה הקב"ה מכנהו שם דופי על מעשה טוב. ונחזור אל עניננו בפירוש הפסוקים. הנה כל זה לא היה רק סילוק היזק אך בחלוקה שאמרתי ומיד שאול הוא שני דברים אחד מגני שהיית מגן לי לסלק מיתתי גם הבאת תועלת והוא וקרן ישעי שהוא המלכות הנקרא קרן הנמשך מישעי כי קניתיו בישע ההוא כי אלו הייתי הורגו לא היה לי המלכות כמאמר אביגיל על דבר נבל ולא תהיה זאת לך לפוקה לאבד המלוכה וכ"ש על דם שאול זה לא אייחס לומר סלעי ומצודתי כו' שהוא סילוק היזק רק משגבי כי השגבתני זולת ההצלה:

ה' איש מלחמה. הכליל בה כל מיני כלי זיין, וכן נפרטם בפרט, דכתיב וירכב על כרוב (תהלים יח יא), וכתיב וילבש צדקה כשרין וכובע ישועה בראשו (ישעיה נט יז), וכתיב לנוגה ברק חניתך (חבקוק ג יא), וכתיב וישלח חציו ויפיצם (תהלים יח טו), וכתיב צנה וסוחרה אמתו (שם צא ד), החזק מנן וצנה (שם לה ב), למה נפרטו כל אלו וכאלה רבות, להראות לאומות העולם שהוא ישתבח שמו נלחם לישראל, אוי להם לאומות העולם מה הם שומעים שמי שאמר והיה העולם עתיד להלחם עמהם.

ה' איש מלחמה. הכליל בה כל מיני כלי זיין, וכן נפרטם בפרט, דכתיב וירכב על כרוב (תהלים יח יא), וכתיב וילבש צדקה כשרין וכובע ישועה בראשו (ישעיה נט יז), וכתיב לנוגה ברק חניתך (חבקוק ג יא), וכתיב וישלח חציו ויפיצם (תהלים יח טו), וכתיב צנה וסוחרה אמתו (שם צא ד), החזק מנן וצנה (שם לה ב), למה נפרטו כל אלו וכאלה רבות, להראות לאומות העולם שהוא ישתבח שמו נלחם לישראל, אוי להם לאומות העולם מה הם שומעים שמי שאמר והיה העולם עתיד להלחם עמהם.

ומצודתי. מגדל גבוה וחזק:

סלעי ומצודתי. וכן על שן סלע ומצודה (איוב ל״ט:כ״ח), מצודת סלעים משגבו (ישעיהו ל״ג:ט״ז) :

ה' סלעי - דרך משל, כאדם שהוא במקום גבוה ולא יפחד מהשפל ממנו.

ה׳‎ סלעי. ה׳‎ לי למחסה כבנין הסלעים וכמצודה:

ה' סלעי. סמ"ך במאריך כן הוא בס"ס:

ה' סלעי, מספר תחלה עת השלוה שאין שום צרה מגעת אליו כלל, ויש בזה שני ענינים, א. השמירה וההגנה מן האויב לבל יקרב אליו, ב. מדרגה יותר גדולה הוא שעוד ינצח הוא את האויב וימשול עליו, נגד ההגנה אומר ה' סלעי ומצודתי ומפלטי כי ההגנה תהיה בג' ענינים, א. המפלט מן האויב שעז"א מפלטי, ב. המבצר והמצודה שלשם ינוס וימצא מפלט, שעז"א ומצודתי, ג. המקום שעליו תעמוד המצודה על שן סלע גבוה, שעז"א ה' סלעי, ור"ל אתה הוא הסלע וגם המצודה הבנויה עליו וגם המפלט אותי אל המצודה, ונגד המדרגה השניה שהוא ינצח וימשול על האויב, שעז"א אלי צורי אחסה בו, ששם אלי צורי בכינוי אל האדם מורה על השגחה מיוחדת יותר ועל הדבקות שי"ל עמו ומצד זה הלא תוסיף לעשות עמדי שעוד אנצח אני את האויב, וגם לזה צריך ג' דברים, א. המגן שנושא לפניו בעת קרב, שעז"א מגני, ב. הקרן שבו ינגח את אויביו, שעז"א קרן ישעי, ג. החוזק והגבורה בעת קרב, שעז"א משגבי:

ומצודתי. לשון מבצר:

ומפלטי כי הסלע והמצודה שישגב אדם בהם פעם ינצל ופעם לא ינצל שם, כי שם יתפשהו איבו; אבל אני נשגבתי בשמך והצלת אותי בכל הפעמים.

ומפלטי. ענין הצלה:

וקרן ישעי. הוא לי ישע ועזר כמו הקרן לבעל הקרנים:

ומצודתי ומפלטי. קל בלא דגוש בלמ"ד בכמה ספרים מדוייקים וכמוהו בספר שמואל ובמזמור קמ"ד:

צורי. לשון סלע:

אלי צורי כפל הענין במלות שונות, כי האל נקרא כן לפי שהוא חזק ויכול.

צורי. חזקי כצור וסלע וכפל דברו:

אחסה. אברי"אייר בלע"ז:

אחסה בו לפיכך הדין עלי שאחסה בו.

וקרן. דרך המקרא לכנות החוזק בקרן ע״ש שבעלי הקרנים יתחזקו בהם בהלחמם עם מי:

אחסה בו. אתכסה בצלו כענין שנאמר ומבלי מחסה חבקו צור (איוב כ״ד:ח׳) שהסלעים כסוי ומגן להולכי דרכים מן הרוחות ומזרם גשמים:

מגני וקרן ישעי דרך המקרא לכנות החזק בקרן, כמו וקרני ראם קרניו (דברים לג יז); האיל בעל הקרנים (דניאל ח ו), לפי שהאיל והשור והראם חזקים בקרניהם שהם מנגחים בהם. ואמר: כי האל מגני שיגן בשמו מאיביו, והוא קרני שינגח בו אויביו ויושע מהם.

משגבי: כי הוא לי כמו המגדל והסלע שאשגב בהם. ובמדרש (שוחר טוב): לפי שנפלו לפני דוד עשרה שונאים גבורים קלסו בשירה זו בעשרה קלוסין. ואלו הם עשרה שונאים: שאול, דואג ואחיתפל, שבע בן בכרי, שמעי בן גרא, ושלשת אחי גלית וגלית, ואיש מצרי שהכה אותו בניהו בן יהוידע; חמשה מישראל וחמשה מאמות העולם. ואלו הן עשרה קלוסין: חזקי, סלעי, מצודתי, מפלטי, אלי, צורי, מחסי, מגני, קרן ישעי, משגבי.

מהולל אקרא ה'. בהלולים אקרא ואתפלל לפניו תמיד כלומר אף לפני התשועה אני מהללו לפי שבטוח אני שאושע מאויבי:

מהלל אקרא יהוה כשאני מתפלל אקרא יי' מהלל, שאהללנו בתהלותי; אז ומן איבי אושע:

ועוד טענה שנית והיא כי בכל אויבי היה הדבר נקל כי הלא בלי טורח רק שמהולל אקרא ה' היה די שמאויבי אושע שבקבלי עלי להללו שאקראהו מהולל בהושיעי הייתי נושע ואין מכלים:

אקרא. מענין קריאת השם :

מהלל אקרא ה' - בקראי אליו בתהלות מיד אושע.

מהולל. כשאני קורא לה׳‎ בהלל אז אני נושע מאויבי:

מהולל, ר"ל בעת כזאת שאיני בצרה כלל, אז אקרא את ה' ואכנהו בשם מהולל, שהוא מהולל תמיד, כי בצד הזה לא יתפללו ולא יחננו על צרה, רק יהללוהו תמיד על טובותיו, וע"י ההילול לבד מן אויבי אושע, ולא אצטרך לתפלה כלל:

אפפוני חבלי מות. פעמי' רבות סבבוני רשעים אפפוני כמו סבבוני וכן אפפו עלי רעות (לקמן מ'):

אפפוני סבבוני.

אך אמנה במלחמת שאול לא כן כי הנה היה לי מלחמת ב"ו ומלחמת היצה"ר שהיה מבקש להורידני לגיהנם כי הלא בענין שאול שאני מדבר בו כעת הייתי נכווה בב' אשות א' כי אפפוני חבלי מות שהוא שלא יהרגני וגם שלא אהרוג כי נחלי בליעל הוא היצה"ר יבעתוני האומר אלי שאהרגנו:

אפפוני. סבבוני כמו כי אפפו עלי (לקמן מ׳):

אפפוני. דבר רע המקיף, והוא מענין פאה, שבא עלי מכל פאה

אפפוני חבלי מות - כמו צירים וחבלים ועל כן הוא בשלש נקודות להפריש בינו ובין חבלי מנשה.

אפפוני. כאשר סבבו אותי כאבי מות וכאשר החלאים הבאים מאנשי בליעל בעתו וחרדו אותי:

ונחלי בליעל. בגעיא בס"ס:

אפפוני, עתה יתחיל לספר ההנהגה השניה בעת שיבואו עליו רעות וצרות שאז יצטרך לתפלה, בעת שאפפוני חבלי מות ועם זה גם נחלי בליעל יבעתוני, מות מצד אחד ואויבים מצד השני:

חבלי מות. מחנות אויבים כמו חבל נביאים בספר שמואל וי"ת כאיתא דיתבא על מתברא לשון חבלי יולדה:

חבלי מות בסגו"ל החי"ת, כמו חבלי יולדה (הושע יג יג) וענינם אחד; ויפלו חבלי מנשה (יהושע יז ה) בפת"ח החי"ת והוא ענין אחר. ואמר זה על הצרות הגדולות שהיה בהן קרוב למות כמו שהיה בסלע המחלקות (שמואל א כג כח); ובדבר הפלשתי כשעזרהו אבישי (שם ב כאי ז).

חבלי. מכאובי כמו חבלי יולדה (הושע י״ג):

ונחלי. כנחל שוטף :

ונחלי - דמה האויב למים, כמלך אשור את מי הנהר, אזי המים שטפונו. אמר רבי יהודה הלוי: מ"כ כי בליעל דרך תפלה אל יעלה והוא האויב וחבלי דרך משל לחבלות המות.

ונחלי בליעל. אף הוא לשון גייסות שוטפים כנחל:

ונחלי בליעל יבעתוני: הצרות הן כנחל השוטף; ובליעל אמר על כל אחד ואחד מאיביו. או יהיה בליעל שם הרשע, ויונתן תרגם בספר שמואל (ב כב ה): משרית וסיעת חיבין^* בתרגום שלפנינו כתוב: סיעת חיבין בלבד; ומשרית (רשיעין) הוא התרגום של חבלי שאול (שם ו) כאשר הביא רבנו בעצמו בבאור הפסוק שאחרי זה.. ואפשר לפרש נחלי מן נחלה מכתך (ירמיהו ל יב).

ונחלי. מלשון חולי כמו נחלה מכתך (נחום ג׳):

בליעל. כמו בלי עול שפרקו עול שמים:

חבלי שאול. כמו חבלי מות משריין רשיען ואני מה הייתי עושה:

חבלי שאול כבר פרשנוהו; ויונתן תרגם בספר שמואל (שם ו): משרית רשיעין כמו חבל ^* בתרגום שלפנינו הוא: סיעת ספריא. נבאים (שם א י ה).

וגם שחבלי שאול סבבוני לולא שהיית ה' חזקי כמדובר הנה מה שקדמוני לבא לפני היו מוקשי המות שיותר היה מקדים לי ושם לפני צרת מיתתי מצרת המיתי את שאול שאינו נרגש כ"כ מיתת הנפש ע"י עון כהמית את עצמי ובשרי כי אדרבא היצה"ר שם לפני לאמר כי הנה רוצה להרגך השכם והורגו ואני נצלתי עם כל זה:

קדמוני. באו לפני:

שאול, מות. השאול הוא קבר שהוא אחר המות, עז''א קדמוני מוקשי מות :

חבלי. וכאשר כאבי שאול סבבוני וקדמו אותי מוקשים המביאים המיתה:

חבלי, מוסיף שיותר מזה שסבבוני חבלי שאול, כאלו אני עומד להקבר בשאול אחר שכבר קדמוני מוקשי מות, כאלו הוא אחר המות ועומד להקבר, וכ"ז משל שנדמה כאלו מת ונקבר ובטל מן העולם:

סבבוני קדמוני מוקשי מות: שיצאו בפני. ודרש (שוחר טוב) מדבר על ארבע מלכיות: אפפוני חבלי מות בבבל; ונחלי בליעל יבעתוני במדי; חבלי שאול סבבוני ביון; קדמוני מוקשי מות באדום. למה כתב בראשונה וברביעית מות? שזו החריבה בית ראשון וזו החריבה בית שני.

בצר לי אקרא. אני הייתי קורא לה' תמיד:

בצר לי אקרא יהוה ואל אלהי אשוע בעת שהיה צר לי לא פניתי אל מושיע אחר זולתו.

ולכן הראוי הוא להחזיק לו יתברך טובה כי הלא בראותי את עצמי בשני הסעיפים אם אהרוג או אהרג בצר לי בשביל הצר לי שהוא לגופי אקרא ה' שיגן בעדי שלא ימיתני ואל היותו אלהי להצילני מן החטא הגורם שלא יקרא אלהי אשוע כי לזה צריך יותר מן קריאה לעומת היצה"ר המקדים מוקשי מות ועל הקריאה שלא יהרגני ישמע מהיכלו קולי כלומר שלא אחשיב עצמי לומר שהוא ית' דבוק בי רק הוא בהיכלו ומשם ישמעני אמנם בשועתי שהיא לבל אהרוג ואחטא כ"כ ערב לפניו יתברך שאשוע שלא אחטא שמתקרב אלי באופן ששועתי לא אייחסנה שישמע מהיכלו שהיא לפניו כי אצלי הוא יתברך ולא תבא תפלתי רק באזניו ית' לבדו ולא כיתר תפלות שעם היותו ית' שומע יש גם מלאכים מגישים אותה אך זו מאליה לבדה תבא באזניו:

אקרא ה', ואל אלהי אשוע. כבר בארתי בכ''מ ששם הויה יכוין בו על הנהגתו הכללית מצד שהוא בורא העולם, ושם אלהים הבא בכינוי יציין ההשגחה הפרטית, ויש הבדל בין אקרא ובין אשוע שפעל שוע מורה שצועק לישועה, וזה מצד שהוא אלהי המיוחד לי בהשגחתו המיוחדת, ושועתי לפניו תבא הוא מוסיף על ישמע קולי, שמורה ששומע מרחוק, ושועתי תבא לפניו הוא שיקבל את השועה :

בצר לי, מהיכלו - השמים שכל גזירותיו כתובות וחתומות שם.

בצר לי. בעת שהיה צר לי באחת מהדברים האלה אז קראתי לה׳‎ ושמע קולי ושועתי לפניו. ומה שצעקתי לפניו באה באזני וכפל הדבר במ״‎ש כדרך מליצת השיר:

בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אשוע. דרך אסמכתא בעלמא י"ל מה שכתבו חכמי המוסר והוא מנהג ותיקין דכשיש ח"ו איזה צרה לכלל או לפרט קובעים לימוד ומתפללים על הצרה. ובא סימן לזה בצר לי אקרא שאלמוד בתורה ואח"כ אל אלהי אשוע:

בצר לי אקרא ה', שאז צריך אני לתפלה ואקראהו מתוך הצרה, ואל אלהי אשוע, לישועה, ואז ישמע מהיכלו קולי, על ידי תפלה וימהר להושיע, והנה פסוק זה הוא פסוק חרוזי שיכפל בכל מאמר, המליץ מצייר פה ישועת ה' שיושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים בדרך הטבע, ובא הציור שבעת שקורא אל ה' מתוך צרתו יכין ה' אחת מן הסבות הטבעיות שעל ידו יושע מן הצרה הזאת, אבל הסבה הזאת עצמה שהוכנה לתשועתו תסבב לו צרה אחרת עפ"י הטבע וצועק שנית, ומזמין ה' סבה אחרת שינצל גם מרעה זאת, ושוב יתעורר ע"י הסבה השנית רעה אחרת משתלשלת ממנה כפי הטבע ויצעק בפעם השלישית ויושיעהו גם מזאת, בענין שמרעה אל רעה יצא וה' הושיעהו בכל פעם, והעמיד הציור הזה במשל, שבעת הקיפוהו אויביו וצרו עליו וצעק אל ה' הכין ה' רעש הארץ שפתחה הארץ את פיה וירדו אויביו חיים שאולה, ונצול מצרתו, אבל ע"י הרעש נסתבב שריפת אש, כדרך הררי עד שמוריקים אש וגפרית בעת הרעש, והיה בסכנה אחרת מפני האש, וצעק אל ה' והכין גשם שוטף לכבות האש, אבל ע"י שהתקדרו העבים פתאום יצא מהם ברקים ורעמים עצומים והיה בסכנה אחרת מפני הרעם והברק, וצעק עוד אל ה' וצוה ה' שיתפוצצו העננים ויפלו מימיהם וחדל הרעם והקולות, אבל ע"י התפוצצות העננים פתאום נעשה שטף גדול במקום שעמד ושבולת מים שטפתהו, וצעק עוד אל ה' וישלח ה' את ידו וימשהו ממים רבים בחסדו זה תורף הציור בכלל, ובזה נבא אל הבאור, אומר שבעת קרא אל ה' בצר לו שמע מהיכלו קולו:

ישמע מהיכלו קולי מן השמים היה שומע קולי בכל עת שהייתי קורא אליו.

או יאמר ושועתי לפניו כו' מה שכתבנו במזמור בקראי ענני כו' כי אחד מידידות ה' את אוהביו שעם שטרם ידבר הוא שומע עכ"ז לא יקוץ בשמוע תפלה על הדבר באמרו כבר נתתי שאלתך כי אם יערבו לו דבריו יתברך וישמע והוא מאמר הכתוב תאות לבו כו' וארשת כו' וכן אחשוב בפסוק והיה טרם יקראו ואני אענה עם כל זה שעניתים עודם מדברים ואני אשמע וזה יאמר ישמע מהיכלו כו' ועכ"ז ושועתי לפניו תבא באזניו ותערב לו:

ושועתי לפניו תבוא באזניו: שועתי ששועתי לפניו באה באזניו מיד, והיה מסיעני ומושיעני.

ותגעש ותרעש הארץ. אינו מחובר למקרא עליון אלא מחובר ראשו לסופו כי חרה לו ותגעש ותרעש הארץ כי משמש בלשון כאשר כשחרה לו ובא לנקום נקמת עמו ועבדיו מפרעה ומעמו געשה ורעשה הארץ:

ותגעש ותרעש כו' הנה אמרתי שהייתי מבקש מאתו ית' בל אהרוג אני את מבקש נפשי והלא יקשה ומה בכך והלא הבא להרגך כו' לז"א הנה דרכו יתברך לענוש את שלוחי אפו לנקום נקם כד"א ונתתי את נקמתי באדום בפרק הנזקין וכענין גם ענוש כו' דריב"ל וזה בשום לב אל אומרו גחלים בערו ממנו שהל"ל ממנה כי האש ]לרוב[ נקבה היא אך הנה הוא יתברך כאשר חרה לו תגעש ותרעש הארץ כמאמרם ז"ל על סדום כי כ"ב שנים היתה ארצם רועשת:

ותגעש. ענין התנודה והתנועה כמו כנהרות יתגעשו מימיו (ירמיהו מ״ו:ז׳):

ותגעש, ותרעש. געש היא התנועה היתירה והרעש גדול מן הגעש, ותרגז קטן מן הגעש :

ותגעש - הזכיר הארץ וההרים בעבור היותם עומדים ואין להם תנועה, וזה משל שיתגעשו כל שונאי דוד מפני חרון השם, ואילו היו חזקים כהרים.

ותגעש. רעדו ורעשו אויבי יושבי הארץ:

ויתגעשו. היו"ד בגעיא:

ותגעש ותרעש הארץ, ונעשה רעש הארץ להטביע את אויביו חיים שאולה, ומוסדי הרים ירגזו, כדרך הררי עד שיפתחו לועם בעת הרעש וירגזו באף ובחמה ובאש בוער, וזה היה ע"י שחרה לה', והתגלה חרון אפו ואש חמתו בתוך הרעש:

מוסדי הרים. הוא משל על פרעה ושריו:

כי חרה לו. כאשר חרה לו לקחת מהם נקמתי:

עלה עשן באפו. אנשישנאר"ילאש בלע"ז כן דרך כל חרון אף להעלות עשן מנחיריו:

ועכ"ז כאשר על כן עלה עשן באפו הוא האף אחד מכחות הרוגז להשחית והנה מהאף יבערו גחלים להשחית ולשרוף את הנדון כענין בקצוף הוא ית' על עיר או ממלכה יחרה אפו ויבעיר ויקים על העיר והממלכה ההיא חיל מלך פלוני להשמידה כאשר קרה לנו בהקים ה' על ישראל ועל ירושלים את נבוכדנאצר נמצאו נבוכדנאצר וחילו כגחלים בערו מהאף שחרה בנו בעונותינו כי האף מגרה בנו חיל עם שהם גחלים שהודלקו לשרוף מאש האף ואחרי כן ראינו אש מפיו ית' תאכל אותם הגחלים ככל הדברים הרעים שבירמיה על הכשדים שהם גחלים בערו מהאף שאחרי כן תאכלם אש מפיו ית' וינקם מהם באופן כי אחר שעלה עשן באפו אחרי כן נראה שאש מפיו תאכלם את הגחלים שבערו מהאף הנזכר נמצא כי שלוחי האף הם לוקים אחרי כן ואם כן אפוא למה אהיה אני שליח האף שעל שאול על בקשו את נפשי פן אלקה אחרי כן:

עלה עשן. הוא ענין כעס ואמר בלשון הנופל באדם שע״י חמום הכעס נראה כעין עשן יוצא מנחירי האף וכן יעשן אפך (לקמן ע״ד):

עלה - כמו: תשלח חרונך וככה והיתה לשרפה מאכלת אש והטעם המות.

תאכל. תשרוף את אויבי וממנו באו גחלים ובערו בהם:

עלה עשן באפו מצייר ההר הבוער ומריק אש וגפרית ומעלה עשן ביום הרעש כאלו העשן העולה הוא העשן העולה מאפו, [שיציין כאלו אף ה' בוער בלב ההר], והאש האוכלת ממנו הוא היוצא מפי ה' המוריק אש דרך פיו, עד שגחלים בערו ממנו, כמו שהוא בהרים המוריקים אבני אש:

ויט שמים וירד. לעבור בארץ מצרי' וירד כמשמעו לשון אחר איאנטב"יש בלע"ז:

ויט שמים כו' אחרי דברו על אשר שר לה' שהושיעו בלי חטא באופן יקרא עבד לה' בא עתה לדבר על אשר אמר ושועתי לפניו תבא באזניו שיורו דבריו אלה כי אמנם ישב אלהים על הארץ ללא יתעורר איש לדבר ולומר אם כן אפוא איך הטה שמים בסיני וירד מלמעלה והוא מאמרם ז"ל שהקשו כתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני וכתוב אחד אומר ומשה עלה אל האלהים אלא מלמד שהרכין הקב"ה שמים ושמי השמים על הר סיני נמצא שהיה על השמים ועל הארץ והלא זה מקום לבעל דין לחלוק על מאמר דוד איך אמרת ושועתי לפניו שיורה כי על הארץ כבודו ואם כן איך הוצרך להטות שמים על ההר ועוד כי הלא היה מסך ערפל ואיך הי' ערפל תחת רגליו להפסיק והלא לא יעצרנו הגשם מלהיות בארץ על כן אמר אל תשית לבך אל הקושיא הזאת כי הלא אשר ראית כי ויט שמים וירד שהרכין והטה הוא יתברך שמים וירד ולא עוד אלא שגם השמים לא הספיקו להיות מסך מבדיל כי אם וגם ערפל תחת רגליו וא"כ אפוא איך אמרתי ושועתי לפניו שהוא יתברך אתי בארץ:

וערפל. אופל הענן:

ויט - הטעם שתרד הגזירה על האויבים מן השמים, מאת השם הנכבד.

ויט. נטה את השמים למטה לארץ וירד עליו להיות קרוב להם להכות בהם והוא מדרך משל לומר שהיה ממהר ליפרע מהם:

(י-יא) ויט, פה נמשך החרוז בצר לי אקרא ה' וישמע מהיכלו קולי ויט שמים וירד, שאז כשצעק שנית על הצרה החדשה, הטה שמים למטה וירד להושיעו, ותחת ששני יסודות שהם יסוד העפר ויסוד האש אשר בבטן הארץ רועשים לבלע ולהשחית, הכין ה' תשועה על ידי יסוד הרוח ויסוד המים, שבעת ירד ה' וערפל תחת רגליו להושיעו, וירכב על כרוב, אז יעוף על כנפי רוח, כאלו התעורר הרוח וישא את העננים לכבות את השרפה (כמ"ש השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח), עד שע"י הרוח התעורר יסוד המים, עד:

תחת רגליו. להיות מוכן ליפרע מהם בחושך של ערפל:

וידא. ויעף כמו כאשר ידאה הנשר:

הנה התשובה כי הנה אחרי כן וירכב על כרוב הוא במשכן ומקדש כמאמרם ז"ל והובא בילקוט על פסוק צרור המור כי על מקדש ומשכן נאמר וירכב על כרוב אשר שם הכרובים כי אינך יכול להכחיש שרכב והשרה שכינה במקדש. כי עין בעין נראה כמד"א וירא העם וירונו כו' וגם ידענו שאח"כ ויעוף שנסתלק וא"כ נמצא זה סותר הפסוק והסברא כי האמנם ישב אלהים דבר גשמי בין הכרובים אך הוא כי לא עשה עיקר מהכרובים שבמשכן אלא שוידא על כנפי רוח הוא רוח בני אדם כי היכל ה' המה והוא מאמר הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולא נאמר בתוכו כי רוח בני האדם היא המרכבה באמת ובאמצעותם שורה בין שני הכרובים וקראן כנפי רוח הוא כתוב אצלנו על פסוק עונותיכם היו מבדילים כו' והוא כי כל נפש צדיק אין רוחו בגופו נפרדת משרשה של מעלה והענין כי אין דבר רוחני מאתו יתברך נאצל ונפרד למטה ממקורו שלא ישאיר מציאותו למעלה שאם לא כן בשלוח יתברך מלאכי מרכבתו למטה לארץ כגבריאל ורפאל סדומה האם חסרו שני מלאכי אלהים ממרכבתו ית' למעלה אך אין זה כי אם שמציאותם נשאר בשמים וכחות התפשטותם הם הנמצאים על הארץ מתחת וההיקש בזה בנפש האדם כי בבואה מלמעלה לא יבצר מהשאר עיקר שרשה למעלה עד גדר שבהיות בעליה נקי מכל עון ועושה מצות בישראל כי לא יפסק חבל חוט איכות קדושת הנפש אשר באדם עם שרשה הדבק בשכינה כי על כן אז בהשתלשלות זה מרכבה אל השכינה יקרא אך בהעוותו חותך ומבדיל והוא אשר הנביא דבר באמרו עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. כלל הדברים כי נפש ורוח האדם שרשם למעלה והתפשטות כנפיהן הוא אשר הן באדם ונבא אל הענין אמר כי האמנם ישב אלהים על הארץ כי אם שוידא מן השמים על כנפי רוח הוא התפשטות רוח האדם באדם המתפשטים ממקורם עד בואם באדם כי שם ברוח בני האדם אשר בקרבם שם פרחה ומצאה לה השכינה מנוח כי היכל ה' המה וזהו על כנפי רוח ועל כן בהיות ראוים לכך בישראל זכותם משפיע היות שכינה שורה בין שני הכרובים כי הוא מקום מוכן ע"י ארון הברית ומה גם במקום בית המקדש כי שם שער השמים שבהמשכו והתקשרו דרך שם מרוחות הצדיקים יושפע שם באופן שהעיקר הוא ברוחות הצדיקים:

כרוב. מלאך ורז״ל אמרו כרביא (חגיגה י״ג) והוא תרגום של נער כי דמות אדם להנה:

ויעף, וידא. היא עפיפה במהירות גדול (ירמיה מ''ח מ') :

וירכב - דרך משל, והטעם: רדת הגזירה במהירות בלי התמהמה ועיכוב.

וירכב. למהר לבוא:

(ז) או ימשכו הכתובים מפסוק בצר לי אקרא ה' וכו' והוא כי יש שתי בחינות א' בחינת השם הגדול שם ההויה. שנית השכינה ודעתו להודיע כי השם הגדול הוא בהיכלו אך השכינה מלא כל הארץ כבודו ואין מקום פנוי בלי שכינה ובזה אמר הנה בצר לי דרך משל בעת קרב ומלחמה אקרא ה' הוא מדת רחמים ואל אלהי הוא שכינה שהיא מדת הדין אשוע שהוא יותר מקריאה למען תתהפך לי לרחמים ואז השם הגדול ישמע מהיכלו קולי אשר קראתי ועל ידי שמיעת שם הרחמים מיד ושועתי ששועתי אל אלהי היא שכינה מיד למה שהיא לפניו כי השכינה מלאה כל הארץ מיד תבא באזניו כי לא הוצרכו מלאכים יעלו שועתי השמימה כי אם ממני אל אזניו של אלהי הנזכר הוא שכינה:

וידא. ענין עפיפה ופריחה כמו כאשר ידאה הנשר (דברים כ״ח:מ״ט):

כנפי רוח. דמה נשיבת הרוח לעפיפת העוף:

(ח) והראיה אל היות השכינה בכל מקום כי הלא מיד בקראו עושה רושם כי מיד ותגעש ותרעש הארץ שנרגשת חרדה במחנה האויבים ומוסדי הרים הם יסודות של המלכים הם שריהם של מעלה ירגזו ויתגעשו כי רגזו מפחד ויתגעשו שיחוגו וינועו ממקומם וכל זה מיד טרם יפעל פעולת הרוגז רק כי חרה לו בלבד:

(ט) ועוד מעט ועלה מן הארץ אשר שם כבודו עשן חרונו באפו הוא המשחית הנקרא אף אשר כונן להשחית באויבי שעליהם שועתי ואש מפיו של האף תאכל באויבים עד גדר שגחלים הם בני חילו של האף גרדיני נמוסים גם הם בערו וממה היה האש מפיו והגחלים שבערו אלא שהכל ממנו שהוא מאלהי הנזכר היא שכינה המשגחת ושורה על הארץ ואין מקום פנוי ממנה כמדובר וזה עלה כו' בערו ממנו:

(י) ואם יאמר איש איך שכינה שורה על הארץ והלא במתן תורה הטה והרכין שמים וירד והוא אמרם ז"ל שהרכין השמים על הר סיני ולמה הוצרך להשפיל השמים על ההר אם לא שלא ישב אלהים על הארץ והוצרך להרכין השמים על הארץ לשרות עליהם ולא עוד אלא שעם כל זה היה ערפל למסך תחת רגליו בינו ובין הארץ ואיך אמרנו כי כל הארץ מלא כבודו יתברך:

(יא) אמנם התשובה היא כי כאשר וירכב על כרוב בבית המקדש אינו ששורה ממש על גוף הכרוב הממשי וגשמי כי אם שויעף שהוא מעופף עליו מרחפת באויר שעל הכרוב כן בכל העולם הוא כי וידא על כנפי רוח הם כנפי רוח מלאכי מרכבתו כי מתפשטות כנפי מלאכיו רוחות עד מלא כל הארץ ועל כנפי הרוח ההוא מרחפת התפשטות שכינתו וזהו וידא על כנפי רוח אך לא שתשרה על הארץ הלזו העכורה ממש:

חשכת מים. שבעבי שחקים הם חשך אשר סביבותיו ושמא תאמר לפנים מן החשך אין אור תלמוד לומר מנוגה אשר נגדו ומתוך מחיצתו את עביו אשר סביבותיו בוקעים ועוברים ברד וגחלי אש:

יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ: וחשך וענן וערפל מקיפין אותו שנאמר ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו חשכת מים עבי שחקים ומי איכא חשוכא קמי שמיא והכתיב הוא (גלי) עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי וכו':
(חגיגה יב ע"ב)

ישת חשך סתרו סביבותיו סגתו כו'. הלא אמרתי כי הן אמת כי ישב אלהים על הארץ אך אינו עליה ממש כי אם התפשטות שכינה שורה על התפשטות כנפי רוח מלאכי מרכבתו אמר הלא על זה יש פתחון פה להקשות ולומר כי הלא ראינו ישת חשך סתרו שבינו יתברך ובין עמו שתמסך חשך סתרו להסתר מבני אדם פן יהרסו לראות ואם הוא שבכל הארץ כבודו מה הוא המסך ההוא אך יורה כי מהמסך החוצה לא היתה שם שכינה. אין משם ראיה שאין שכינה על הארץ כי הלא סביבותיו של החשך הנזכר שהוא ממסך החשך לחוצה היתה שם סוכתו יתברך היא סוכת ענני כבוד אשר שם האלהים כי וה' הולך לפניהם בעמוד ענן כו' אם כן הוי אומר כי אין זה כי אם שעיקר שכינה היה ממסך החשך ולפנים והתפשטותה מהמסך ולחוץ והוא האמור בסמוך. ועוד ראיה כי שכינה על הארץ כי הלא תראה חשכת מים הם העבי שחקים בבא המטר אשר ודאי היתה חשכת מים בכל עת שממטיר על הארץ:

ישת - בשאון גלי הים יתגעשו מימיו וירבה האיד העולה, על כן יולד שם חשך, וזה הוא חשכת מים עבי האד כאשר יהיה עב והוא הענן. והטעם רדת הגזרות ואין אדם רואה אותם.

ישת חושך. להחשיך להאויב:

חשכת מים. אין ביו"ד מיושב:

שישת חשך סתרו, ר"ל את החושך שבו יסתתר ה', את החושך הנמצא סביבות סוכתו, ישת שיהיה חשכת מים של עבי שחקים, שיתקבצו עבים ע"י הרוח עד שתחשך הארץ מן העבים וחשכת מים, ומים אלה יכבו את האש והגחלים הבוערים מן ההר, ונושע מן הצרה הזאת, אולם עתה יספר שמן הסבה הטבעיית הזאת שע"י בא לו תשועה, השתלשלה רעה וצרה אחרת, שע"י התקדרות העבים הרבים שהם מלאים חלקי אש ודברים מבעירים כמו גפרית וזאלפעטר, וע"י נשיבת הרוח בם בכח גדול וע"י מרוצתם וקלות מהלכם, וע"י שילחצון יחד קרירות העבים עם חמימות העלעקטרי המתעורר בתוכם עי"כ יעמדו רעמים גדולים וברקים עצומים כנודע לטבעיים, וז"ש (יג-יד) מנוגה נגדו, צייר שמתוך חשך סתרו תהל נוגה מנגד אור ה', ומזה יתהוה אש הברק, שעל ידו עביו עברו ברד וגחלי אש, שהעבים התמלאו ברד מן הקרירות ע"י שהאש עלעקטרי יתפשט מן האדים, וגחלי אש ע"י התעוררות החום, והאש והקרירות יתפוצצון זה בזה, ועי"כ יתהוו רעמים עצומים וברקים נוראים, עד שירעם בשמים ה' תחת שנעשה שקט בארץ מן האש, התעורר האש והרעם בשמים, ששם יתן העליון קולו עם ברד וגחלי אש, והוא נתון עתה בצרה חדשה:

יָשֶׁת חֹשֶׁךְ: מדת יום ומדת לילה דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד תנא תהו קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו שממנו יצא חשך שנאמר ישת חשך סתרו סביבותיו בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו וכו':
(חגיגה יב ע"א)

סביבותיו. החושך שם סביב סוכתו להיות מוכן לפניו:

סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים: אמר מר ממתקין הן בעבים מנליה דא"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן כתיב חשכת מים עבי שחקים וכתיב חשרת מים עבי שחקים שקול כף ושדי אריש וקרי ביה חכשרת וכו':
(תענית י ע"א)

חשכת. החושך הזה בא מחשכת רבוי המים הנבלעים בהעבים הפרושים תחת השחקים:

עברו. טרישפא"שנט בלע"ז הברד בוקע ועובר על המצריים על ים סוף:

ומנוגה נגדו אשר הוא אור נוגה שנתפשט מנגדו יתברך אשר מלא כל הארץ כבודו כאשר עביו הנז' עברו ממקומם למטה נעשו ברד וגחלי אש באויר ולא כיבו המים את האש ולא הפשירה האש את הברד הוי אומר כי אם שלהיות שכינה למטה שאין מקום פנוי בלא שכינה כמ"ש ז"ל על מראת הסנה על כי אין יסוד המים ולא יסוד אחר מושל על יסוד זולתו דרך טבע באשר אין רצונו יתברך להניח הדבר אל הטבע כי הלא בכל מקום אשר ימצא בו כל דבר מאיזה מהיסודות שם הוא יתברך ולא ישלוט בו יסוד זולתו בטבע למשול בו:

מנוגה. הוא האור הבא על גשם מן אור הזורח :

מנוגה - טעם עביו עברו עברו החוק הידוע ברוב.

מנגה נגדו. מחמת האורה שלפניו אשר הוא רוצה להאיר ולהושיע לי:

ברד וגחלי אש - הוא כדמות ברזל השורף, גם ממית ברוח. והטעם היראה והפחד בלב האויבים כשמוע קול הרעם.

עביו עברו. היו העבים מעבירים להשליך על האויב ברד וגחלי אש:

וראו את ישועת ה׳. מהו וראו, מלמד שפתח הקב״ה את עיניהם, וראו כיתות כיתות של מלאכי השרת, שנאמר וישכם משרת איש האלהים לקום וגו׳ ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אתם (מ״ב ו טו וטז), ועליהם אמר דוד מנגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש (תהלים יח יג).

ושמא תאמר כי אין משם ראיה ששכינה למטה כי אפשר כי היא על השמים ומשם שלח האש בתוך הברד אבל אם היה מים לבדם תחלה לא היה מתהוה אחדות אש ומים כאחד באויר העולם הזה לז"א וירעם כו' והוא כי הנה בתחלה נאמר נטה ידך על השמים ויהי ברד ולא נאמר אש ואחר כך נאמר ויהי קולות אלהים וברד ואש מתלקחת כו' ולמה לא נזכרה בתחלה אלא להורות כי בתחלה היה ברד ואחר הקולות נתהוה האש תוך הברד אחר שנשמעו הקולות למטה שהוא בהגיעה לאויר שיכול אדם לשמוע וז"א וירעם בשמים ה' ועדיין לא היה אש בברד כי אם שאחר כך כאשר עליון נתן קולו לישמע למטה באויר אז היו ברד וגחלי אש הוי אומר כי אין זה כי אם ששכינה גם היא למטה והתפשטות נוגה גגדו היה הברד כי לא שלט יסוד ביסוד זולתו נגד רצונו יתברך:

וירעם - המם שרש והזכיר פעם שנית ברד וגחלי אש להתחברם רגע אחד.

וירעם. נתן בשמים קול רעם לרדת משם ברד וגחלי אש:

בשמים ה'. בגעיא בס"ס:

כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך. הוא תחלה ואח״כ בעבדיך ובעמך, וכל כך למה בעבור תדע, שאמרת לא ידעתי את ה׳ (שמות ה ב), אמנם כי הלשון מתחלף למען תדע (שם ח ו), בעבור תדע, כמו זדון לבך השיאך (עובדיה א ג), השיא אותך (ירמיה מט טז), וכן בלשון הנביא מחלפין הלשון והרצון אחד, שהרי סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד, ואפילו הנביא בעצמו משנה הלשון, שכן כל שירות ותשבחות של דוד אין לשון זה כלשון זה, כלו סג (תהלים נג ד), הכל סר (שם יד ג), ויחגרו (ש״ב כב מו), ויחרגו (תהלים יח מו).

וישלח חציו כו' החל לספר חסדי הש"י אשר הפליא חסדו לו להושיעו ואשר עשה למענו מימי קדם ועודנו מחזיק להצילו תמיד ועל הכל בעד הנפש והוא כמאמרם ז"ל בב"ר כי מאז הציל בנות לוט היה למען דוד העתיד לצאת מהא' ומהב' רחבעם כמאמרם ז"ל ואת שתי בנותיך הנמצאות הה"ד מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום וזה יאמר כאשר וישלח חציו ויפיצם הם אש וגפרית וברקים רב ויהומם בל יצאו מתחום העיר:

רב. ענין השלכת חצים כמו רובה קשת (בראשית כ״א):

רב. מענין ריבוי, או מענין רובה קשת,

וישלח חציו - ומלת רב פעל עבר מפעלי הכפל על משקל: כי אם תם הכסף והוא מגזרת ורובו והנה רב כנגד וישלח.

ויפיצם. את האויבים:

וישלח, פה נמשך החרוז בצר לי אקרא ה' וכו' וישמע מהיכלו קולי, וישלח חציו ויפיצם, שהרעם עצמו יפוצץ את העבים, וע"י שיתרבו הרעמים וברקים, יתפזרו העננים וישפכו את מימיהם כנודע, ומדמה זה במליצתו כאילו ה' שלח חציו והפיץ את העבים, ומפרש מה הם החצים שברקים רב וע"י רבות הברקים הממם וחדל הרעם, וכל תשועות אלה הם ע"י סבות טבעיות, עד שנושע גם מצרה זאת:

ויהומם. כמו והמם גלגל עגלתו (ישעיהו כ״ח:כ״ח) :

וברקים רב. ירה ברקים והמם אותם:

הפטרת האזינו
מהולל אקרא ה' ומאויבי אושע. יובן בס"ד דידוע מ"ש המפרשים ז"ל דעוברי ע"ז טוענים מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו ולכן הם עובדים לשמש ולירח ולכל צבא השמים ואמנם הבל יפצה פיהם יען כי הש"ית כבודו מלא עולם והוא משרה שכינתו בשמים ובארץ וא"כ אסור לחלוק כבוד לעבד לפני רבו והנה יש הוכחה לזה שהש"ית הוא אחד ומשרה שכינתו בשמים ובארץ ממה שאנחנו מהללים ומפארים לשמו ית' ואיך אפשר זה והלא אין מי שיוכל לסיים שבחו ית' וא"כ אם ישבח הוא מגנה ח"ו אלא ודאי מוכרח לומר שהוא ית' משרה שכינתו בשמים ובארץ יחד וא"כ נמצא שכל השבח הוא בפניו וגמירי אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו ונמצא שבזה נוכל לשבח להש"ית דמאחר דהוי הכל בפניו א"כ חשוב הכל מקצת דבפניו אין אומרים כי אם מקצת וא"כ נמצא דמכח זאת שמהללים העולם להש"ית בזה ניצולו מן האומות עע"ז כי לא יוכלו להכריח אותנו לעבוד ע"ז כאשר עובדים מטעם שמתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו יען כי מן השבח וההלל של הקב"ה מוכח דהש"ית משרה שכינתו גם בארץ דאז הוי בפניו וכאמור וא"כ השתא איך אפשר לחלוק כבוד לעבד לפני רבו וז"ש מהולל אקרא ה' ועי"ז ומאויבי שרוצים להכריחני לעבוד ע"ז אושע כי אין להם כח טענה עלי להכריחני בה:

ויראו אפיקי מים. כשנבקע הים:

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם דהאי מפיק לישנא דגלויי הוא דכתיב ויראו אפיקי מים ויגלו מוסדות תבל וכו':
(עירובין סה ע"א)

אז ויראו אפיקי מים של מטה כמ"ש בב"ר שע"י גערת ה' יצאו מים רבים בסדום ונעשה ים ויגלו מוסדות תבל והוא מ"ש ז"ל על הפך משורש הרים שעקר הוא יתברך ההרים משרשם והפך הישוב למטה ושרשי ההרים למעלה וזה יאמר ויגלו מוסדות תבל שנגלו שרשיהם למעלה בהראות אפיקי מים על ידי כן מגערתך כו':

אפיקי. הם המים הנגרים בחוזק כמו כאפיקים בנגב (לקמן קכ״ו):

אפיקי מים. המוגרים בחוזק :

ויראו אפיקי מים - המקומות החזקים והטעם לגלות סתר הקמים על דוד. והלל אומר: יתכן להיות הטעם דרך אחרת, כי השם ירעיש את הארץ כאשר ירצה. והטעם שיסירנה ממתכונתה ויוריד המים מן השמים, ומי שיש לו כח לעשות ככה יצילני.

ויראו. היה נראה קרקעית אפיקי המים כי נבקעו המים:

ויראו, עתה יספר שמן התשועה הזאת נסתבבה צרה אחרת טבעיית, שע"י שבירת העבים והתפוצצם פתאום נתהוה שטף מים עד שהתראו אפיקי מים, ויגלו מוסדות תבל, שהמים שהיו יסוד לתבל בששת ימי בראשית שהיה כל העולם מים במים ונתכסו אח"כ כי עלו המים ע"י אדים אל הרקיע והעבים כמ"ש בפי' מעשה בראשית ולקמן סי' ק"ד, עתה נתגלו שנית כי שבו המים ויפיצו את היבשה, וכ"ז היה מגערתך ה', שכמו שתחלה תהום כלבוש כסיתו מן גערתך ינוסון, עתה שבו מגערת ה' שנית אל היבשה, ומנשמת רוח אפך, שפזר ופצץ את העבים נשטפה הארץ ע"י שטף, ועי"כ נשטף גם דוד בשטף מים ושבולת שטפתהו:

ויגלו מוסדות תבל. שכל מימות שבעולם נבקעו:

ויגלו. כי נבקעה הארץ:

מנשמת. מנשיבת:

מגערתך. ממה שגערת בהאויב:

מנשמת. מנשיבת הרוח היוצא מאפך והכל הוא דרך משל:

כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי. יובן בס"ד ע"ד שארז"ל ע"פ כי ראיתי בבניו לי מלך כביכול עלי מלך והנה פשט הדברים שאמר הקב"ה עלי מלך הכוונה הוא כי צדיק מושל יראת אלהים שהקב"ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה ואמנם היצ"הר יש לו לפרש דברי הקב"ה הכוונה לומר שאין מחוייב לשמוע גזרתי ולשמור מצותי ח"ו כי היצ"הר היה רוצה להכשיל ח"ו את דוד הע"ה בזה הפירוש כדי להחטיאו ח"ו ואמנם דוד הע"ה לא נכשל חלילה בזה כי ידע שהכוונה האמתית הוא מ"ש עלי מלך הוא שהצדיק יוכל לבטל הגזרה רעה שיגזרו מן השמים אבל לא לענין ביטול אות אחת מן התורה כלל ועיקר וז"ש כי שמרתי דרכי ה' מה שצווני בתורתו ולא רשעתי מאלהי שאמר עלי כי ראיתי בבניו לי מלך עלי מלך כי לא קבלתי לשמוע לפירוש של היצ"הר ולהרשיע ח"ו מחמת זה כי אני ידעתי כוונת הדברים באמת ושמרתי דרכי ה':

ישלח ממרום. מלאכיו להציל את ישראל מן הים וממצרים:

ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים: ותגעש ותרעש הארץ מזה הפסוק (למעלה ח) עד ישלח ממרום יקחני (שם יז) יש מהפרשים (רש"י וזולתו) שפרשו שהם רמז על הנסים שעשה הקדוש, ברוך הוא, לישראל, ועל המופתים שחדש; וכן דעת המתרגם. ופרשו ותגעש ותרעש הארץ במהפכת סדום ועמרה; וכן עלה עשן באפו. והמתרגם פרש עלה עשן באפו על דבר פרעה; ויט שמים וירד במתן תורה; וכן דעת הדרש (שוחר טוב וזולתו); וכן הפסוקים שאחריהם: וירעם בשמים יי' ירמוז לברד שירד בימי יהושע; ויראו אפיקי מים רמז לקריעת ים סוף וירדן. ואמר: האל אשר עשה כל אלה הנפלאות יעשה גם עמי נפלאות; ישלח ממרום יקחני! והנכון לפי דרך הפשט כי כל אלו הפסוקים הם משל על איבי דוד וישראל, וכי יי' נלחם להם באיביהם, כי הצרה היא להם רעש הארץ והשמים, וחשך, וערפל, וגחלים, ואש, וחצים, וברק; והכל דרך משל. וכן תמצא במקרא בהרבה מקומות על הצרה: חשך, ואפלה, ענן, וערפל, וקדרות השמש, והירח והככבים. ומה שאמר: ויט שמים וירד כאלו הטה שמים וירד לכלותם במהרה; וזהו וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח, רצונו לומר: מהירות הגזרה. וכן מצאנו במקום אחר בדברי רבותינו, זכרם לברכה (שוחר טוב): אמר רבי שמואל בר נחמני אין הרעש בא אלא על הפסק מלכות; וכן הוא אומר ותרעש הארץ ותחל כי קמה על בבל מחשבות יי' (ירמיהו נא כט). עלה עשן באפו, משל על חרות אפו באיבים כמו אז יעשן אף י' וקנאתו (דברים כט יט). ואש מפיו תאכל, אש שיצאה מפיו תאכלם, וגחלים שיצאו ממנו בערו אותם. ויט שמים וירד, כבר פרשנוהו. וערפל תחת רגליו שם להם ערפל וחשך תחת רגליו שדרכם באפו. וירכב על כרוב, פרשנוהו. וידא בדל"ת מן הקל כמו כאשר ידאה הנשר (שם כח מט); וענינו ויעף. ובשמואל (ב כב יא): וירא הרי"ש מבנין נפעל, כלומר היה נראה; והענין אחד. ישת חשך סתרו, רמז לצרות כמו שפרשנו, שהם להם חשך. או פרושו: כי האל המוריד להם הגזרות ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו שלא יראוהו, כי נעלם מהם. חשכת מים ובשמואל (שם יב) חשרת מים שענינו קשור העננים מתרגום וחשקיהם (שמות כז י) חשוריהון ^*בתרגום שלפנינו כתוב: וכבושיהון; ובלי ספק נסחת רבנו דוד היא הנכונה. ונעלמה מעיני כל חי בעל נ ת י נ ה ל ג ר ומעוף השמים (הנשר: רב נתן א ד ל ר) נסתרה.; והענין אחד, כי בהתקשר העננים זה בזה תהיה החשכה והחשרה מן המים שימלאו עבי שחקים. מנגה נגדו, מנגה שהוא לפניו אל אוהביו עביו עברו לאיביו, והוא חשך ברד וגחלי אש; כלומר: אותם העבים ממטירים על האיבים ברד וגחלי אש, על דרך ואש מתלקחת בתוך הברד (שם ט כד). וירעם בשמים, הרעים בשמים על האיבים ונתן קלו עליהם; והענין ששם מרך ויראה בלבבם ויראו ממנו כמו שירעד אדם ויבהל לקול הרעם. ואמר עוד: ברד וגחלי אש, כי עם הקולות יש מעשה הגזרות שיכלה אותם, שהם כברד וגחלי אש. וישלח חציו ויפיצם, שלח חציו והפיץ האיבים. וברקים רב ויהמם, המם האיבים בברקים שרב עליהם. ורב מן וימררוהו ורבו (בראשית מט כג), ענינו ירה חצים; והוא פעל עבר מפעלי הכפל. והחצים והברקים הם הגזרות הקשות. ויראו אפיקי מים, הם עמקים מלאים מים, כמו לאפיקים ולגאיות (יחזקאל ו ג); על כל אפיקיו (ישעיהו ח ז). והמים הם הצרות והסכנות שהיה בהם; והתשועה מהן על שתי דרכים. האחת: כאדם הטובע במים רבים שירחיב האל המים ויראו האפיקים ויגלו מוסדות תבל שהיו מכוסים במים, וזהו בגערת יי' במים. וזו מגערתך יי': כמו ויגער בים סוף ויחרב (תהלים קו ט). וכן מנשמת רוח אפיך, שנשב בהם ויבשו, וזהו על דרך משל למפלת האיבים במלחמה; ודוד נושע. והתשועה לטובע במים בדרך אחרת: שיזדמן לו מי שימשהו מן המים. וכן תשועת דוד בלא מפלת איביו במלחמה, כמו בסלע המחלקות שנושע דוד ולא נפלו איביו; ועל זה אמר: ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים. ועל זה אמר דוד והודה לאל על שהושיעו בשתי הדרכים.

ואז בעת כל הרוגז ההוא רחמתני וישלח ממרום את המלאך יקחני בהציל את לוט כאמרם ז"ל מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום ואחר בך ימשני ממים רבים הוא את נחשון שהיה עתיד דוד לצאת ממנו שארז"ל והובא בילקוט פרשת בשלח שבזכות נחשון זכה דוד למלוך הוא וזרעו כי ירד לנחשול של ים עד חוטמו ומשם משכו ה' בצעקו הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש:

ימשני. ענין הוצאה כמו מן המים משיתהו (שמות ב׳:י׳):

ימשני. כמו מן המים משיתיהו :

ישלח ממרום - או מלאכו ויקחני מאלה שהקיפוני.

ישלח. עזרתו שלח ממרום ולקחני מיד האויב:

ישלח ממרום, פה נמשך החרוז בצר לי אקרא ה' וכו' וישמע מהיכלו קולי ישלח ממרום יקחני, מצייר שהיה כבר נטבע במים וה' שלח וימשהו ויוציאהו ממים רבים, וגם בזה מצייר שאויביו עוד לא רפו ממנו, וכאשר ראוהו נטבע במים ושיש לו דרך לצאת מן המים, עמדו אצל שפת המים ושומרים שבעת ירצה לצאת יטביעוהו שנית, וה' הצילהו גם מידם, וז"ש שבעת ימשני ממים רבים (יח-יט) יצילני ג"כ מאויבי עז אשר יקדמוני ביום אידי, שרוצים להקדימו טרם יצא מן הנהר ולהטביעו שנית, וה' היה למשען לי, כי ע"י השגחת ה' יוציאני למרחב למקום שאין יכולים לעכבני מלצאת מן המים, ובצאתי אז יחלצני מידם, לבל יוכלו לתפשני ולהרע לי, וכ"ז מצד שחפץ בי, ע"כ הצילני מכל הרעות האלה:

ימשני. לשון הוצאה כמו כי מן המי' משיתהו (שמות ב׳:י׳):

ימשני ממים רבים - כנגד ונחלי בליעל.

ממים רבים. רודפי הרבים השוטפים כמים:

יצילני מאיבי עז לשון יחיד על גלית או ישבי בנב.

ואחר כך יצילני מאויבי אז הוא גלית ומשונאי כי אמצו ממנו כדואג וזיפים:

מאויבי ומשונאי. האויב הוא יותר מן השונא, שימצא שונא בלתי דורש רעה, ונמצא גם על דברים הגיונים שונאי בצע שונא תוכחת, ומוסיף שישמרהו גם משונאיו שאין רעתם גלויה כ''כ, ובאו נרדפים בס' זה י''ח מ''א, כ''א ט', ל''ה י''ט, ל''ח כ', נ''ה י''ג, פ''ג י', פ''ט כ''ד, ק''ו מ''א :

יצילני - נראה המשל במים שהוא איבי תחסר מלה שהוא עז.

כי אמצו. כאשר חזקו ממני בהמלחמה אז הצילני מידם:

יצילני מאויבי עז. אמרו בשוחר טוב זה פרעה ומשנאי כי אמצו ממני אלו המצריים וכו' אפשר דפרעה הרשע היה הרע של קין והיה רוצה להרוג למשה רבינו ע"ה והיה מתגאה באות יוד שנתן לו ה' דכתיב וישם ה' לקין אות והיא יוד למ"ד וכן פרעה יתר יוד על מספר משה וכמ"ש הרב ש"ך ז"ל על התורה וז"ש יצילני מאויבי עז זה פרעה שהי"ל עזות גדול. ומשנאי אלו המצריים כי אמצו שהי"ל כח ותוקף להרע לנו וזה מסיבת עונותנו וז"ש כי אמצו ממני מסיבתי הם היו תקיפים והקב"ה הצילנו מהם. ובפירוש הרב החסיד מהר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתב כי דוד הע"ה חלק השירה לג' חלקים הא' שאול הב' בנו הג' שאר אויביו. יצילני מאויבי עז פנים וקשה עורף למרוד באביו הוא אבשלום ומשנאי כי אמצו רבים אשר אתו כי מעט אשר היו לפני. יקדמוני ביום אידי שהלכו כלם להחניף את אבשלום ביום אידו יום צרה ותוכחה ויהי ה' למשען לי שהפר עצת אחיתופל. יחלצני כי חפץ בי כי בברחו מפני אבשלום אמר ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו ולז"א כי חפץ בי. יגמלני ה' כצדקי רמז אל החנית ואל הצפחת ועוד האריך עכ"ד הרב מהר"י יעבץ ז"ל:

יקדמוני. אויבי היו ממהרין ומקדימין לבא עלי ביום אידי ויהי ה' וגו':

יקדמוני ביום אידי יונתן תרגם בספר שמואל (ב כב יט): יקדמוני ביום טלטולי. אידי טלטולי; כלומר: ביום שהיה לי איד, והייתי גולה ומטלטל, איבי היו מקדימים אותי ברעותם, כמו שעשו הזפים.

וזהו יקדמוני ביום אידי בצערי בהיותי בורח ויהי ה' למשען לי:

אידי. ענין צער ומקרה רע כמו הלא איד לעול (איוב ל״א:ג׳):

יקדמוני - כנגד קדמוני מוקשי מות.

יקדמוני. שונאי היו מקדימין לבוא עלי בעת קרה לי מקרה רע בחשבם כאשר החילותי לנפול לא אקום עוד אבל ה׳‎ סמך אותי אף כי נפלתי הנה קמתי:

כי מן השמים דברתי עמכם. וכתיב וירד ה׳ על הר סיני (שמות יט כ), הכתוב השלישי מכריע בין שניהם, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך וגו׳ (דברים ד לו) דברי ר' ישמעאל. ר׳ עקיבא אומר מלמד שהטה הקב״ה שמי השמים העליונים על ראש ההר ודבר עמם מן השמים, וכה״א ויט שמים וירד (תהלי׳ יח י).

ויוציאני למרחב יחלצני כי חפץ בי: חלצני מן הצרה שהייתי בה והוציאני למרחב.

ויוציאני למרחב מקעילה שהיתה עיר דלתים ובריח והייתי כמונח בסוהר כי יסגירוני בעלי קעילה אמר ה' ויוציאני משם למרחב. או ויוציאני למרחב מהמערה טרם ידעו שאול וחילו שהייתי שם שהיו יכולים להיות במצור על פי המערה וחלצני במרחב משאול ולא בצדקתי רק כי חפץ בי:

ויוציאני למרחב - הפך בצר לי אקרא ה'.

למרחב. למקום רחב להנצל מידם:

כי חפץ בי. במדוייקים חפץ בב' טעמים כמו שכתבתי בשמואל:

יחלצני. הוציאני מן המצר:

ויאר את הלילה. ישראל באורה ומצרים באפילה, רואין את ישראל שהיו באורה ואוכלין ושותין ושמחים והיו המצריים מזרקין בהם חצים ואבני בליסטראות, והמלאך והענן מקבלין אותם, שנא׳ מגני וקרן ישעי משגבי (תהלים יח ג), ואומר מגן הוא לכל החוסים בו (שם שם לא).

שמן זית זך. מה זכה שמן זית מכל השמנים, לפי שאין שמן זית יוצא אלא על ידי כתישה, כך אין אדם נוחל חיי העולם הבא, אלא מתוך צער, ולא דברי תורה נוחל אלא מתוך חיי צער, לכך נמשלה כנסת ישראל בזית, שנאמר זית רענן יפה פרי תואר (ירמיה יא טז), מה הזית מתמתקין על ידי כתישה, כך ישראל ע״י יסורין חוזרין למוטב, בנוהג שבעולם מי שיש לו שמן רע, דולקו בנר, ומי שיש לו שמן טוב אוכלו בתבשיל, וכאן חילוף הדברים, הזך לנרות, והשני למנחות, ולמה כן, שהזית מביא אורה לעולם, אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע אתה אור לנו ואתה צריך לאורה, כי אתה תאיר נרי (תהלים יח כט). אמר רב ברכיה ברבי תולדות האש מלמעלה אין כח בעין לראותו, שנאמר ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות וגו׳ (יחזקאל א יג), והברק אין בעין כח לראותו, ואינו צריך לאורה שלכם, אלא כדי לזכות אתכם ולהאיר לכם. א״ר יוחנן מה שיש בתוך עיניך אין אתה יכול לעמוד, ואתה תאיר לי, העין הזה לבנה ואמצעה שחור, מאין הוא צריך לראות לא מתוך הלבנה, ואינו כן אלא מתוך השחור הוא רואה, על אור עיניך אין אתה יכול לעמוד ואתה תעמוד על דרכיי, ושמא יטעך יצרך לומר שצריך לאורה, אמר רב אבין הלוי ברבי מי שהוא עושה לו חלונות בבנינו עושה אותם רחבות מבפנים וצרים מבחוץ, כדי שיהא האור נכנס מבחוץ, אבל בבית המקדש אינו כן, אלא צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, למה שממנה יוצאה אור לעולם, ואם מתוך ביתו אורה יוצא לעולם, אינו צריך לאורה שלכם, ואם תאמר למה כדי לזכות אתכם להאיר לכם.

כצדקי. כצדק לכתי אחריו במדבר:

יגמלני יהוה כצדקי כבר ידי ישיב לי: כי הוא ידע כי הצדק עמי והעול עם איבי, לפיכך גמלני כצדקי והשיב לי כבר ידי והושיעני מידם. ואמר כבר ידי, ענין נקי כפים (תהלים כד ד).

שאם תראו מדה כנגד מדה כי יגמלני ה' כצדקי כבר ידי שלא רציתי לנגוע בידי במשיח ה' ישיב לי שלא יגעו בי:

כבור. מלשון ברור ונקי:

יגמלני, ישיב לי. הגמול הוא בצירוף איזה התפעליות איבה או אהבה וההשבה והתשלומין הוא בעד הפעולה עצמה, כמ''ש (ישעיה נ''ט י''ח) (יואל ד' ד') (ולקמן כ''ח ד', ק''ג י', קל''ז ח') :

יגמלני - דבק עם אשר לפניו וכל זה עשה שיגמלני כצדקי.

כצדקי. כפי צדקי כי לא הרעותי את אחד מהם:

יגמלני, אחר שבאר האופן הראשון שיושיעהו ה' ע"י תפלתו וצעקתו וע"י אמצעיים טבעיים, שבזה יתהלכו לפעמים הסבות והמסובבים ויוליכוהו מצרה אל צרה אחרת, עד שהוצרך לצעוק בכל פעם, מתחיל לדבר על האופן השני שיושיעהו ה' בדרך נס ופלא בעת יזכה לזה עפ"י מעשיו הטובים, שאז לא תקום פעמים צרה ותהיה התשועה מופלאת וגדולה מאד, ועז"א בעת שיגמלני ה' כצדקי וכו', אז האל המאזרני חיל וכו' משוה רגלי כאילות וכו' כמו שיתבאר, ואמר יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי ויש הבדל בין גמול ובין השבה, שההשבה היא כפי המעשה והפעולה והגמול הוא כפי תכונת האהבה או השנאה שיש לו עליו, שהגמול נקשר תמיד עם התפעליות, ויש הבדל בין צדקי ובין בור ידי, שצדקי הוא בקום ועשה ובור ידי הוא מה שישב ולא עבר עבירה, לפ"ז היה ראוי שיאמר בהפך ישיב לי כצדקי ויגמלני כבור ידי, שההשבה הוא על מה שעשה במעשה, והגמול והאהבה הוא על השוא"ת, אולם אמר רבותא, שלא לבד שישיב לי כצדקי כי גם יגמלני כצדקי, שמלבד התשלומין כפי הפעולה תהיה ג"כ גמול כפי האהבה, וכן לא לבד שיגמלני על בור ידי כי גם ישיב לי, כי יחשב לי את מה שנמנעתי מלעשות רע כאלו עשיתי טוב בפועל וישיב לי ע"ז שכר, ומפרש הדבר במאמרים מקבילים, יגמלני ה' כצדקי כי שמרתי דרכי ה', שהצדק אשר עשיתי לא עשיתיו מפני שהשכל והנימוס מחייבו עד שא"צ שישיב לי רק על הפעולה בעצמה כי שמרתיו מפני שהם דרכי ה' ללכת בדרכיו ולהדמות אליו, וע"ז אני ראוי לגמול שיגמול עלי כפי האהבה והדבקות שהלכתי בדרכיו ודבקתי בו, וכבור ידי ישיב לי כי לא רשעתי מאלהי, שמה שלא רשעתי, לא היה מפני שהשכל מחייבו או שטבעי אינו נוטה להרשיע, רק הסבה היה מאלהי, מפני אזהרת ה' ופקודיו, הגם שיצרי היה מסיתני להרשיע, ובזה ראוי שישלם לי שכר כי בבא דבר עבירה לידו וכבש תאותו נותנים לו שכר כעושה מצוה, כמ"ש חז"ל:

כבור. לשון נקיות כמו ובר לבב ד"א ישלח ממרום יקחני כנגד עצמו אמר על שם המלאך שבא בסלע המחלקות לפנות את שאול מעליו שנאמר ומלאך בא אל שאול גו':

כבר ידי - על דרך: בתום לבבי ובעבור היות רוב המעשים בידים, הזכיר עמהם בור כדרך ובנקיון כפי.

כבור ידי. כפל הדבר במ״‎ש:

כצדקי. שלא הרגתיו בכרתי את כנף מעילו:

כי שמרתי דרכי יהוה יש לפרש בכל המצות, כלומר אני שמרתי דרכיו והוא שמרני מאיבי.

לא אחזיק טובה לעצמי כי מה ששמרתי דרכי ה' לעבור על פשע ולא רשעתי להרגו במערה וכיוצא אינו מעצמי רק מאלהי כי הוא יתברך הנותן לי כח לעשות חיל לבלתי אחטא:

דרכי ה', מאלהי. כבר בארתי ששם ה' מורה הנהגתו הכוללת שמצד זה דרכיו הכוללים הם רחמים וחנינה וכדומה,

כי שמרתי - מצות עשה ומלת דרכי תשמש אחרת עמה.

מאלהי. ממצות אלהי:

ולא רשעתי מאלהי: לא עשיתי ברשע ובזדון שיצאתי מדרכי יי' אלא אם כן הייתי שוגג. ויש לפרש גם כן על דבר שאול: כי שמרתי דרכי יי' ולא רשעתי מאלהי, שהייתי נדוף מפניו ונרדף ממנו ולא שלחתי בו יד כשהיה לאל ידי ויכלתי עליו כמו שאמר (שמואל א כו ט): כי מי שלח ידו במשיח יי' ונקה? כי עון היה לו אם היה הורגו אף על פי שהיה רודפו, כי שאול מלך היה.

ואלהי. מורה היחוד הפרטי אל האדם שמצד זה הזהירו מן הרע והרשע :

ולא רשעתי - מדרכי אלהי מצות לא תעשה.

כי כל משפטיו לנגדי. תמיד שמתים אותם לנגד עיני:

כי כל משפטיו היו לנגדי תמיד ולא הייתי שוכח אותם.

כי אם היות שכל משפטיו לנגדי והיוצא מהם הוא הבא להרגך השכם להרגו כענין במחתרת כו' הלא לעומת זה גם וחקותיו אשר אין שכל אדם עומד עליו לא אסיר מני:

מני. ממני:

משפטיו וחקותיו הבדל מבואר, שחקה הוא דבר שאין טעמו ידוע :

כי - לא אשכח משפטיו וזה טעם לנגדי.

כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר מני, יש הבדל בין משפט ובין חק, שהמשפט הוא דבר שהשכל מחייבו, והחק הוא דבר שאין השכל מבין טעמו, ויש הבדל בין לנגדי ובין לא אסיר מני, שהעומד נגדו הוא עצם חוצה לו, אבל לא אסיר מני מורה שהוא דבוק בו ואינו מסירו מעליו, ור"ל שהמשפטים הגם שהשכל מחייבם ודבוקים עם האדם בטבע, איני עושה אותם בעבור שהם נמצאים בשכלי רק מצד שה' צוה אותם, וכאלו הם עומדים לנגדי בלתי נמצאים בי בשכלי רק אני מקבלם מה' כדברים שהם רחוקים מהשכל, ובכ"ז אני מגביל דרכי לעומתם, והחקים הם בעיני כאלו הם נמצאים בשכלי ובנפשי וכאלו הם מצות שכליות ואינם עומדים לנגדי מרחוק רק הם נמצאים עמי, כמ"ש נטיתי לבי לעשות חקיך, שע"י האמנתו בה' לבו נוטה אליהם כאלו הם מצות שהשכל מחייבם עד שלא אסירם ממני, והם מושרשים בלבי ובנפשי:

וחקתיו לא אסיר מני: שלא הייתי מפנה לבי לדברים אחרים, אלא כל זמן הייתי נשמר מכל עון בכל כחי.

משוה רגלי כאילות אם הוצרכתי לברוח ולהמלט שם רגלי כאילות.

ועל כן כאשר בחקים אתנהג בתמימות הפך השכל כך בצערי זהו אהי תמים עמו באמרי אולי מה שאני נרדף יש טעם לפני קוני ואין מבין או הוא נסיון מאתו יתברך ולמה אשלם גמול על ידי ובזה ואשתמר מעוני כי גם אפשר יש בידי עון ואותו עון יגרום לי לשלוח ידי במשיח ה' כי עבירה גוררת עבירה ובמה שאתנהג בתמימות אשתמר מעוני באופן כי חוקיו יתברך אשר לפני הם סבה לבלתי אחטא נמצא שהוא יתברך הוא המציל כאמרו כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי:

ואהי תמים - כמו: תמים תהיה.

עמו. עם ה׳‎:

ואהי אומר, אם אוסיף אומץ והגעתי למדרגה יותר גדולה עד שאהי תמים עמו, וגדר מדרגת תמים, הוא שאין בכחות גופו ושכלו התנגדות כלל אל מצות ה', כי נתהפך טבע גופו ושכלו אל טבע הקדושה והטהרה עד שאינו חוקר כלל ואין אצלו שום נטיה ושום פניה בעבודת ה', עד שאשתמר מעוני, שאהיה נשמר מעון ממילא, ואהיה נשמר מן העון עצמו, כי תאות גופו ותכונותיו הם בעצמם שומרים אותו שלא יתאוה לעון כלל, ואז וישב ה' לי כצדקי וכבור ידי אשר הוא לנגד עיניו, אז יהיה הגמול לא בעבור הפעולות עצמם כמו שהם פעולות רק כפי מה שהם עומדים נגד עיני ה' הצופה תעלומות לב ויודע השרשים מאין צמחו הפעולות ותכונות עלילותיהם במדת הנפש:

ועל במתי יעמידני: ואחר כן במקום שהייתי נמלט שם, והם במתי, שם יעמידני בטוח.

ואשתמר מעוני - כמו: מענה לב.

ואשתמר. שמרתי את עצמי מן הדבר הנחשב לי עון:

וישב יהוה לי כצדקי כבר ידי לפי שנשמרתי מעון השיב יי' לי כצדקי, ושאול הוא ומלכותו וביתו כלו, ואני עמדתי ומלכותי קימת. ואמר

ועכ"ז וישב ה' לי כצדקי כאלו היה צדקי מצד עצמי כבור ידי כאלו היה נקיון כפי וידי והטעם הוא כי לנגד עיניו יתברך רואה:

וישב - הזכיר כבור ידי לנגד עיניו - כנגד כי כל משפטיו לנגדי.

וישב. ולזה השיב ה׳‎ לי כצדקי:

לנגד עיניו: כי הוא יודע מעשי ויודע כונתי לטוב.

לנגד עיניו. ולא נגד בני אדם ולהתיהר:

עם חסיד תתחסד. כלומר לפי שכן דרכיו לגמול מדה כנגד מדה, חסיד תמים נבר כנגד שלש אבות:

עם חסיד תתחסד כי כן דרכך, כי עם החסיד תראה חסידותך ותשיב לו עוד יותר מן הראוי לו.

כי יש לי טענה הלא היא עם חסיד תתחסד כו' כי טענה אחת יש לי מיצרי לאמר למה תרחם על שאול הלא עם חסיד תתחסד עם גבר כו':

גבר. איש כמו דרך גבר בעלמה (משלי ל׳:י״ט):

(כו-כז)

עם החסיד יראה חסדיו, גבר - תואר ואיננו סמוך.

עם חסיד. כי כן דרכך להתנהג בחסד עם החסיד:

עם חסיד, באר בזה ג' ענינים א. שלפעמים תהיה ההנהגה העליונה מכוונת מול מעשה האדם, שאם הוא חסיד יעשה ה' עמו חסד, ואם הוא במדרגת תמים או נבר כן יתנהג עמו ה' ג"כ לפי הכנתו הן לטוב הן לרע:

עם גבר תמים תתמם: גבר איש, כתרגום איש (בראשית ב כד); וכן גבר, אלא שהוא משקל אחר. ועם איש תמים תראה תמימותך וישרך.

חסיד, תמים, נבר. החסיד הוא העושה כל מעשיו ע''פ דרכי החסידות יתר מן הציוי והחיוב, והתמים ישמור מצות ה' כפי החיוב וגדרו הוא התמימות שיעשה תמיד בלי שינוי ובלי פניה, והנבר הוא הנזהר מרע, כמו כבור ידי, והזכותי בבור כפי,

תתמם - מובלע תי"ו שלישי, כמו תתחזק. והטעם יראה פעלך שהוא תמים, או אתה תמים דעים.

תתפתל. הוא יותר מן עקש, שעל זה אמר דור עקש ופתלתל, ובשלילה אמר בהפך אין בהם נפתל ועקש (משלי ח׳:ח׳), שהוסיף ה' להתפתל עמו :

עם נבר. נאמן:

עם נבר תתברר כמו וישב יי' לי כצדקי כבר ידי.

עם גבר כו' אך עם עקש כזה שמתעקש לבקש נפשך תתפתל והבא להרגך השכם והורגו וז"א לנגד עיניו עם חסיד כו':

עקש. עקום:

עם נבר - מפעלי הכפל כמו נקל ונמס.

עם נבר. עם איש ברור ונקי תתנהג בברירות כי תשלם לאיש כמעשהו:

עם נבר. בספרי ספרד הבי"ת קמוצה וספר א' בפתח:

עם עקש. כנגד פרעה:

ועם עקש תתפתל: תביא עליו כדרכו הנפתלה:

תתפתל. גם הוא ענין עקום כמו דור עקש ופתלתל (דברים ל״ב):

תתפתל - כמו: נפתולי אלהים על דרך תלחם עד שתנצחנו.

כי אתה עם עני תושיע לעולם אתה סומך את העניים והנרדפים, ותשפיל הגבהים שהם קמים על העניים; וזהו שאמר:

ועוד היה נגד עיניו יתברך כי נוסף על הטענה הקודמת עוד היה ליצרי טענה אחרת והוא לומר אלי כי אתה במה שתהרוג את שאול עם עני שעמו תושיע מלחטוא כי הוא ממשיכם אחריו לרדפך ולאבד נפשם וגם עינים רמות להביט אל עמל תפיל כי יראו ויקבלו מוסר ועל שלא שמתי לבי אל טענות אלו העלה יתברך אלי כאלו אני עשיתי הכל:

כי, עני - הפך עקש.

עם עני. עם מוכנע:

כי, ולפעמים יתנהג עם האדם הפך מהכנתו, שעם עני הם הנכנעים ושפלים בלבותם תושיע, ועיניך על רמים להשפילם:

ועינים רמות תשפיל: וסמך הגבהות לעינים כי הן סבת הגבהות והחטאים, כמו שאמר (במדבר טו לט): ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם; וכן אמר (איוב לא ז): ואחר עיני הלך לבי.

ותושיע - הפך תתפתל.

ועינים רמות. המתגאים ביותר:

והזכיר עם – כי פלא הושע עם גדול מתשועת איש אחד.

והזכיר ועינים רמות – ואינם רואות בלילה.

כי אתה תאיר נרי. כשנלחם בלילה בגדוד עמלק הבא על צקלג שנאמר ויכם דוד מהנשף עד הערב למחרתם (שמואל א ל׳:י״ז):

כי אתה תאיר נרי הצרה היא החשכה, והתשועה ממנה היא האורה והנגה; וזהו שאמר: יהוה אלהי יגיה חשכי:

כי אתה תאיר נרי כו' הנה ידוע מאמרם ז"ל על פסוק בידך אפקיד רוחי כו' שאומר הקב"ה לאדם נרי בידך שנאמר כי נר מצוה כו' ונרך בידי אשר בידו נפש כל חי אם אתה שומר את נרי אני אשמור את נרך ויתכן אמר דוד מה יקר חסדך עמדי כי אתה תאיר נרי שבידך עם היות שאיני מאיר נרך כי אם אתה עושה הכל כי וה' אלהי יגיה חשכי הוא חשך אשמת דבר או העדר מצוה ה' אלהי מאיר אפלתי שמרחקני מן החטא ומקרבני לידי זכות.

יגיה. יזריח ויאיר:

תאיר, יגיה. כבר בארתי (ישעיה נ''ט) ובכ''מ, שהנוגה הוא דבר חשוך המקבל האור מדבר מואר כמו הירח מן השמש :

כי - הזכיר כי אתה תאיר נרי והוא משל למזלו הטוב.

תאיר נרי. רצה לומר תשלח לי עזרה:

כי, ויש הנהגה שאינה מכוונת כלל עם מעשה האדם, והם בשני דברים, א. בענין הודעת האמתיות והוראת הדרך בו ישכן אור, ועז"א כי אתה תאיר נרי, ר"ל כי האדם מצד טבע חמרו וכחותיו אינו מוכן שיתפלש עליו אור האלהי ושידע האמתיות, אולם מצד שכלו הוא מוכן לקבל האור, ומצד זה נמשל אור השכל לנר המאיר חשכת הנפש, כמ"ש נר אלהים נשמת אדם, אולם הנר הזה לא יאיר מעצמו רק ע"י אור ה' המעלה נר הנפש והאיר אל עבר פניו, שהשכל בחקירותיו א"א שישיג אור האמת, רק ה' יאיר נרו עד שיאיר באור ה', מצד זה אמר כי אתה תאיר נרי, אולם החשך והערפל המסבבים את הנר הזה שהם כחות החמריים הסוככים עליו, הם חשך ממשי, עד שאינם מוכנים לקבל נוגה מן האור הזה, וגם לזה צריך עזר ה' שיעשה החשך הזה מוכן אל שיגיה מן האור הזה, ועז"א כי אתה אלהי תגיה חשכי, ומשל הנר הוא הודעת האמונות האמתיות והנבואה אשר ישפיע על שכל האדם, ומשל הגהת החשך הם המצות שנתן ה' בם יוסרו ענני החומר ע"י הקדושה והזדככות, ושניהם הם מאת ה' מבלי ימתין על האדם:

או יאמר נמשך אל הכתובים הבאים והוא כי נשא המשל אל יושב בחשך ונר בלתי מאירה בידו כי באחד משני דרכים יצא מאפלה לאורה או בהאיר נרו או בסלוק האפלה והחשך ממקום שהוא בו אמר דוד הנה בכל אחד משני הדרכים האלו היטבת לי בהיותי בחשך צרת אויבי פעם אתה תאיר נרי כי תתן אור יתר בנשמתי היא נרי שהיא תתאמץ ותאיר לי בחשך הצרה שבכחה אאזור חיל שבזכות הארת שפע טובך בה אנצח את אויבי אני בעצמי ולפעמים ה' אלהי לא יאיר נרי לנצח בעצמי להאיר בחשך כי אם שה' אלהי יגיה חשכי שיסלק החשך מלפני ואתמלטה בסלוק האויב ממקום הצרה:

יגיה חשכי. יושיעני מן הצרה:

כי בך. במבטחך:

כי בך ארץ גדוד בעזרתך אשבר גדודי איבי. וארוץ משרש רצץ; ובא בשור"ק ^*לפנינו הרי"ש בקבו"ץ שפתים; ואולם בשור"ק היתה המלה מנקדת לראשונה. כמו (משלי כט ו) ירון ושמח; ישוד צהרים (תהלים צא ו). או פרושו: ארץ לקראת גדוד איבי ולא אירא מהם. וכן

ופירש ואמר מה שאמרתי כי אתה תאיר נרי הוא כי בך ארוץ גדוד כי הלא מאין ולאין רצתי אל גדוד פלשתים אל המערכה לקראת גלית כד"א וירץ המערכה לקראת הפלשתי אם לא שאתה ה' הארת נפשי שהשפעת בה מאתך אור קדושת שפע התעוררות והתגברות לרוץ להלחם נגד גדוד מלחמה וזהו כי בך ארוץ גדוד ולעומת זה כאשר שלח שאול וישמרו את הבית להמיתו לא שם הוא יתברך בלבי ארוץ אל שאול לעמוד נגדו להרגו כאשר היה בא להרגני כי אם אדרבה דלגתי מחלון הקיר וברחתי וזהו ובאלהי אדלג שור נמצא שבין בהתגברי לרוץ גדוד בין בדלג לברוח בשור בעד החלון בזה וזה יש לי להחזיק לו יתברך טובה כי בגלית האיר נרי והלהיב נפשי לרוץ גדוד ובאלהי שהוא בחינת דין אדלג שור כי לא האיר נרי להתלהב נגד שאול כי אדרבה ברחתי ואדלג שור והוא ביאור אל אומרו ה' אלהי יגיה חשכי כי סלקת החשך והצרה במה ששמת לבי לברוח מסתלקה חשך הצרה ולא הארת נרי לקום באור ישעך להמיתו:

אדלג. אקפץ:

כי, ארוץ - כמו ארצץ וכמוהו מרוצתם. ויש אומרים: ארוץ אחרי הגדוד כדרך ארדוף, שימצא עם אחרים ופעם לבדו. והטעם כי בך לבדך אנצח רבים.

כי בך וגו׳‎. בבטחונך ארוץ למחנה האויב ולא אירא ובעזר אלוה אדלג על החומה לכבוש העיר:

כי בך, והענין השני שיעשה ה' מעצמו הוא ההגנה והשמירה מן הפגעים, וביחוד הנצחון ליראיו, שלא יהיה לפי הכנתם וגבורתם כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, וכמ"ש לא בגבורת הסוס יחפץ רוצה ה' את יראיו להציל ממות נפשם, וז"ש כי בך ארוץ גדוד, שנדמה לי כאלו יש לי גדודים רבים ואנשי חיל, ובאלהי אדלג שור וחומת ומבצרי האויב לכבשם:

ובאלהי אדלג שור. כשבא להלחם על יבוס ואמר כל מכה יבוסי יהיה לראש ולשר (ד"ה א יא) הביא יואב ברוש רענן וכפפו ונתלה בו ועלה על החומה אמר דוד יהלמני צדיק וגו' (לקמן קמא) קצר לו הקב"ה את החומה ודילג במדרש תהלים:

ובאלהי אדלג שור: אדלג חומות ערי איבי לכבשם; ואמר: אדלג למהירות כבשו אותם, כאלו בדלוג יכנס בהן. ובמדרש (שוחר טוב): כי על כבוש ציון נאמר זה הפסוק, והפסוק שלמעלה מזה על מלחמת עמלק. גיס גדול משל עמלק בא על דוד, ודוד עשה עמהם מלחמה שני לילות ויום אחד שנאמר (שמואל א ל יז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם. מי היה מאיר לו באותם שני לילות? אמר רבי יהושע בן לוי בברקים היה הקדוש, ברוך הוא, מאיר לו; וזהו כי אתה תאיר נרי. כי בך ארוץ גדוד: בשעה שהלך דוד אל יבוס לעשות עמהם מלחמה התחיל דוד ואמר כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר (דברי הימים א יא ו). מה עשה יואב? הלך והביא ברוש אחד רענן וקבעו בצד החומה וכפף ראשו שהיה רך ואחז בו דוד וקפץ יואב על ראשו של דוד ונתלה בברוש ודלג לחומה. אמר דוד (תהלים קמא ה): יהלמני צדיק חסד ויוכיחני. מה עשה הקדוש, ברוך הוא? קצר את החומה עד שעלה דוד אחריו שנאמר: ובאלהי אדלג שור.

שור. חומה כמו בנות צעדה עלי שור (בראשית מ״ט:כ״ב):

וטעם בך – עמך או בשמך שאקרא.

4040 / (תהלים יח,ג) / אחסה
אבריאי"ר / abrier / לתת מחסה
אולי היה לפועל גם משמעות סבילה "לקבל מחסה, לחסות".

צרופה. ברורה מבטיח ועושה:

אִמְרַת יְהֹוָה אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן רמי כתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וכתיב אמרת ה' צרופה זכה משמחתו לא זכה צורפתו ריש לקיש אמר מגופיה דקרא נפקא זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה וכו':
(יומא עב ע"ב)

האל תמים דרכו הוא אלי שהיכלת בידו ומה שעושה עושה בתמימות וביושר, ומשלם לאיש כמעשהו והשיב לי כצדקתי ולאיבי כרשעתם.

ואם יאמר איש למה נחבאתי לברוח ואדרבה אם מפחד שמא אהרג לא היה פחד כי אדרבה היה לי לבטוח באמרת ה' האומר שימליכני תחת שאול באמור אליו ונתנה לרעך הטוב ממך ונמשחתי כבר תחת שאול והיה לי לבטוח בזה ואם נתיראתי שמא אהרוג פטור ומותר הייתי כי הבא להרגך כו' לזה אני אומר העצה הנכונה היתה לברוח ושלא לסמוך על בטחון המלוכה אשר יצא מפיו יתברך כי הלא האל תמים דרכו והוא יתברך בוחר בדרך תמימות לבלתי סמוך על הנס וההבטחה כי חבי כמעט רגע כי גם שאמת הוא שאמרת אלוה צרופה באמרו כי ינתן לי המלכות שאמרתו זאת היתה צרופה ואמתית לא תשוב ריקם עם כל זה מגן הוא יתברך לכל החוסים בו בעצמו מלחוסים בהבטחות כלומר ואולי גם שהבטיחני אחרי כן גרם התטא כאשר קרה ליעקב שעל כל הבטחותיו היה ירא מאד שמא יגרום החטא:

האל - הטעם שהוא תקיף ולא יעשה עול רק תמים דרכו. וכבר אמר ואמרתו אין דופי בה ושמץ כי היא צרופה שהוא יהיה לעולם מגן לחוסים בו. עמך או בשמך שאקרא.

תמים דרכו. לגמול לאדם כמפעלו:

החוסים בו. יש ספרים החסים חסר וא"ו:

האל, מבאר כי אחר שדרך האל והוא ההנהגה שלו הוא תמים, וכל אמרת אלוה שהוא הבריאה שברא במאמר, צרופה מכל סיג, ועי"ז הוא מגן ומחסה לכל החוסים בו, ובאור הדבר, כי עניני ה' בעולמו יתראו לנו בשתי מחזות, א. החקים הטבעיים אשר גבל וחקק בעת הבריאה חק נתן ולא יעבור, למשל שהאש תבער והמים ירדו במורד והשמים יתנו טלם והארץ יבולה, ב. הדרכים אשר ינהיג לפי מעשה בני אדם הבחיריים אם טוב ואם רע שבעת שבעלי הבחירה עושים מעשים טובים לפניו יסדר את ההנהגה להיטיב להם ולחיותם, ובעת ירעו מעשיהם יסדר ההנהגה לרע, וכפי הנראה לעיני בשר שני החקים האלה נבדלים זה מזה ורחוקים הרחק רב, כי מה יהיה קשר למטר השמים עם מעשה בני אדם בעבודתם או במרים, או רעש הארץ ארבה שדפון וכדומה עם פעולות בעלי הבחירה, הלא חקי הטבע קבועים ומוכרחים ולא ישתנו, ופעולות בעלי הבחירה הם אפשריים, ומן המחזה המדומה הזאת יטעו בני אדם שאין מעשה ודעת וחשבון, כי איך תשתנה הטבע ע"י מעשה בני אדם, אבל אחר שנשים על לב כי חקי הטבע הם ערוכים מאת ה', וגם ההנהגה הבחיריית לפי המעשה שע"י יגמול ויענוש הוא ג"כ מאת ה', באין ספק כי היוצר אותם בודאי קשר שני ההנהגות בחבלים דקים רוחניים עד שיתפעלו זה מזה וימשכו זה מזה, וחקי הטבע הם תלוים ונמשכים וישתנו לטוב או לרע לפי שישנו בני אדם את מעשיהם, ובזה יש תקוה שהצדיק יהיה נשמר מכל רעות טבעיות כי הטבע תכנע תחתיו לפי מעשהו, וז"ש אחר שהאל תמים דרכו, שהוא דרך ההנהגה הבחיריית התלויה לפי מעשי בני אדם האפשריים, שדרכיו המה חסד ורחמים וחנינה לטובים ודין ומשפט לרשעים ודרך הזה תמים אין בו חסרון, ואין חקי הטבע עוצרים בעדם כי כל אמרת ה' צרופה, שהם המאמרים שבהם גזר שיתהוה העולם וגבל חקי העולם והטבע, הם צרופים מכל סיג, עד שלא יהיה סתירה ביניהם ובין ההנהגה הבחיריית, ומצד זה הוא מגן לכל החוסים בו, כי חקי הטבע נכנעים אל החוסים בה', ומפרש שנית כי מי אלוה מבלעדי ה', שם הויה מורה על הבריאה שהוא היה מהוה כל נמצא, ושם אלוה מורה על ההנהגה וההשגחה, ואלהים המנהיג ומשגיח לפי המעשים, הוא בעצמו ה' אשר ברא כל הבריאה ויסד חקי הטבע, ואין צור בורא ויוצר זולתי אלהינו המשגיח והמנהיג, באופן שהבורא הוא המנהיג והמנהיג הוא הבורא, ובודאי ערך הכל באופן שלא יהיה סתירה בין חקי הבריאה ובין חקי ההנהגה וחקי הטבע נמשכים לפי חקי ההנהגה:

אמרת יהוה צרופה ואמרתו צרופה שאין בכל משפטיו סיג אלא הכל על קו היושר והאמונה צרוף ומזקק מכל סיג.

צרופה. ככסף צרוף שאין בו סיג כן אמרות ה׳‎ והבטחתו אין בה דבר בטל:

מגן. מחסה כמגן:

4041 / (תהלים יח,ט) / באפו
אי"ן שי"ש נרילי"ש / en ses nariles / בנחיריו
חסר בכתבי-היד.

האל המאזרני חיל הוא בעל הכח והוא נותן כח.

ואם יאמר איש כי הלא בדבר הזה יש מקום לבטוח כי הלא שכנגדך מדת הדין מתוחה עליו כי מאסו יתברך ויגזור עליו מיתה משא"כ אתה שאתה בתקפך כי אותך הקים תחתיו הנה האמת הוא שכל זה איננו שוה כי הלא כי מי אלוה הוא מדת הדין מבלעדי ה' שיהא משולל ממדת רחמים כי שתי המדות הן לאחדים ולא יתפרדו חלילה באופן כי גם שמדת הדין מתוחה על שאול מי יודע אם בחינת רחמים תהיה בעזרו יען נמצא בו איזה דבר טוב וכן אשר אותו החזיק ה' ויקימני תחתיו לא אבטח בתקפי כי מי צור שיבטח בתקפו שלא ימוט זולתי אלהינו והוא מהטעם האמור כי הבשר ודם מעותד לחטא ולגרום החטא להפוך טובו באופן שטוב לגבר להתנהג בתמימות ולהתחבא כמעט רגע על כל ההבטחות כמדובר:

צור. ענין חוזק:

אלהי, ה'. כבר התבאר בכ''מ ששם ה' יבא מצד שהוא בורא העולם ומנהיגו בכלל, ושם אלהי, אלהינו הבא בכינוי מורה על ההשגחה המיוחדת שהוא לפי המעשים :

כי - ואין עומד כנגדו שלא ימלא אמרתו, כי אין אלוה בלתו.

כי מי אלוה. אשר בידו הכח למחות בידו:

ויתן תמים דרכי: נותן שלם דרכי שלא נפקד אחד מאנשי במלחמה.

זולתי. בלתי:

4042 / (תהלים יח,י) / וירד
א"י אטינביש"ט / e atenvist / והֵדֵק, ורקע
קשה לקבוע מה כוונתו של רש"י בפירוש שני זה, כי אין הוא מוסיף דבר על הלעז. השערתי היא, שהוא גוזר "וירד" מלשון "רדד", והוא כמו "רוקע שמים". חסר בכתבי-היד.

ויתן תמים דרכי. הסיר מדרכי כל תקלה ומכשול עד שנעשה שלם וכבוש:

הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל: דרבי אבהו רמי כתיב ותזרני חיל וכתיב האל המאזרני חיל אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע זיריתני וזרזתני וכו':
(נדה לא ע"א)

האל המאזרני כו' הנה עד כה דברתי במה שהצלתני שלא אהרג ביד שאול ואנשיו כי היית מסלק הצרה מלפני מה שאין כן האומות כי היית מחזקני עד הפילם ארצה אמר עתה הנה כמו שהיה בעיני חסד מה שהיית מאזרני חיל למלחמה כן אחשיב לחסד מה שהיית נותן תמים דרכי לסבול צרת שאול ולהתחבא מלברוח ולאסוף ידי מלהלחם כי הייתי נצול מדם ישראל ומשיח ה' והניסה ממנו טובה מהנצחון עם האומות מ"ה וז"א האל המאזרני כו' לומר האל שהוא מדת החסד שמאזרני חיל למלחמה הוא עצמו במדה ההיא ויתן תמים דרכי להתנהג בתמימות בל אסמוך על מאמר הבא להרגך השכם להרגו הנלמד מהתורה מאם במחתרת כו'.

המאזרני. מלשון אזור וחגורה:

האל - וכאשר הוא אל תקיף אזרני חיל, מתוקפו וכאשר דרכו תמים, כן נתן דרכי תמים וטעם ויתן כי מאתו יסוב הטוב.

תמים דרכי. דרכי היה תמים ושלם ולא נפקד איש מאנשי במלחמה:

האל, אחרי ההקדמה הזאת שבאר איך ימשך מן המעשים הטובים שישמר האדם מן הפגעים ומכל רעה, שב אל ענינו שהתחיל בפסוק כ"א לספר איך ע"י מעשיו הטובים ינצל בדרך נסיי פלאיי שהוא דורך על חקות הטבע והטבע תכנע תחתיו, ובאר בזה שני אופנים, (אופן א') שהגם שה' יתן לו כח וזריזות וילמדהו תכסיסי מלחמה, מ"מ לא ילחם ולא ירוץ רק יעמוד במקומו והנצחון יתהוה מעצמו בדרך נס, ועל צד זה אמר האל המאזרני חיל, חשב ג' דברים, א. שיתן לו החיל והכח למלחמה ומ"מ יתן תמים דרכי, יהיה דרכי בתמימות שלא אלחם ולא אעשה רע לשום אדם, ב. הזריזות והמרוצה, ועז"א הגם כי משוה רגלי קלים כרגלי אילות לרוץ אחר אויבי, מ"מ לא ארוץ, רק על במותי יעמידני, אשאר עומד במקומי ולא ארדוף אחר שום אדם, ג. העצה והלימוד בתכסיסי מלחמה, שהגם כי, מלמד ידי למלחמה ולמדני תכסיסי מלחמה, מ"מ לא אצטרך להלחם כי בהפך ונחתה קשת נחושה זרועותי, שתשבר הקשת ולא ישתמשו בו כלל, וזה האופן האחד שכל הנצחון יהיה בדרך נס ואני אשב בביתי, (האופן השני) שהגם שיתהוה הנצחון ע"י ה' לבד כמו שהיה בנס של סנחריב, בכ"ז ירצה ה' לגדל כבודי כאלו אני הייתי המנצח בגבורתי, וז"ש ותתן לי מגן ישעך, ר"ל שלמלחמה צריך, א. המגן לשמירה, ב. יד הימין לנצוח, הנה תתן את המגן לי, כאלו אני החזקתי את המגן בעת המלחמה, הגם שהוא מגן ישעך, שישועתך אחזה את המגן לא אנכי, תתנהו לי כאלו היה שלי, וכן אל הנצחון ימינך תסעדני, עד שאנצח בימיני ע"י סעד של ימינך, וזה תעשה יען שענותך תרבני, כאלו מרוב ענותך אינך רוצה ליחס הנצחון לך שאתה נצחת, ותגדיל אותי לתלות את הנצחון בי ומצד זה שתרצה ליחס את הנצחון אלי תרחיב צעדי תחתי, שתחת שבאופן הראשון אמר ועל במותי יעמידני, שיעמוד במקום אחד, תרחיב צעדי לרוץ אחרי האויב (וגם בזה מציין שה' מרחיב צעדיו ולא נעשה זה בכחו), ב. שהוא כאלו תרחיב צעדי תחתי היינו במקומי שבכ"ז אעמד במקומי כאילו רוח ה' יובילהו ע"י קפיצת הארץ אחר האויב שרודף, ובכ"ז עומד תחתיו, ובזה אמר ולא מעדו קרסולי כי בכ"ז אני עומד במק"א, ובענין זה ארדף אויבי וגם אשיגם, ולא אשוב עד שיכלו לגמרי:

או יאמר מעין זה הענין איזהו גבור הכובש את יצרו כי אין גבורה גדולה מזו כענין גוים מרקדים בהיכלו הן הן גבורותיו כו' וז"א האל המאזרני חיל למלחמה שהיא גבורה גדולה הנה לתוספת גבורה זו הוא מה שויתן תמים דרכי להתנהג בתום ולסבול ולברוח משאול לבלתי נוגע במערה ובקחת החנית וזהו הוי"ו שבמלה ויתן שהוא כתוספת על הגבורה הנזכר. או יאמר כי הנה המתנהג בתמימות והוא אין לאל ידי ולא רב חילו להלחם אין להחזיק לו טובה שילך בתום אך אשר כח ואל לו כי רב חילו ועכ"ז רודף שלום והולך בתום ראוי להחזיק לו טובה וכמאמרנו על פסוק ה' עוז לעמו יתן כו' שאומר דוד ה' עוז לעמו יתן ולבל ירום לבם להתקומם על הזולת כי יבטחו בעוזם על כן זאת שנית אוחילה לפניך והוא כי ה' יברך את עמו לתת להם שלום לאהוב ולרדוף שלום בל יגורו מלחמות מפאת עוזם. והנה על הדרך הזה יאמר עלי לשבח לאל יתברך כי האל המאזרני חיל למלחמה ועכ"ז לא גבה לבי להלחם עם שאול ומה גם בהיותם ישנים בעת לקיחת החנית שהיו יכולים לבא עליהם בטח או לפחות על שאול הרודף ולהשיב את כל חיל שאול אליו כי מה' היה שויתן תמים דרכי ולא נפתה לבי לעוז במעוז חילי להתגבר ולהרוג ולאבד:

חיל. כח:

4043 / (תהלים יח,יג) / עברו
טרישפשינ"ט / trespasent / חודרים

משוה רגלי כאילות. רגלי הנקיבות עומדת ביושר יותר משל זכרים:

ולא בלבד יתן בלבי להתנהג בתמימות לב כי אם גם ישנה טבעי לבלתי אחטא שהוא כי הנה על אויבי משוה רגלי כאילות לרדפם וכשהוא על במתי שהמלחמה בגבולי שהיא עם ישראל יעמידני ויציבני ולא יניחני לרדוף כמכביד רגלי לבלתי אחטא ואצר את ישראל:

משוה. משים כמו שויתי עד בקר (ישעיהו ל״ח:י״ג):

משוה. כולל שימה וערך כמ''ש בגדר פעל זה בכ''מ, שנתן אותם להיות דומה כאילות, ותפס על במותי שדרך האילות לעמוד במקומות הגבוהים :

משוה - בעבור שהזכיר דרכו, הזכיר רגלי.

משוה. שם רגלי קלות לרוץ מהר אחר האויב כאילה זו הקלה במרוצתה:

ועל במתי. בספרים מדוייקים חסר וא"ו וכן חברו בשמואל והמסורת ג' חד מלא והוא דסוף חבקוק:

ומשוה - כמו שוה, או כמו: שויתי ה' לנגדי תמיד.

ועל במותי. העמדתני על גבהי וגדולתי:

ויעמידני - שלא אכשל.

4044 / (תהלים יח,לז) / מעדו
אישקולורגיירינ"ט / escolorgierent / החליקו
חסר בכתבי-היד.

ונחתה קשת נחושה זרועותי. ונחתה לשון דריכת קשת כמו חציך נחתו בי (לקמן לח) ופעל שלו נחת וכשמתפעל בא דגש ומחסר את הנו"ן ונחתה מגזרת ננחתה כמו נחר גרוני (לקמן ס"ט) מגזרת ננחר, כמו נחר מפוח (ירמיהו ו׳:כ״ט) נדף מגזרה ננדף עיני נגרה (איכה ג׳:מ״ט) כמו ננגרה, נתנה כמו ננתנה נגף מגזרת ננגף ואין לפותרו מגזרת חתה שהיה לו לומר נחתתה כמו מן עשה נעשתה מן ענה נענתה ד"א ונחתה קשת נחושה זרועותי חיית לשון דריכת קשת כמו חציך נחתו (לקמן לח) הנו"ן אינה יסוד בתיבה אלא כמו נחלו ונדרכה קשת נחושה על ידי זרועותי קשתות של נחשת היו תלויות לו לדוד בביתו ורואין אותם מלכי האומות ואומרים זה לזה אתה סבור שיש כח ביד דוד לדורכן אין זה אלא לייראנו והוא היה שומע ודורכן בפניהם:

מלמד ידי למלחמה כשהייתי מצליח במלחמה לא הייתי מתהלל בגבורתי, אלא שהוא היה מלמד ומרגיל ידי למלחמה.

וכמעשהו ברגלי כך בידי כי מלמד ידי ולמלחמה עם גויי הארץ ובבמותי הנזכרים שהוא על ישראל מכביד קשת נחושה בידי כאלו מכנעת ומשברת כח זרועות מלמשוך בקשת כי אין זה כי אם שהוא יתברך להרחיקני מן החטא בעת שאני נגד ישראל ארגיש כבדות כאלו נחתה קשת נחושה זרעותי למען הסר מלבי להלחם בישראל:

ונחתה. מלשון תחת ושבר:

ונחתה. כמו ונ -ח יתה, והוקל כמו ורחבה ונסבה (יחזקאל מ''א) :

מלמד - מרגיל למודי הרע למוד מדבר.

למלחמה. לדעת תכסיסי המלחמה:

ונחתה. בגעיא:

ונחתה קשת נחושה זרועתי: כל כך למד ידי עד שיפילו קשת נחושה מאיבי, והיתה נשברת בזרועתי; וזהו דרך הפלגה. או פרושו כאלו שברוה זרועתי כי לא תועיל להם קשתם עמי. ופרוש נחושה: חזקה כנחושה והוא הברזל החזק; וכן ואת ארצכם כנחשה (ויקרא כו יט). ובמדרש (שוחר טוב): שהיה דוד נוטל קשת נחושה וכופפה. דבר אחר: נוח לו לאדם לכוף קשת נחושה ולא לכוף זרועותיו ל דוד.

ונחתה - כל אחת מזרועותי, כדרך: בנות צעדה עלי שור והנו"ן שרש, כמו: ותנחת עלי ידך. ויתכן להיות ונחתה כמו נחת הוא ואות הנו"ן לבנין נפעל ויחסר בית מזרועותי, כמו הנמצא בית ה'.

ונחתה. נתת בי כח לשבר קשת נחושה:

4045 / (תהלים יח,לז) / (קרסלי)[קרסול]
קיביל"א / chevile / קרסול
צורת היחיד תמוהה.

וענותך תרבני. הרביתה מדת ענותך להתנהג בה עמי:

ותתן לי מגן ישעך בכל המלחמות ישעך היה לי מגן, שלא נגפתי באחת מכל המלחמות, ולא היה זה אלא

ותתן לי מגן ישעך כו' הנה על פסוק וירד העיט על הפגרים ארז"ל כי בקש דוד לכלות את כל האומות כאחד וזהו וירד העיט שהוא דוד על הפגרים הם האומות שהראה הקב''ה לאברהם בפגרי הבתרים שהם משל אל האומות וישב אותם אברם שלא הניחו אברם. ויהיה הענין כי במה שאברהם מכרנו למלכיות תחת גיהנה נמגע מלעשות רצון דוד לכלות האומות למען ישעבדו את ישראל. וראוי לשית לב היכן מצינו שבקש דוד לכלות את האומות ואחשבה כי הנה הוא בפסוקים האלו והוא כי הנה הוא יתברך נדר לאבות לדוד כי זולת ממלכתו בחייו עוד יוסיף לו לעתיד כי הוא יגדל וירד מים עד ים כו' לפניו יכרעו ציים כו' מלכי תרשיש כו' כי הוא דוד הוא מלך המשיח ואז יכניע ויאבד את כל שונאי ה' כד"א שאל ממני ואתנה גוים נחלתך כו' תרועם כו' ככלי יוצר תנפצם. והנה בכמה מקומות מצינו כי המשכון הגדול שיש לנו הוא כי ישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל כי לא יטוש ה' שכינתו בגלות וזה יתקיים לימות המשיח כי יום נקם יהיה על ידו. ובזה יאמר כי מעתה אמר דוד לפני הקב"ה הנה ותתן לי לעתיד מגן ישעך כלומר כי המגן שנתת לי הוא ישעך כי ישועתך היא מגן לי ומשכון כי בו נבטח להושע וזה הוא להיות לי למגן בל יצרו לי אויביך. ולנצח ג"כ אותם זולת הצלתי הנה ימינך תסעדני ולהיות זולת שתי אלה מלך גדול על כל העולם וישראל כלו הנה וענותך תרבני וא"כ אחר כי גם לעתיד אני צריך אליך בשלשת הדברים האלה ובלעדם אין לי יכולת מצד עצמי א"כ גם מעתה עשה זאת אפוא והיה עמי:

ותתן - הזכיר וימינך - כנגד המלמד ידי למלחמה וזאת הענוה ששמת בי היא תגדלני ותעצימני והנה תרבני, כמו: על כל רב ביתו.

וענותך תרבני. גודל הענוה שבך להשגיח בי עשה אותי כאלו הייתי עם רב לנצח את האויב עם כי אנשי היו מתי מספר:

וענותך. בגעיא:

וימינך תסעדני שימינך תסעדני

וענותך תרבני: כלומר ענותך וחסידותך עשתה זאת. כי לא הייתי ראוי לכך, אלא שחסידותך הרבתה אותי; כי אני הייתי בעם מעט ואיבי בעם רב, וענותך הרבתה אותי והייתי מנצח כאלו הייתי אני רב מהם. ואמר: וענותך דרך משל כאלו השפלת כבודך להשגיח בי.

תרחיב צעדי תחתי. המרחיב צעדיו אינו נוח ליפול וכן הוא אומר בלכתך לא יצר צעדך (משלי ד׳:י״ב):

תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: א"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו רצונך יכלו זרעך או תמסר ביד אויב אמר לפניו רבונו של עולם מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי יומא חד נפק לשכור בזאי אתא שטן ואדמי ליה כטביא פתק ביה גירא ולא מטייה משכיה עד דאמטייה לארץ פלשתים כדחזייה ישבי בנוב אמר היינו האי דקטליה לגלית אחי כפתיה קמטיה אותביה ושדייה תותי בי בדייא אתעביד ליה ניסא מכא ליה ארעא מתותיה היינו דכתיב תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בד' גרבי דמיא חזינהו כתמי דמא איכא דאמרי אתא יונה איטריף קמיה אמר כנסת ישראל ליונה אימתילא שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף שמע מינה דוד מלכא דישראל בצערא שרי אתא לביתיה ולא אשכחיה אמר תנן אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו בשעת הסכנה מאי אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה בשעת הסכנה שפיר דמי רכביה לפרדיה וקם ואזל קפצה ליה ארעא בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא כי חזיתיה פסקתה לפילכה שדתיה עילויה סברא למקטליה אמרה ליה עלם אייתי לי פלך פתקיה בריש מוחה וקטלה כד חזייה ישבי בנוב אמר השתא הוו בי תרין וקטלין לי פתקיה לדוד לעילא ודץ ליה לרומחיה אמר ניפול עלה ונקטל אמר אבישי שם אוקמיה לדוד בין שמיא לארעא ונימא ליה איהו אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורין א"ל מאי בעית הכא א"ל הכי אמר לי קודשא בריך הוא והכי אהדרי ליה א"ל אפיך צלותיך בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער א"ל אי הכי סייע בהדן היינו דכתיב ויעזור לו אבישי בן צרויה אמר רב יהודה אמר רב שעזרו בתפלה אמר אבישי שם ואחתיה הוה קא רדיף בתרייהו כי מטא קובי אמרי קום ביה כי מטא בי תרי אמרי בתרי גוריין קטלוה לאריא אמרי ליה זיל אשתכח לערפה אימיך בקיברא כי אדכרו ליה שמא דאימיה כחש חיליה וקטליה היינו דכתיב אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל וכו':
(סנהדרין צה ע"א)

תרחיב צעדי תחתי כמו בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל (משלי ד יב); וזהו:

כי למה תיחל מלעשותו עתה אם הוא למען נסותני אם אתמיד בצדקתי פן יקרני כשאול שנכשל ונדחה הנה עמדתי בנסיון כי הלא עמדתי זמן בנסיון ולא נכשלתי כי הלא תרחיב צעדי תחתי כו' והוא כי מאז נמשח דוד למלך עד אשר הומלך בפועל היה כמי שפוסע פסיעה אחת כי המשיחה היתה כמניח רגל במדרגה ועת בא המלכות אל הפועל היה כמניח הרגל השני גם הוא למעלה וגומר הפסיעה ואמר דוד הנה הרחבת פסיעתי כי עבר זמן בין זה לזה באופן כי היתה הפסיעה רחבה ובפסיעה הרחבה מאד הלא מעדו קרסולי הפוסע והנמשל כי בהרחבת הזמן ההוא וגם בהיות שהפסיעה שהיה פוסע היה על ראש שאול למלוך במקומו ועכ"ז שהיה לי מקום בהרחבת הזמן והיות שאול תחתי להתגאות על שכבר נמשחתי לא מעדו קרסולי לשלוח ידי בו או על בית נבל וכיוצא בו ובכן כבר נסיתני ה' בזה ואם כן למה תיחל עד יום נקם לעתיד לבא ויהי נא מעתה שארדוף אויבי ואשיגם כו'. או יאמר ע"ד זה תרחיב צעדי תחתי לומר הנה בברחי מפני שאול הרחבת בעדי כי נתת לי הרחבה להמלט כי היה אויבי תחתי באופן היתה הרחבתי וישועתי במשול על אויבי שהיה תחתי ואוכל המיתו בכח ובדין ועכ"ז כבשתי את יצרי ולא מעדו קרסולי בין במערה בין בקחת החנית וצפחת המים:

מעדו. ענין השמטה מן המקום:

תרחיב. כאלו בצעד אחד הוא אצל האויב הגם שלא הלך רק עמד במקומו, כמו שפירשו חז''ל במליצתם פסיעותיו של א''א ג' מיל, ובכ''ז לא ימעדו הכרעים להנתק ממקומם על ידי הרחבת הצעד, ע''ז תפס קרסולי, שלא נמצא רק בשירה זאת :

תרחיב, קרסולי - כתרגום: אשר לו כרעים.

תרחיב. הרחבת פסיעותי לבל ימעדו רגלי להיות נוח לפול:

מעדו. איקלורגירי"נט בלעז:

ולא מעדו קרסלי: אם הייתי רץ לפני איבי. ופרוש קרסלי: כרעי, כתרגום אשר לו כרעים (ויקרא יא כא): דיליה קרסולין.

קרסולי. תרגום של כרעים הוא קרסולין:

וטעם תרחיב – בעבור.

קרסולי. הם הרגלים מן האסתורין שקורין קביל"ייא בלעז ולמטה:

ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם: כמו שעשה לעמלק.

וא"כ אפוא מי שלא נכשל באלה עוד לא יכשל לכן מעתה אדדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם:

ארדוף - ולא אשוב מאחריהם.

אמחצם ולא יכלו קום יפלו תחת רגלי: לא היתה להם תקומה מפניו כי כלם המית לבד ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינסו שמואל א ל יז).

ואשר אמרתי עד כלותם ולא אתרצה במה שאכה אותם עד לא ירימו ראש עוד הוא פן יהיו הנותרים למוקש כאשר היה בכיבוש א"י שנשארו למוקש בקרבנו וז"א אמחצם כו' לומר אם אמרתי אמחצם ולא יוכלו קום כלומר ולא אכלם לא יתכן כי הלא יפלו תחת רגלי כי יהיו כבור המתגלגל ברגלי אדם שיהיו לפוקה ולמכשול לפני ומה גם לשאר ישראל:

אמחצם. ענין חבורה ומכה כמו מחץ ראש (לקמן ק״י):

אמחצם. מורה מחץ קטן כמ''ש דוגמתו (שופטים ה' חבקוק) :

אמחצם, קום - שם הפועל כאשר יפלו.

אמחצם, מוסיף לאמר שגם אם אמחצם מחץ קטן לא יכלו קום מוסיף עוד שיפלו מעצמם תחת רגלי, (אחר שבאר איכות הרדיפה יבאר איכות המלחמה בעצמה):

וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל דרבי אבהו רמי כתיב ותזרני [חיל] למלחמה וכתיב המאזרני חיל למלחמה אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע זריתני וזרזתני וכו':
(יומא מז ע"א)

ותאזרני חיל למלחמה אזרת מתני בחיל ובכח.

ותאזרני חיל כו' אמר הנה שאלתי מאתך ה' שמה שאתה עתיד לעשות בסוף לתת נקמת ה' בעמלק על ידי כי הוא דוד הוא משיח תעשה לי מעתה שארדוף אויבי ולא אשוב עד כלותם אל נא תחשיבני למקשה לשאול כי הלא שלשה חלוקות הם א' הקמים עלי להלחם בי. ב' הנקראים אויבי בעלי איבה עם ישראל המעותדים להלחם בישראל לעת מצוא. ג' אשר אינם מגדר אויבים רק שיש להם שנאה מה הנקראים משנאים אמר דוד הנה משלש אלה איני צריך לשאול ממך רק אחת מהנה באופן שאין שאלתי גדולה וז"א ותאזרני נזיל כו' והוא לומר הנה על הקמים עלי מאליהם איני צריך לשאול כי הלא מאשר אזרתני חיל למלחמה ידעתי כי תכריע קמי תחתי שהיא החלוקה הא':

תכריע. ענינו הנפילה על הברכים:

(מ-מא)

ותאזרני חיל - נתת כח לאברי גופי לסבול טורח המלחמה.

(מ-מא) ותאזרני, תחת שבאופן הראשון אמר האל המאזרני חיל ויתן תמים דרכי שיהיה החיל שלו שלא למלחמה, אמר עתה שיאזרהו חיל שיהיה החיל למלחמה ובכ"ז אתה תכריע קמי תחתי היינו במקומי, אתה תהיה במקומי להכריע אותם, ואויבי תתן לפני עורף שכ"ז תעשה, (עי' באה"מ):

תכריע קמי תחתי: ולא מעדתי, והם מעדו והכרעתם תחתי.

עורף. הוא אחורי הפנים:

קמי, אויבי, משנאי. הקמים הם הלוחמים עמו והם יכרעו במלחמה, ואויבי דורש רעה ועומד מרחוק וכשיראה מפלת הקמים יברח, והשונא הוא רק מואס בו, אבל משנאי מורה שממאסו גם בעיני אחרים ומוסיף שגם אותם יצמית וכ''ש לאויביו :

נתתה לי עורף. פונים לי עורפם ובורחים:

ואיבי נתתה לי ערף ומשנאי אצמיתם: שנסו מלפני והפכו לי ערף.

וגם החלוקה הב' הנקראים אויבים ג"כ איני צריך לשאול עליהם כי הלא ואויבי כבר נתתה לי עורף מאז נכתב בתורה ידך בעורף אויביך באופן כי נתונים המה לי מאז וא"כ לא נשאר לי לשאול מאתך כ"א החלוקה הג' והיא ומשנאי שאצמיתם כלומר ולכן אל תמנע שאלת ארדוף אויבי כו' כי אין השאלה רק על השלישי בלבד להצמית את משנאי:

אצמיתם. אכריתם כמו אותו אצמית (לקמן ק״א):

ואויבי נתתה - כאילו אמר נתתה לי עורף.

נתתה לי עורף. כי ברחו מפני ופנו אלי עורף:

ואויבי. בגעיא:

אויבי - בנוסם כמו: ידך בעורף אויביך.

ישועו. לע"ג שלה':

ישועו ואין מושיע על יהוה על יי' כמו אל יי'; וכן ותתפלל על יי' (שם א י); וכן ונתן הספר על אשר לא ידע ספר (ישעיהו כט יב).

ושמא תאמר אולי יקראו אל ה' ויענם על כי עדיין לא נתמלאה סאתם הנה גם אין להם סעד מזה בי הלא לא יקראו אל ה' מתחלה כמאמינים בו יתברך בעצם כ"א אחר שישועו ויאין מושיע שהוא את אלהיהם ויראו כי אין מושיע אז יבאו וישועו אל ה' ועל כן ולא ענם כי כ"כ הוא ודאי שלא יענם אחר שהחלו באלהיהם שאני אומר ולא ענם כאלו הוא דבר שכבר עבר:

ישועו, על ה' - כמו אל ה', כמו: ותתפלל חנה על ה'.

ישועו. אל עזר בני אדם:

ישועו, ולא ימצא רב ריבם לא בין בני אדם, כי ישועו לישועה ואין מושיע, ולא מה' כי לא יענם, ויותר מזה כי הגם כי אשחקם כעפר על פני רוח, שאנשי החיל במלחמה יהיו כעפר דק הנשחק ונפזר לכל רוח כן יברחו לכל רוח, והנשארים בעריהם אריקם כטיט חוצות ויהיו למרמס ולעבדים ולשפחות, בכ"ז לא ימצא מי שיריב ריבם, כי אתה תפלטני מריבי עם, שאם יעמדו בעלי בריתם הבאים לריב ריבם, תפלטני מידם, בהפך תשימני לראש גוים, ולא לבד לגוים הקרובים, כי גם עם אשר לא ידעתי יעבדוני, ויותר מזה כי גם לשמע אזן ישמעו לי בני נכר אשר יכחשו לי, ר"ל הנכרים הגרים בארץ רחוקה מאד אשר יכחשו לי דהיינו שהיו מכחישים מציאותי שלא ידעו עד עתה כלל שנמצא בעולם עם ישראל ודוד מלכם, עתה ישמעו ויתקבצו אלי לא למראה עין שראו גבורתי רק לשמע אזן ששמעו הנפלאות שנעשו לי:

ואין מושיע. שאין בה יכולת וחוזרים וקוראים אל ה' ולא יענם:

ולא ענם: כי הם קוראים אל יי' ולבם לא נכון עמו.

על ה׳‎. כמו אל ה׳‎:

ואשחקם. לשון כתישה:

ואשחקם כעפר על פני רוח כטיט חצות אריקם: אריקם הנח תמורת הדג"ש כי שרשו רקק מענין רקק הנזכר בדברי רבותינו, זכרם לברכה, (בבלי חולין כז ב): עוף הנברא מן הרקק. ופרושו: אשימם רקק, כמו טיט חוצות. או יהיה מענין רקוק בשר כמו ורקיקי מצות (שמות כט ב; ובמקומות אחרים).

והנה עדיין היה מקום למצוא טענה להאריך לעמלק עד לעתיד ולא לכלותם מעתה והוא ע"י מה שיאריך להם הוא יתברך והמה בשררתם יאכלו כל צד זכות או דבר טוב אשר עשו בעוה"ז עד יבושת כל לחות חיותם ויהיו כגבשושית צרור ארץ היבש שאדם יפרר וזורה לרוח ויעבור והנה איננו ככה יהיו לעתיד כל העמלקים כדבר שנאמר עד די התגזרת אבן די לא בידין ומחת כו' באדין דקו כחדה כו' והוו כעור מן אדרי קיט ונשא המון רוחא וכל אתר לא השתכח להון כו' הנה כי ע"י הכאת מלך המשיח בהם יזרם הוא יתברך ורוח מאתו ישאם כעור מן אדרי קיט אשר לא יראו ולא ימצאו בעולם וא"כ היה נראה כי טוב הדבר להניחם עד הזמן שתכלה לחות איזה זכות וישארו כעור דק ויבש שרוח מאת ה' ישאם ויתבערו מן העולם ולא כן אם יכלום מעתה שעדיין יש להם לחות מה באופן שלא ישאם רוח סערת ה' וינוח לנו בסלוקם כ"א יהיו מושלכים בחוצות פגרים מתים ויהיו דראון לכל בשר וגם זה לא יום אחד ולא יומים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום כ"א כמה שנים עד כלות כל העמלקים בארצותם לגוייהם וזה טוב לישראל ולא שיהיו חוצותם מלאות נבלות על כן בא דוד ואמר אל נא תמנע ה' מלתתם בידי מטענה זו כי הלא ידעתי כי לעתיד יהיו כצרור יבש שלא אצטרך רק לפרר ואזרה ללוח סערה מאת ה' שישאם כמד"א ומחת לצלמא כו' ונשא המון רוחא וזהו ואשחקם כו' לומר ידעתי כי אשחקם לעתיד כעפר על פני רוח שהמפרר צרור עפר על פני רוח הרוח ישאנו ויבערו ממקומו כן אשחקם על פני רוח ה' שישאם ולא יראו עוד כענין ונשא המון רוחא אך זה הצער שלא יתבערו מן העולם אסבול כי הנה הלחות שיש להם לשלא ישאם רוח ה' יהיה שהיו כטיט שיש עם העפר מים המעכבים את הרוח מלישא אותו אך כאשר נסבול הטיט בחוצות בהמטיר על האדמה ויהיו המים על פני הארץ עם אבק ועפר שעל פני חוצות נעשה טיט כך נסבול את פגרי האנשים מושלכים בחוצות עם שטוב טוב היה שיתבערו מן העולם לגמרי וזהו כטיט חוצות אריקם כלו' בהמיתי אותם עד כלותם אריקם ארקעם על פני חוצות ונסבול המכשלה הזאת תחת רגלינו כסבול טיט בחוצות כי טוב לנו מיתתן מחייהן. ושיעור הכתוב הנה ידעתי כי אשחקם לעתיד כעפר על פני רוח אך כטיט חוצות אריקם כי נסבול פגריהם בחוצות כסבול הטיט:

ואשחקם. ענין כתישה כמו ושחקת ממנה הדק (שמות ל׳):

אריקם. כמו ורקיקי מצות, והוא קרוב למ''ש בשמואל ב' אדיקם :

ואשחקם, אריקם - כמו: ורקות בשר אע"פ שהיה ראוי להיות הקוף דגושה.

כעפר. שיהיו דק כעפר הפורח ברוח:

ואשחקם. בגעיא:

אריקם. כטיט הנרוק שאינו עב כמו הם מריקים שקיהם (בראשית מ״ב:ל״ה) לא הורק מכלי אל כלי (ירמיהו מ״ח:י״א):

אריקם. מלשון ריקן:

אריקם. אעשה אותם ריק מכל כטיט המושלך בחוצות שנשחק ונדוק ברגלי אדם והרוח מפזרם ונשאר המקום רק ממנו:

תפלטני מריבי עם. שלא אענש בדין ישראל להטות משפט ולא לשעבד בישראל יותר מן הרשות:

תפלטי מריבי עם ובספר שמואל (ב כב מד): מריבי עמי. אמר: תפלטני ממלחמת שאול והסומכים את ידו מבני עמי, גם אבשלום ואשר עמו.

תפלטני כו' בעשותך הדבר הגדול הזה האמור כי מעתה אכרית את כל העמלקים ימשך על פי דרכך כי תפלטני מריבי עם הוא ישראל כי הלא עיקר כל ריבותם הוא שקשה עליהם לעבדני והמה גדולים בעיניהם כי מיד תשימני לראש גוים שלא אתנהג בשררה כ"א בגוים כי בהם אתן עול עבודתי כי עם אחד מהגוים הנזכר אשר לא ידעתי יעבדוני. או שיעור הכתוב אם תאמר נא ה' כי טוב להניח השררה הגדולה הזאת לעתיד כי ישראל בזמן ההוא יהיו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך ולא יבעטו בך מה שאין כן עתה כי התערבות דעתם עמך הרבה ומה גם אשר ידעוך רועה צאן מביא בזיון באמרם הלא גם אנו גדולים וטובים ולמה נהיה לו לעבדים כאשר היה כי כל ימיו היה לו עם עמו לז"א הנה גם אם יהיה זה לי עתה תפלטני מריבי עם במה שתשימני לראש גוים דרך כלל שכולל כל הגוים וישראל ואז לא אשתמש בישראל אשר ידעתים פן רוב ההתערבות יגרום בזיון כ"א אז עם מיתר גוים אשר לא ידעתי ולא היה לי התערבות דעת עמו יעבדוני:

תפלטני מריבי עם - הם ישראל, רמז לשאול על כן אחריו: עם לא ידעתי יעבדוני.

מריבי עם. ממלחמות עמים:

מריבי עם. כן הוא בס"ס:

תשימני לראש גוים. יש מי שפירש דדוד הע"ה עורר את חניתו על שמונה מאות חלל והיה מצטער על מאתים אחרים שיהיו אלף וכן תשימני לראש גוים תשימני גימטריא שמנה מאות ובשמואל כתיב תשמרני גימטריא אלף. והגם דתשימני יעלה במספר עשרה יותר כבר כתבנו משום ספר כנפי יונה דזמנין יוד חירק אין היוד עולה בחשבון:

תשימני לראש גוים. שאין עונש בהם:

תשימני לראש גוים מריבי עם מלטתני ושמתני לראש אמות העולם.

תשימני לראש גוים. ויהיו מוכנעים לי ולא יוסיפו עוד להלחם עמדי:

עם פרושו: בנים

לא ידעתי. כי הם מארץ רחוקה:

לא ידעתי יעבדוני: לא ידעתי, שאינם מבני ישראל כמו אדום וארם שהיו עבדים לדוד (שם ח ו; יד).

לשמע אזן. אפילו שלא בפני אלא שישמעו שליחותי:

לשמע אזן ישמעו לי כמו שכתוב ויעש דוד שם בשבו מהכות את ארם (שם יג). ופרוש ישמעו: יתקבצו כמו וישמע שאול את העם (שם א טו ד). והוא לשון קבוץ לפי שקבוץ העם על ידי השמעת קול הכרוז.

ואם יאמר איש אם אכלה את כל הגוים איך אהיה לראש גוים ואיך עם אשר לא ידעתי יעבדוני ומאין יבא לי לז"א לשמע אזן כו' והוא כי ארז"ל כי לימות משיחנו כלהכשדים שהצרו לישראל יאבדו ולא ישארו אלא בני קטורה אשר שלחם אברהם מעל יצחק בנו שהם יעבדו את ישראל ומה עשה אברהם אמרו במס' סופרים שהרחיקם למקום פלוני ובנה להם חומות והשביעם שלא יבאו עד ימות המשיח לעבוד את ישראל בל יאבדו הם ככל יתר הכשדים המשעבדים בם והנה אמרו על ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה כי לשמע אזן שמעו שהיה מלך המשיח ויצאו ובאו ואל תקרי מלכת שבא אלא מלכות שבא וכשראו שלא היה מלך המשיח חזרו ובזה יאמר דוד מה שאמרתי לראש גוים הוא כי עם לא ידעתי יעבדוני כי אין בהם קנאה ואין מניעה לזה מזה ממה שהם לא נצטוו לבא עד ימות המשיח אין זה עיכוב כי הלא לשמע אזן ישמעו לי והוא מעין אשר קרה לשלמה שבאו לשמעם את שמע שלמה ושמא תאמר כי הלא בני נכר מאשר הצרו את ישראל יבאו ויאמרו כי הן הם בני קטורה הרחוקים אשר לא הצרו את ישראל ויהתלו בי ובמה אדע כי לא כן ידברו וכמעשה הגבעונים עם יהושע גם אני יקרני הנה לא אירא מזה כי הן אמת ידעתי כי בני נכר יכחשו לי בראות עליהם מלחמה:

ישמעו. יתקבצו לשמוע, כמו וישמע שאול את העם :

לשמע, ישמעו - כדרך וישמע שאול יתחברו.

לשמע אזן. על כי ישמעו שיצא לי שם גבורה יהיו נשמעין לעבודתי:

ישמעו לי. יסורו אל משמעתי ויהיו נשמעי' לדברי:

בני נכר יכחשו לי מיראתם אותי יכחשו ויכזבו לי. אותם שהיו במלחמה נגדי יאמרו: לא נלחמנו עליך ולא היינו לנגדך. או פרושו: יכחשו לבני בריתם בעבורי כמו ארם שהיו בברית עם בני עמון; וכאשר ראו כי נגפו נאמר (שם ב י יט): וישלמו את ישראל ויעבדום ויראו ארם להושיע עוד את בני עמון.

יכחשו לי - והטעם שיכחשו לי - שהיו מתהללים בגבורתם, כנגד גבורתי, כמו: ברוב עזך יכחשו לך אויביך.

יכחשו לי. ידברו אלי דברי כחש לומר שאוהבים המה לי כי יהיה פחדי עליהם:

יכחשו לי. מחמת יראה:

יבולו. ילאו כמו נבול תבול (שמות יח) דמתרגם מילאה תילאה ומנחם פירש כמו אחרי בלותי (בראשית י״ח:י״ב) וכן פירש נבול תבול:

בני נכר יבלו מיראתם אותי הם כעלה נובל.

אך אותם בני נכר יבלו ויאבדו תחלה כי לא יבאו אשר סיגר אברהם עד יכלו כל בני נכר לגמרי ולא ישאר גם אחד וזהו בני נכר יבלו ואז אותם עם לא ידעתי יחרגו ויצאו ממסגרותיהם אשר הסגירם אברהם כמדובר מרז"ל באופן שלא יהיה מקום לטעות כי מאלו יתרוקן העולם ואח"כ יצאו המוסגרים:

יבולו. יכמשו:

יבלו. כמו נבול תבול (שמות י''ח) :

יבולו - כמו: נבול תבול.

יבולו. רצה לומר יהיו מיוסרים במכאוב:

בני נכר יבולו. ר"ת בני וכתיב שני פעמים בני אחד בפירוש ואחד בר"ת והם ב' מיני מזיקין דכורין ונוקבין והאריך רבינו האר"י זצ"ל בסודי הדברים ע"ש באורך בספר שבלת של לקט כ"י שסידר הרמ"ז ז"ל ויאורו עיניך אם אמת חפשת בתוכו"ת:

בני נכר ר"ל לשמע אזן ישמעו לי בני נכר אשר יבולו ויחרגו ממסגרותיהם, ר"ל בני נכר הסגורים בהרים רחוקים אשר יבלו ויתעמלו וייגעו מרוב הדרך עד שיעשו חגרים מרוב הדרך אשר ייגעו לצאת ממסגרותיהם לבא אלי לשמוע לי:

ויחרגו. לשון אימה מחדרים אימה (דברים ל״ב:כ״ה) מתרגמינן חרגת מותא:

ויחרגו ממסגרותיהם: אפילו במקום שהם נסגרים שם מפחדם, אפילו שם יפחדו. ויחרגו מתרגום ומחדרים אימה (דברים לב כה): ומתוניא חרגת מותא.

יחרגו. הוא הפוך מלשון חגר וכמו כבש כשב:

ויחרגו. כמו ויחגרו (בש''ב כ''ב) יעשו חגרים :

ויחרגו - כתרגום: חרגת מותא ואין ריע לו במקרא.

ויחרגו. יהיו פסחים ממה שיהיו סגורים ברגליהם במסגרי כבלי ברזל:

ממסגרותיהם. מחמת יסורי מסגרות כלא שאני מסגירם שם ומייסרן בהן ויחרגו ממסגרותיהם מנחם פתר אותו לשון רפיון חגורה וכן פירושו ויתרפו ממסגרותיהם ודונ"ש פתר ויחרגו ממסגרותיהם ויפסחו מכבליהם הנתונים על רגליהם ופתרון ויחרגו ויפסחו כדמתרגמינן חגירא:

ממסגרותיהם. ממקומות שהם סגורים שם וכן מיכה (ז' י''ז) :

ממסגרותיהם - מארמוניהם הנשגבים שיסגרו בהם מפחד.

חי ה'. העושה לי כל זאת:

חי יהוה וברוך צורי וירום אלוהי ישעי: כלומר כל הטוב וכל הכבוד הזה שיש לי למה? כי יי' הוא צורי, כלומר חלקי והוא אלוהי ישעי. הוא חי וברוך ורם והכל בידו להרים ולהשפיל, והעשר והכבוד מלפניו.

ומה שאני מבקש למהר את הקץ מעתה אינו להוותי מסתפק שיהיה כן לעתיד חלילה או שאסתפק אם ישוב מאשר דבר לילמרחוק לעשות החשועה על ידי שמא יגרום החטא כי הלא על הא' אני אומר חי ה' כלומר כי כאשר הוא קיים כי מאמרו יתברך קיים כי אין בו יתברך שינוי ואשר דבר לי למרחוק שיהיה על ידי גם מזה לא אירא כי הנה ג"כ וברוך צורי שיחזיקני לבל אמוט בינתים אלא מה שאני ממהר הוא כדי שוירום אלהי ישעי והוא כי לעתיד נתרומם אנו בישע אלהים כי השכינה כ"י בגלות וע"י צאתה על פי דרכו נושע כמאמרם ז"ל בכמה מקומות מצינו כי ישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל כו' וכדאי בזיון חלילה בדבר שתהיה שכינה בגלות בינתים ויותר טוב הוא שיתהפך טרם תהיה שכינה בגלות כלל שיושיעני וירום הוא יתברך בישעי שתגלה גדולתו וירום הוא בישעי ולא שארומם בישעו:

צורי. מלשון צור ר״ל חזקי:

חי - הטעם כי חי צורי לעולם ולעולם יהיה רם אלהי ישעי, על כן לא אפחד.

חי ה׳‎. הלא ה׳‎ חי לעולם וכזאת יעשה כל הימים ויהיה ברוך לעולם בעבור זה:

אלוהי ישעי. מלא וא"ו על פי המסורה כמו שכתבתי בשמואל ובמדרש חסירות ויתירות כל אלהי שבמקרא חסר וא"ו ובר מן אחד מלא וירום אלוהי ישעי ולמה כשהישועה באה כל החסרות מתמלאות:

חי ה', נגד ההגנה מן האויב אמר חי ה' וברוך צורי, ונגד מה שהושיע לנצח את האויב שזה מדרגה יותר אמר וירום אלהי ישעי, ומפרש נגד וירום אלהי ישעי האל הנותן נקמות לי, שעוד ראה נקמות באויביו וידבר עמים תחתי שיהיו תחת ממשלתו, ונגד ברוך צורי, אמר מפלטי מאויבי האויב הוא הדורש רעה בסתר, ומוסיף אף מן קמי תרוממני שהם אלה שקמו עליו בגלוי להלחם עמו, ומאיש חמס תצילני זה שאול שעשה חמס לנגדי כמ"ש ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול על כן אודך בגוים ה', לתת לך הודאה על הטובה, ולשמך אזמרה לספר תהלת ה':

הנותן נקמות לי. נותן בי כח להנקם מאויבי:

האל הנותן נקמות לי הנקמות שאני נוקם מאיבי הוא נותן אותם לי, כלומר נותן לי הכח.

האל כו' האם תאמר נא אלהי באיזה זכות תבקש למהר את הקץ והלא כמה אויבים יש לך בישראל והיא שנאת חנם וגם קמים עליך להרגך שאול ושריו וגם תראה חמם וריב בעיר כדואג ודומה לו כי עליך יחשבו רעה לחמוס ולהצר ובאיזה זכות תמהר את הקץ הנה אין זה עיכוב כי אין זה רק על בלתי ראותם גדולתי אך בראות שאתה האל הנותן נקמות העתידות לי וידבר עמים תחתי

וידבר. מלשון הנהגה כמו דבר אחד לדור:

וידבר. כמו ותדבר את כל זרע הממלכה (ד''ה ב' כ''ב) :

וידבר - כמו: כעדר בתוך הדברו.

הנותן. הנוקם נקמתי מיד האויב:

וידבר. ויהרוג לשון דבר ל"א כמו וינהג דמתרגם ודבר וכן חברו מנחם וגם כן חבר ידבר עמים תחתינו (לקמן מ"ז):

וידבר עמים תחתי: מתרגמינן וינהג (שמות ג א): ודבר. מנהג העמים ממקומם אלי ונותנם תחתי. או הוא מן ותדבר את כל זרע הממלכה (דברי הימים ב כב י) שהוא ענין דבר.

וידבר. שמני למנהיג להם:

תחתי. במקומי וחלופי כעניין שנאמר ואתן אדם תחתיך (ישעיהו מ״ג:ג׳) נתתי כפרך מצרים (שם):

מפלטי מאיבי לא די שמציל אותי מהם, אלא שמרומם אותי עליהם; וזהו אף מן קמי תרוממני מאיש חמס תצילני: משאול שהיה עושה לי חמס ברדפו אחרי הצלתני. ובאותה ההצלה בא אליו כל הכבוד ולכן ספרו באחרונה כי הצלתו שהצילו מידו היתה תחלת כל כבודו.

אז מפלטי מאויבי אף מן קמי הם שאול ושריו תרוממני ועי"כ גם מאיש חמס תצילני כי בראות כן ישוב מן החמס ויתוקן הכל:

מאויבי. מן קמי, (כנ''ל פסוק מ''ט) :

מפלטי מאיבי - יש אומרים: שאול ואנשיו.

מן קמי. תרומם אותי יותר מן הקמים עלי:

אף מן קמי - הם גויי הארצות.

מאיש חמס - מלך פלשתים כי רחוק הוא שיאמר על שאול מאיש חמס. גם יתכן להיות: רמז לשאול כאשר אמר: מרשעים יצא רשע.

על כן על כן שעשית לי כל אלה

על כן כו' על כן בעשותך כך שתמהר את הקץ מעתה ימשך שאודך בגוים ה' כי טרם התשועה אין לנו פה להלל בפני הגוים את ה' אלהינו כי אדרבא יאמרו לנו איה אלהיך. ועוד כי ולשמך הנזכר אזמרה ולא נאמר הללויה כ"א את השם כי מה שיד על כס יהשנשבע שאין השם שלם עד נקמת עמלק עתה ינקם מיד ולשמך שלם אזמרה ולא את יה לבדו:

אודך ולשמך אזמרה. התבאר למעלה (ז' י''ח) :

על כן אודך - בפי כי הגבורה שלך היא.

על כן. בעבור התשועה הגדולה הזאת:

בגוים| ה'. יש פסיק בין בגוים לשם מפני הכבוד כמו שכתבתי בסימן ל"ז:

אודך בגוים יהוה לפני כל הגוים שהם נשמעים אלי ועובדים אותי אודה, כי הגבורה והכח מאתך יי' הם לי

מגדל ישועות מגדל ובספר שמואל (ב כב נא): מגדול, והוא תאר; והענין אחד.

ועוד כי הלא אתה עתיד להגדיל ישועות מלכך הוא שלמה שעליו נאמר וישב שלמה על כסא ה' באופן שיקרא מלך שלך שאתה ממליכו על הארץ והדרים עליה כדבר הנוגע אליך ותגדיל ישועותיו בעולם כנודע וגם כשתפסק הגדולה תשוב ותעשה חסד למשיחך הוא מלך המשיח והלא טוב טוב הוא להתחיל הגדולה ממני ולהקדימה ולהמשיכה תמיד ולא יהיה הפסק בינתים וזהו מי שהוא מגדיל ישועות מלכו וגם חוזר ועושה חסד למשיחו יותר טוב הוא לדוד ולזרעו בהמשך עד עולם בלי הפסק. או שעור הכתוב מה שלשמך השלם אזמרה הוא כי תחת היותו מגדיל כו' לעתיד כמדובר הוא עושה לדוד ולזרעו בלי הפסק רק עד עולם. או שעור הכתוב בדרך הזה שאומר בסוף דבריו הנה מה שאני חושש הוא על דבר כבוד שמך שאודך בעמים כמדובר כי על הנוגע אלי ידעתי כי אתה מגדיל ישועות כו' לעתיד לשלמה ולמלך המשיח ואין ההפרש שיהיה לדוד ולזרעו מעתה ועד עולם. ואין בזה העדר כבוד לי כי איש אנכי ולא אל אך על הנוגע על כבוד שמך שבינתים יהיה חלילה מחולל בין הגוים ואם לא יתייחסו השם והכסא לשלמים בזה אני חושש כמדובר בפסוק הקודם הנה בזה מצאנו ראינו מאמרם ז"ל כי בקש דוד את כל העולם לכלות שהוא ענין וירד העיט על הפגרים ככל הכתוב במקראי קדש אלה אלא שלא נעשתה עצתו על כי צורם מכרם וה' הםגירם למלכיות שהוא וישב אותם אברם שבירר לנו את המלכיות.

מגדל. מלשון גדול:

מלכו, משיחו. משיח הוא יותר מן מלך, שמורה שהמלכות לו בירושה ששאול לא נמשח בפך ושמן המשחה רק בקרן על כן לא נמשכה מלכותו כמ''ש חז''ל :

מגדל - ולשמך אזמרה שהוא מגדיל.

מגדל. ובזה אודך בגוים כי אספר לומר דעו שה׳‎ מגדיל ישועות רצה לומר עושה ישועות גדולות למלכו ולא בתשלום גמול כי אם בחסד:

מגדיל, וכפי רוב ההודאה כן תגדל התשועה בכל עת עד שיגדיל ישועות מלכו, וחוץ ממה שישלם לי בעד ההודאה והשבח, יעשה חסד למשיחו לדוד ולזרעו כי חסדי דוד הנאמנים היה מה שכרת לו ברית שלא תסור המלוכה מזרעו, שזה היה מצד החסד כמו שכתוב בש"ב ב' ז', וחסד זה ימשך עד עולם:

מלכו ועשה חסד למשיחו מלכו ומשיחו הוא אומר על עצמו.

ולזרעו. וכן יעשה לזרעו עד עולם:

לדוד ולזרעו עד עולם: וכמו שהגדיל ישועותיו ועשה לו חסד כן יעשה לזרעו עד עולם.