Commento su Salmi 40:7

זבח ומנחה לא חפצת. ביום מתן תורה כענין שנאמר ועתה אם תשמע בקול ה' וגו' (שמות י״ט:ה׳), וכן (בירמיהו ז׳:כ״ב) הוא אומר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה או זבח כי יקרב מכם אמרתי ולא הזקקתי חובה להכביד עליה' תמידין ומוספין אינם אלא נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני ודבר מועט (סא"א):

זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת: הזבח הוא זבח השלמים והמנחה היא הסלת בלולה בשמן כמו שכתוב (ויקרא ג א; ב א–טז). והעולה היא באה לכפר על מצות עשה שעבר עליהם וחטאה היא קרבן החטאת כמו שכתוב (שם א ג–יז; ד ב–יב). והנה אמר: לא חפצת ולא שאלת; ונאמר בירמיהו (ז כב): כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח; והנה מצאנו בתורה (במדבר כח ב ג): שמצוה על התמידים להקריבם בכל יום! התשובה בזאת השאלה: כי תחלת מצות האל לישראל לא היתה אלא שישמעו בקולו. וכן אמר במרה (שמות טו כו): אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך והישר בעיניו תעשה. וכשהתחילו לחטוא צוה אותם על הקרבנות, על קרבנות היחידים ועל קרבנות הצבור; על קרבנות היחידים שיקריבו אותם החוטאים, ועל קרבנות הצבור צוה שיהיו תמידים בכל יום, לפי שאי אפשר שלא יהיו בכל ישראל רבים חוטאים בכל יום ויהיו רבים בהם שלא ידעו מה הם חיבים מעצמם להקריב, ויהיו קרבנות הצבור כפרה להם בשובם מחטאם. ואלו לא חטאו ישראל במדבר לא צוה אותם האל, יתברך, על הקרבנות, כי מתחלה לא צוה אותם עליהם כמו שאמר ירמיהו (ז כג )^*לפנינו הוא פסוק אחר לגמרי; ואולי עין כלחו הטעתו לרבנו המחבר והשב במהירות כי פסוק כב ופסוק כג פסוק אחד הם. בסוף הפסוק ההוא: כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. וכן בעשרת הדברים (שמות כ א–יז; דברים ה ו–יח) שהם כוללים כל התורה אין בהם זכר לקרבנות. ואם לא יחטא איש איננו צריך לקרבן, והוא טוב לפני יי', יתברך, יותר מאותו שהחוטא ומקריב, כמו שאמר שמואל (א טו כב): החפץ ליי' בעלות וזבחים כשמע בקול יי'? הנה שמע מזבח טוב! וכן אמר בזה המזמור: זבח ומנחה לא חפצת... עולה וחטאה לא שאלת. אזנים כרית לי כלומר: פתחת לי שאשמע לקולך. גם לגמול החסדים שעשית עמי לא שאלת ממני עולה ומנחה, אלא לעשות רצונך, וכן חפצתי. כרית מן כי יכרה איש בור (שמות כא לג).

זבח ומנחה כו' הנה שמואל הוכיח את שאול באמרו כי חמל העם על מיטב הצאן לזבוח לה' ואמר לו החפץ לה' בעולות כו' הנה שמוע מזבח טוב כו' כי עיקר חפצו יתברך הוא יפתח האדם את אזנו לשמוע בקול ה' לבלתי יחטא ולא שיחטא ויקריב קרבן וזה מאמר דוד פה לומר הלא ספרתי כי רבות הטבות ונפלאות עשית לי והנה מכיר אני שהם חסדים טובים כי אינך כמלך מבני אדם שמטיב לעם והעם מכירים טובתו וייטיבו לו כי הלא אפילו זבח ומנחה לא חפצת אחר שכבר אזנים כרית לי כד"א כי יכרה איש בור לשמוע בקולך כי הנה שמוע מזבח טוב וזהו זבח ומנחה וכו' אזנים כרית כו' ואם יאמר איש כי שאלת קרבנות כענין קרבן פסח ותמידין ומוספין הלא הוא קרבנות הבלתי באים על ידי חטא כאלה הנזכרים או תודה או שלמים אך עולה וחטאה הבאים על חטא עולה על הרהור הלב או למ"ד על מצות עשה וחטאה על לא תעשה אלה לא שאלת:

כרית. חפרת כמו בור כרה (לעיל ז):

זבח - שלמים.

לא חפצת. אינך חפץ שיחטא האדם ויביא קרבן:

זבח, ר"ל אחר שמעשיך הטבעיים ונפלאותיך ההשגחיים עצמו מספר, א"כ הדעת נותן, שגם אם זבח ומנחה לא חפצת, גם אם לא היית חפץ שיקריבו לך זבח ומנחה אשר אזנים כרית לי, אשר השמעת לאזני בתורתך שאביא אותם על מזבחך לרצון, גם אם לא היית חפץ במו, וגם אם עולה וחטאה לא שאלת ולא היית מצוה על הקרבנות:

אזנים כרית לי. לאמר שמעו בקולי:

שאלת. בקשת:

ומנחה - במרחשת ומחבת. והטעם: כי מחשבותיך להטיב אלינו לא בעבור תשלומים, והנה הזכיר אחר זבח ומנחה העולה והחטאת. אמר ר' משה: כי מלת לא חפצת ישרת בעבור אחר והטעם לא השמעת כזאת באזני בדברך עמי בהר סיני. והנכון בעיני: לא בקשת זבח רק כרית לי אזנים שאשמע בקולך, כמו: הנה שמוע מזבח טוב.

אזנים כרית לי. לשמוע אל דברי התורה אשר היא טובה בעיניך מזבח וכן נאמר הנה שמוע מזבח טוב (ש״‎א ט״‎ו):

כרית. עשיתם חלולים לשמוע: