Commento su Salmi 77:22

על ידותון. על הדתות ועל הדינין העוברים על ישראל:

למנצח על ידותון. כמו לידותון. וזה המזמור על לשון הגלות נאמר:

למנצח על ידותון כו':

למנצח על ידותון - על נועם פיוט תחלתו ידותון.

על ידותון. בעבור הדתות והדינין שעברו על ישראל או הוא שם כלי נגון:

ידיתון. ידותון קרי:

למנצח לאסף, הוסד על הגלות:

קולי. אמרו פעמים לחזק, כלומר אין קולי אלא אליך לפיכך והאזין אלי, כלומר אליך אקרא ואתה תאזין אלי:

קולי אל אלהים כו' הנה כל המפרשים הסכימו כי מזמור זה על בני הגלות החיל הזה המר והנמהר והארוך ידבר כי כל איש ממנו הוא כמדבר לפניו יתברך על צרת הגלות במר נפשו ואומר קולי אל ה' כו' והוא כי יקרנו בגלות כי נתפלל על גלותנו וצרותינו המתהוות תמיד ולא נענה ונשוב נצעק על שברנו ואין עונה והיה מקום חלילה להרהר אחריו יתברך על כן אמר חלילה לי להרהר אחרי ה' כי הנה ידעתי כי מה שלא תענני בפעם הראשונה הוא כי לא צעקנו אליך בכל לבנו כי אם תפלה בלי כוונה והוא יתברך האומר אלינו ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך כו' וז"א קולי אל אלהים כלומר קולי בלבד היה אל ה' אך לא לבי ועל כן לא תענה ואצטרך לשוב ולצעוק במר נפשי על שלא תענני וגם בצעקי קולי אל ה' כי גם בצעקה לא תהיה כונת הלב בה כי אם קולי אל ה' וכמאמר הנביא ולא צעקו אלי בלבם וזהו ואצעקה קולי אל ה' ועם כל זה אחלה פניך שלא תתפשני בצערי כי חסרתי הכוונה כי אם והאזין אלי כי בצרת הגלות לבי בל עמי.

אלה תולדות יעקב יוסף. התולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף. כלום יעקב הלך אצל לבן אלא בשביל רחל. התולדות הללו היו ממתינות עד שבא יוסף. שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (בראשית ל כה). מי מורידן למצרים יוסף. מי מכלכלן במצרים יוסף. הים לא נקרע אלא בזכות יוסף. הה"ד ראוך מים יחילו (תהלים עז יז). וכתיב בתריה גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה (שם שם טז). לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף.

והאזין. המקור במקום עתיד ויאזין :

קולי - פעמים, כי זה פעם אחר פעם.

קולי. ארים קולי אל אלהים ואצעק אליו וכאשר ארים קולי יאזין באזניו לשמוע אלי:

והאזין. בדפוס ישן כתיב וְהֶאֱזִין ואין להאזין אליו ולשון הראב"ע י"א שהיה ראוי להיות והאזין כמו לא האמין ור' משה אמר שהוא לשון צווי ולפי דעתי שם הפועל:

קולי אל אלהים ואצעקה. בתפלה ומתוך צרה אזעק. קולי אל אלהים והאזין אלי מה שאני לומד בתורה וע"י התורה האזינה אלי כי הלימוד סגולה לקבלת תפלה במ"ש בש"ס דכתיב ועץ חיים תאוה באה:

קולי אל אלהים, אינו צועק על עניני עצמי רק על הנוגע בעניני האלהים, ואצעקה, גם אצעק כן, ואומר בצעקתי שקולי הוא אל אלהים, מה שנוגע לכבוד שמו, וע"כ בקשתיו שיאזין אלי:

או יהיה אומרו והאזין אלי לומר מעתה אקבל מוסר ולא קולי בלבד יהיה אל ה' כי אם כל עצמי קולי ולבי ונפשי וזהו והאזין אלי שהוא את כל עצמי כי אומרו אלי הוא כולל את כלו. או יאמר הנה בגלות בבל שהיו נוגעים באלהותו יתברך שהשתחוו לצלם אז קולי אל אלהים אמת ובגלות מדי שהיה אל עצמנו ובשרנו אמר ואצעקה ובגלות יון שהיה גם כן אל אלהותו יתברך היה גם כן קולי אל אלהים ועתה בגלות החיל הזה והאזין אלי כי עיקרם על הנוגע אלי. או יאמר תחלה קולי אל אנהים ואצעקה על שלא עניתני ואחרי כן אוחילה כי בשוב קולי אל אלהים שתאזין אלי כי ראוי הוא:

יש אומרים: והאזין – היה ראוי להיות והאזין כמו לא האמין פועל עבר. ורבי משה אמר: שהוא לשון ציווי. ולפי דעתי: שהוא שם הפועל.

ידי. מכתי:

ביום. כי הוא אדון על הכל ואותו דרשתי ביום צרתי:

ובא ופירש דבריו ואמר מה שאמרתי קולי אל אלהים הוא כי הנה ביום צרתי אדני דרשתי אדני הוא שכינה שעמי בגלות כ"י דרשתי כנודע כי שם אדנות הוא שכינה ודרשתיו יצילני מצרתי וראיתי כי אדרבה במקום תרופה ידי היא מכת צרתי אפילו לילה שאמרתי תנחמני ערשי כי אישן אז ינוח לי ואדרבא תכבד עלי ידי נגרה ולא תפוג על כן מאנה הנחם נפשי ולא עצרתי כח לסבול לומר כי זה היה מה שואצעקה:

ידי. לפי שהמכה מכה ביד קרוי מכה בלשון יד:

ידי נגרה. ידי זבה ליחה

ביום - חכם גדול חבר ספר נכבד, רק יש בו טעיות שאמר: כי ידי מקום עיני וזה לא יתכן לדבר איש דעת כדבר הזה, אפילו בשיחת חולין ואף כי בספרי הקדש. ויש אומרים: כי ידי חזקתי וכוחי כאילו נמס עד שיגר דרך משל, כמו: וימסו אסוריו, או יהיה חסר בי"ת כאילו הוא בידי בעבור מכתי ונגעי.

ביום צרתי. בעת בוא הצרה דרשתי את ה׳‎:

נגרה. הגימ"ל דגושה:

ביום, הגם שביום שבא עלי הצרה דרשתי את ה' וממנו בקשתי ריוח והצלה, ובכ"ז בלילה ידי נגרה צייר שהיד שלו נגרה וזבה מן המכה שיש בידו, ולא תפוג מליגר, (תפס משל החולי שלו כאילו יש לו מכה טריה זבה ליחה ודם על היד והוא ציור למה שחשב שיד ה' התומכת אותו נחלה ונחלשה, וכמ"ש אח"כ חלותי היא שנות ימין עליון), וע"כ מאנה הנחם נפשי, כי רואה כי אזלת יד, שיציין כאילו גם היד העליונה שהיתה בעזרו נחלשה ואין לה כח:

לילה נגרה. בגלות זה שהוא כלילה היא נגרה ליחה ומרה:

ידי לילה נגרה. מכתי והמכה היא אנחה וכאב הלב על הגלות, לפיכך אמר לילה כי בלילה אדם פנוי מעסקי העולם ומחשב על עניניו: ואמר נגרה. על דרך משל מהתמדת האנחות זו אחר זו:

נגרה. ענין הזלה ושפיכה כמו ויגר מזה (לעיל ע״ה):

ולא תפוג. ולא תפסק לזוב, עיני נגרה מאין הפוגות :

לילה נגרה - צעקתי, כי למעלה כתוב: ואצעקה והנה יש שם צעקה ואם לא היתה כתובה כדרך וברך ברכה ולא אשיבנה ורבים ככה והוא דרך משל, כמו: ויתכו כמים שאגותי, או פירוש ידי מקומי כמו ויד תהיה לך. והטעם: שיגר מקומו בעבור דמעותיו, על כן אחריו מאנה להנחם נפשי, כדרך: ודמעתה על לחייה אין לה מנחם.

ידי. ר״‎ל מכתי תזל עלי כל הלילה ואינה נחלשת ולכן ממאנת נפשי לקבל תנחומין:

ולא תפוג. ולא תדמה נגרתה:

ולא תפוג. ענין רפיון וחלישות כלומר לא תרפה ותחלוש מכתי אלא תמיד ניגרה:

תפוג. ענין רפיון וחלישות כמו תפוג תורה (חבקוק א׳):

מאנה הנחם נפשי. אעפ"י שאשיב אל לבי דברי נחמה כי האל יוציאני מהגלות ואע"פ שארוך, מאנה הנחם נפשי מרוב הצרות:

מאנה. מל׳ מיאון:

אזכרה אלהים. החסד שהיה רגיל לעשות לי בימי חבתי:

אזכרה. בפי ואהמיה אליו. ומלת ואהמיה. בהוראת למ"ד הפועל תמורת הה"א ביו"ד. אשיחה. אדבר ואנוד בצרתי:

ומה שאמרתי אחר כך קולי אל אלהים והאזין אלי הוא כי אחרי כן שבתי וראה כי הדין עמו יתברך שלא ענני כי הסכלתי עשה כי איך על צרתי שלי את אדני דרשתי היא שכינה שעמי בצרה שבצרתי לה צר ואני בצרתה לא צר לי וטוב היה אצעק על גלות שכינה כ"י כי צר לי כי אנכי הסיבותי גלותה והיא אז תחרץ להצילני בראותה כי על גלותה נצטערתי ולא על עצמי כענין המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה על כן אז אזכרה אלהים שהוא שכינה שבגלות שלא זכרתיה מתחלה ואהמיה על עניניה רמז גם כן באמרו ואהמיה כי היא גם כן הומה על שם יה שהוא נפרד מהשתי אותיות של ה' שהוא ענין כי יד על כס יה כו' שנשבע הוא יתברך שלא יתחברו אלו עם אלו עד ינקם מעמלק וזה ירמוז באמרו ואהמיה ולא אמר ואהמה וראוי לנו להצטער על הדבר שאינו כבודו יתברך והוא למעננו בעונותינו וכל כך עזבתי צרתי ודאגתי על כבוד גלות השכינה כי אשיחה להעביר הדאגה כד"א דאגה בלב איש ישחנה ישיחנה לאחרים ואדרבה תחת העביר הדאגה על ידי שיחה הייתי מתפעל בדברי על הדבר עד גדר שותתעטף רוחי סלה מרוב מצוקת יגון כי אעורר חרפתי ורשעי כי גרמתי גלות שכינה באשמתי ואחר ששמתי לבי על צרת שכינה דבקת בי עד שאחזת שמורות עיני כי השלכתי צרתי אחרי גוי בערך צרת שם אלהים שאני דובר בך כאשר יבא ביאורו בס"ד:

אשיחה. ענין ספור התלאות כמו ישפוך שיחו (לקמן ק״ב):

ואהמיה. היו''ד למ''ד הפעל והה''א נוספת, אהמה בקול, ואשיח בלחש.

אזכרה, ואהמיה - מלא והיו"ד תחת ה"א.

אזכרה. כשאני זוכר בכובד החורבן לבי הומה:

אזכרה, מבאר מדוע מאנה נפשו להנחם, כי אזכרה אלהים שהוא היה תומך אותו בידו העליונה, ונדמה לו כי נשתנה ימין עליון עי"כ ואהמיה מצייר שמרוב חולשתו נפסק ממנו כח הדבור רק אהמיה ואשיחה, המיה ושיח לבד, ואח"כ תתעטף רוחי, כאילו נפל בחולשה קרובה אל המות:

אשיחה. באותן חסדים וטובות:

ותתעטף רוחי. כי האדם בעת הצרה כפוף ומעונה כאילו מעוטף קצתו בקצתו:

ותתעטף. ענינו כפוף ומעונה כי מגודל הצרה נראה כאלו מעוטף קצתו בקצתו בעבור הכפיפה:

ותתעטף רוחי. היא העילוף לגמרי, סדר החולשה עד העטפת הרוח :

ותתעטף - כמו העטופים ברעב.

אשיחה. אספר תלאותי ורוחי כפופה ומעונה זה זמן רב:

ותתעטף רוחי. פשמי"ר בלע"ז:

אחזת שמורות עיני. שמורות לשון אשמורות הלילה שאדם נעור משנתו ודעתו מיושבת ולבו חוזר עליו ואני איני כן בלילה זו של גלות תמיד עיני נדבקות כאדם נרדם מאוטם לב בצרות שאני רואה נפעמה רוחי ואין הדבור בי:

אחזת שמורות עיני. הם העתות והקצות כמו שנקרא הער בלילה שומר וכן נקראו עתות ההקצה משמרות ואשמורות, אמר כאילו אחזת והחזקת בשמירות עיני שיהיו עירות תמיד ולא אישן מרוב צרות לבבי:

אחזת שמרות עיני כו' הנה המפרשים פירשו שמורות על העפעפים ואם כן הל"ל שומרות ואחשבה הוא על בת עין ואמר שמורות לשון רבים על השנים שבשתי העינים שהן שמורות מהעפעפים ומקרא מלא הוא שמרני כאישון בת עין מכלל שהבת עין היא שמורה ויאמר הנה מתחלה לא הייתי מביט רק בצרתי ולא במה שאתה עמי בצרה אך עתה אחר נוחנו לב אליך אחזת שמורות עיני אחריך שכל עיקר הבטתם עליך עד גדר שאשבה משומם כי נפעמתי ולא אדבר אז כל כך גדלה צרת גלות שכינה בעיני שנפעמתי ולא אדבר על גלותי:

נפעמתי. ענין שבירה והכאה כמו ותפעם רוחו (בראשית מ״א:ח׳) והוא מלשון פעמון שמקשקש ומכה:

אחזת שמורות עיני. כמו ויאחז את הבית בעצי ארזים, שסגרת שומרי עיני שהם העפעפים, ונפעמתי כמו ותפעם רוחי :

אחזת - אמר רבי משה: כי שמורות תאר השם, כמו עצומות, כי העפעפים שומרות העינים בהסגרם והטעם אחזת אותם עד שלא נסגרו עיני ולא ישנתי.

אחזת. מגודל התוגה לא אוכל לישן כאלו אחזת מכסי העין השומרים אותם מן האבק ולא אוכל א״‎כ לסגרם כדרך הישן:

אחזת, מצייר שמן החולשה הגדולה הזאת הגיע עד שערי מות והוא גוסס, עד שנאחזו ונסגרו שמורות עיני, העפעפים השומרים את העינים, וגם נפעם רוחי עד שלא אוכל לדבר עוד, כגוסס בעת יציאת הנפש שחדל לראות ולדבר:

נפעמתי ולא אדבר. אני ער בלילה ומחשב על צרותי ובבקר אני נשבר ולא אוכל לדבר:

נפעמתי - כמו ותפעם רוחו, כל כך הוכיתי עד שלא יכלתי לדבר.

נפעמתי. אני נשבר ומוכה עד שלא אוכל לדבר:

חשבתי ימים מקדם. לזכור החסדים שעשית עם אבותינו:

חשבתי. בעודני בצרותי בגלות אני מחשב ימים מקדם:

אך במחשבתי שמתי לבי וחשבתי ימים מקדם הם שבעת ימי בראשית שהם שנות עולמים שהם לעומת שיתא אלפי שני דהוי עלמא הדין ויום שבת כנגד אלף שביעי שהוא עולם שאחר התחיה שגם הוא נקרא ע"ה בדברי רז"ל הוא עולם של שבת באופן שאותם הימים כוללים ב' עולמים זה והבא באלף השביעי כלומר ועל כן צר לי מאד שאם כן מעת נולד אדם לפי החשבון ראוי לבא בן דוד טרם לא הרבה מהאלף הששי כי כשיעור שבין תחלת היום ליצירת אדם הוא שיעור בוא בן דוד באלף הששי ובעונותינו יצאו מהם מה שיצאו ועל אלה אני בוכיה:

ימים מקדם. הוא ימי הילדות, ובמליצה ימי יצ''מ, ושנות עולמים הדורות שאחריו :

חשבתי - מגזרת חשבון וחילוק דברים במחשבת הלב.

חשבתי. אני חושב בימי הטובים שהיו לי מימי קדם:

חשבתי, בציור הזה שצייר כאילו הוא גוסס ונפשו קרובה לצאת, אז ההולך בדרך עולם תשוטט מחשבתו ברגע האחרונה על כל מה שעבר עליו בימי חייו, כן ידמה את האומה בכללה כי היא קרובה להיות אפס וכלא היה, שהיא הגויעה והביטול של גוף הכללי של האומה ותחשב ברגע האחרונה על מה שעבר עליה בימי קדם במצרים, ואח"כ בדורות עולמים אזכרה נגינתי בלילה, שעוד נשאר בידי הנגינות והשירים, זכר הנסים שעברו וגדולת העם והצלחתם בימי קדם, ועם לבבי אשיחה, מדוע שקעה שמש הצלחתי, ורוחי יחפש ויחקור על כל צדדי האפשר, אם יצוייר זאת שיעזבה ה' ויסיר את האומה מהיות גוי לפניו, ואחרי החיפוש והחקירה יברר בטענות שזה דבר נמנע בחק האלהות:

שנות עולמים. כפל הענין במלות שונות. ועולמים פירושו זמנים ארוכים:

עולמים - שעברו כי הטעם כפול ועולמים כמו זמנים.

שנות עולמים. כפל הדבר במ״‎ש:

אזכרה נגינתי בלילה. בימי הגלות הזה הדומה ללילה אני זוכר את נגינותי שהייתי מנגן בימי קדם בב"ה:

אזכרה נגינתי. אזכיר כי אחר גלות מצרים הייתי מנגן ושמח, ועל זה אני מחשב בלילה ואשיחם עם לבבי:

ושמא תאמר הלא התיקון הוא מה שאמר המקונן קומי רוני בלילה לראש אשמורות שעל ידי זכות תורה בלילות נזכה אך מזה אני מצטער כי הרי אני עושה כן כי אזכרה נגינתי בלילה היא רנה של תורה שעיקרה בלילה ואם על העדר קריאה ודרישה בכל לבב שהם השני יצרים ובכל נפש הוא מה שהוא יתברך בלתי מקבל תפלתי מה שאין כן אם בכל לבב ובכל נפש הייתי דורשו כי היה ממציא עצמו אלי כדבר שנאמר בצר לך ומצאוך כו' ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך שהם שני יצריך ובכל נפשך הנה גם ב' הלבבות והנפש היו עמי לבקש את ה' והוא כי דרך השלם לתקן מעשיו לשוב עד ה' כראוי הוא להתבודד ולהסיח נפשו עם לבו על חשבון אשר יתנו לה' הרוח והגוף לזכור כל אשר חטא ואיך יתקן לבל יבוש לפני מלך מלכי המלכים ולהיות כי האדם הוא הנפש ולא הבשר כד"א על בשר אדם לא ייסך על כן על אשר הנפש תשיח עם הלב אומר עם לבבי אשיחה כי הלא עם לבבי הם השני יצרים אשיחה ביני לבינם לעשות חשבון הזכיות והעבירות ולברר וללבן הנשאר מלשוב ולתקנו הרי כי שבתי בשני הלבבות ולהיות כי המחפש דרכיו הוא הנפש כנר הזה כי נר אלהים נשמת אדם חופש כל כו' אמר ויחפש רוחי לקיים מה שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה:

ויחפש. ענין חקירה:

אזכרה. שעורו אזכרה בלילה נגינתי, ויחפש כפשטו, שחופש וחוקר בדבר :

אזכרה - רמז שהיה מנגן בלילה, או בלילה אזכרה, שהייתי מנגן בימים קדמונים לעבוד השם על דרך אעירה השחר.

בלילה. היא העת שמחשבות האדם פנויים ואז אזכור מה שהייתי מנגן בבה״‎מ ואני מדבר עם לבבי ורוחי יחפש לדעת מה יהיה סוף הדבר:

עם לבבי אשיחה. אני מחשב ורוחי מחפש מה היא כן מדתו של הקב"ה ואני תמיה הלעולמים יזנח:

ויחפש רוחי. כפל הענין במלות שונות כי רוחי כמו לבבי שבו רוח המחשבה, והוא המחפש הדברים במחשבה, ומה אשיח עם לבבי:

ויחפש רוחי - הוא המחפש והוא דבק באשר אחריו והוא הלעולמים והפעול חסר והוא אותי.

הלעולמים יזנח. את עמו בגלות לעולם:

הנה כי שבתי ואדרשנו בכל לבב ובכל נפש ועל כן תמהתי ואומרה הלעולמים יזנח אדני ולא יוסיף לרצות עוד והלא ה' האומר ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך:

יזנח. ענין עזיבה:

הלעולמים. וכי עד עולם יעזוב ה׳‎ אותי וכי לא יוסיף להיות עוד מרוצה לי כאשר היה בימי קדם:

הלעולמים. הלמ"ד רפה והה"א בלא געיא מכלול דף ס"א:

הלעולמים יזנח אדני. אפשר דעל השכינה שהיא שם אדני ידבר שהיא עמנו כביכול בגלות וזוהי התמיה כל השנים הללו זנח השכינה בגלות ואם לא ירחם עלינו בשבילנו יעשה לכבוד שמו שהיא שם אדני:

הלעולמים, א. זה דבר שאי אפשר מצד הרצון האלהי, שאחר שכבר רצה בנו פעם אחד איך ישתנה מרוצה ללא רוצה וה' לא ישתנה, ובהכרח שרצונו עוד קיים כמו בתחלה, רק שהיה תנאי ברצונו שרצה בנו כל עוד שניטיב מעשינו, וא"כ אם נשוב ללכת בדרך טובים רצונו עומד עלינו לטוב כמו בתחלה בלי שינוי, וז"ש הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד, וכי אפשר שתהיה הזניחה לעולמים ע"מ שלא ירצה עוד, זה א"א, רק שזנח ע"מ שישוב וירצו בנו אם ניטיב מעשינו, (טענה ב') מצד החסד העליון, אחר שחסד ה' בלתי תלוי בשום דבר וא"א שיכלה וא"כ ישאל האפס לנצח חסדו (טענה ג') מצד אמתת הבטחתו אחר שהבטיח לנו שנהיה לו לעם, א"כ הכי גמר אומר, וכי גמר את אומר ההבטחה הזאת לדור ודור, וכי היתה ההבטחה רק לדורות מיוחדים שנאמר שנגמרו הדורות וכלו וכלתה ההבטחה והאומר, הלא ההבטחה היתה לעולם (טענה ד') מצד החנינה שלו, אחר שכבר מצאנו חן בעיניו פעם אחת, א"כ. השכח חנות אל, א"א שישכח חנות הזאת, שהגם שאין אנו ראוים עתה הלא מצאנו חן בימי קדם כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך, (טענה ה') מצד רחמיו בהביטו על ענינו ולחצנו, וכי ע"י האף קפץ את רחמיו, הלא דרכו לרחם, והנה חשב פה חמש מדות של רחמים, רחום אם קפץ באף רחמיו, וחנון השכח חנות אל, ארך אפים הלעולמים יזנח, ורב חסד האפס לנצח חסדו, ואמת גמר אומר, וגם בנושאי המאמר באר טענות נכוחות, כי שיעזוב ה' אותנו לא יצוייר רק בהשתנות רצונו, עז"א הכי לא יוסיף לרצות עוד, או שישתנה יכלתו, עז"א האפס חסדו, גמר אומר, שנאמר שהחסד והאמת אפס וגמר מאין לו יכולת, או מחמת שכחה עז"א השכח, או מחמת כעס עז"א אם קפץ באף, סלה בזה סיים כל הטענות וצדדי החיפוש שעלה במחשבתו, ומזה יכריח שהעזיבה הזאת לא היתה מצדו אך מצדנו, ולכן ואומר, החלטתי בדעתי, כי חלותי היא שנות ימין עליון, שבאמת ימין עליון אשר עשתה נוראות בימי קדם לא נשתנה, ומה שנדמה לי שנשתנה ימין עליון, הסבה לזה היא חלותי החולי שלי, כי המליץ צייר חולי האומה במ"ש ידי לילה נגרה ולא תפוג, כאילו ידה השמאלית יש לה מכה טריה נגרת תמיד, ובציור הזה שמצייר שה' עומד תמיד לנכח פנינו להושיענו, א"כ ימין עליון מכוונת נגד ידנו השמאלית שבה המכה, ובעת שימין עליון עשתה נוראות היתה מתלבשת בידנו השמאלית, כי היתה פועלת בידנו ובעבורנו, וצריך שידנו השמאלית המקבלת גבורה מימין עליון תהיה בריאה וחזקה ומוכנת שימין ה' תעשה חיל על ידה, לא אם היא חולה ונגרה ממכתה, ובהיותי חולה וידי כהה נדמה לי כי נשתנה ימין עליון המכוונת נגד ידינו החולה, וזה טעות, כי סבת השינוי היא חולי היד שלנו, לא שינוי בימין עליון וכמו שיבאר:

ולא יוסיף. כמו שהיה רוצה בישראל בזמנים שעברו:

(ז) או יאמר עם לבבי אשיחה ולא עם בני אדם בל יבואו להרהר או להטיח דברים ויחפש רוחי חיפוש ודרישה על מה זה האריכות והם כל החקירות והחלוקות שמכאן עד סוף המזמור:

לרצות. מלשון רצון:

הלעולמים יזנח, אדני. יש פסיק בין יזנח לשם:

(ח) והחל ואמר מה שעם לבבי אשיחה הוא מה זאת אם אני בלתי ראוי יעשה בשביל שם אדנות הוא שכינה שבגלות כ"י אשר תקותנו היא להושע עמה וזהו הלעולמים יזנח אדני הוא שם אדנות היזנחהו לעולמים לבלתי הוציאו מהגלות זה לא יעלה על לב ולא יוסיף לרצות עוד גם זה א"א כי הלא הוא יתברך אמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וכו' ושב ה' אלהיך את שבותך וכו' וכן בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים וכו' כי אל רחום ה' אלהיך וכו':

האפס. שמא כלה חסדו:

האפס. אם כלה חסדו שהיה לישראל לנצח שלא צוה להם חסדו עוד:

ואם הוא כי כל מה שנדר לנו היה על זכות אבות ובעונותינו הרבים נוכו עד שתמה זכות אבות גם זו אינה טענה כי אם זכותם תמה חסדו יתברך לא תם כי האפס לנצח חסדו זה אי אפשר כי הלא גמר אומר לדור ודור כי אמר כי יד על כס יה מלחמה כו' מדור דור אך לא לעולם חלילה וידוע כי ביום נקם עמלק היא הגאולה שנאמר כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה:

האפס. ענין כליון כמו אפס כסף (בראשית מ״ז):

האפס, גמר. הגמר משתתף עם המלות המורים על ההשלמה, כי ההבטחה יצוייר שהיה עד כמה דורות תמשך ונשלם הזמן, אבל החסד הוא דבר שאין לו גבול, אמר אפסי (וכנ''ל י''ב ב'), ויש הבדל בין עולם ונצח ובין דור ודור, שדור ודור מציין הזמן המתחלק לשני דורות, כמ''ש למעלה ל''ג י''א :

האפס - כמו: כי אפס כסף. אמר רבי משה: כי גמר אמר כמו אם גמרו ועברו נחמותיו. ולפי דעתי: כי גמר אמר - שגזר אומר שלעולם יזנחני.

האפס. וכי כלה חסדו עד עולם וכי השלים אמרי הנחמות דור דורים ר״‎ל וכי עד עולם יהיו כלים הנחמות לבל יתקיימו:

גמר אומר. גזירת עולם שלא ישוב מחרונו עוד:

גמר אומר. אמרות נחמותיו גמרו ופסו שאינם עתידים לבוא עוד:

גמר. ענין השלמה:

השכח חנות. להיות חונן, חנות כמו עשות ראות, ל"א חנות חנינות:

השכח. החנינות והרחמים שהיה רגיל לעשות שכח אותם:

ושמא תאמר כי אין אנו כדאים ולא ראוים גם זה אינה טענה כי הלא כתוב בתורה וחנותי את אשר אחון שהוא אף על פי שאינו הגון ורחמתי את אשר ארחם אף על פי שאינו ראוי והאם שכח חנות אל אשר אמר וחנותי את אשר אחון אם קפץ באף רחמיו שאמר ורחמתי את אשר ארחם כי לו יונח שלהיות שאין כח ברחמים להיטיב כאשר בחסד והספיק האף לקפץ אותם האם יספיק להיות סלה חלילה. או יאמר בהזכיר מאמרם ז"ל על פסוק וזכרתי את בריתי יעקוב וכו' כי הנה אמרו רז"ל למה ביעקב לא נאמר אף ובאברהם ויצחק נאמר אף אלא אברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק שיצא ממנו עשו נאמר בהם אף אבל יעקב שהיתה מטתו שלמה לא נאמר בו אף ע"כ. והענין כי זכירת זכות יעקב מגינה ביותר שאין בה עיכוב אף כאשר באברהם שהאף מצד ישמעאל וביצחק מצד עשו. ונבא אל הענין והוא במה שכתוב אצלנו על פסוק תתן אמת ליעקב חסד לאברהם שהוא כי כל אחד מהאבות על ידו מתעוררת מדתו חסד מצד אברהם גבורה מצד יצחק רחמים מצד יעקב ואומר הנביא לאברהם תתן לכל אחד מדתו אמת ליעקב חסד לאברהם אך לא גבורה ליצחק כי אין אנו צריכים למדת הדין. והנה על דרך זה יאמר איש הישראלי המצר בגלות המר הזה היתכן ששם אל בעל החסד שכח חנות לא יעלה על לב וזה אמרו כמתמיה השכח חנות אל וגם אין לנו זכות אבות לנצור חסד לאלפים כי אם יאמר איש כי באברהם וביצחק יש אף זה מצד ישמעאל וזה מצד עשו ועל כן יש עיכוב הנה לזה יש ב' תשובות א' כי לא סגר מפני זה הוא יתברך הגנת זכות אברהם ויצחק אלא שמפני האף שבאברהם ושביצחק הקדים להם את יעקב אך גם על שניהם אמר שעם היות בהם אף יזכור וזהו אומרו אם קפץ באף בתמיהה כלומר שלא סגר והחליט שלא תועיל זכותם כלום. ועוד ב' כי הלא זכות יעקב שהוא בחינת רחמים אין בו עיכוב לעולם כי אין בו אף כי מטתו שלמה וזה אמר רחמיו סלה כי מדת רחמיו הם סלה כי אין ביעקב עיכוב וזה יורה היות במלת באף רביע שהוא מן המפסיקים. או יאמר אם יאמר איש כי אין לו יתברך רצון טוב עם בני הגלות הזה כי הלא יורה היה לו יתברך רוגז עמנו והראיה כי קפץ באף ולא גלה הקץ כאשר בחרבן ראשון שפירש שבעים שנה הנה משם ראיה וזהו אם קפץ באף אדרבה הנה זה יורה כי רחמיו סלה שאלו היה מיעד קץ היה נראה שאין להקדים שאמרתו גזרה על. כן הניחו בלבו וזה יאמר כי יום נקם בלבי ועל כן שנת גאולי באה באחישנה אם תאבה על כן סתם להורות כי בכל יום הוא קץ שיחישנה:

חנות. מלשון חנינה:

חנות. מקור בתוס' תי''ו

השכח חנות - שם והשלם חנינות והטעם מגזרת חנון וחנון פעול למלת שכח. וכן רחמיו למלת קפץ.

השכח. וכי שכח ה׳‎ לחנן אותנו וכי בעבור האף שחרה בנו סגר את רחמיו עד עולם בתמיה:

אם קפץ באף רחמיו סלה. לשון לא תקפוץ ידך (דברים טו) כלומר אם סגר הרחמים לעולם בשביל החמה:

אם קפץ באף רחמיו. סגר באפו רחמיו שלא יפתחו לנו עוד:

קפץ. ענין סגירה כמו לא תקפוץ את ידך (דברים ט״ו:ז׳):

קפץ. סתם ומנע, כמו וכל עולה קפצה פיה :

ואמר חלותי היא. מחשבתי אומרת כי אין זאת אלא להחלותי וליראני לשוב אליו:

חלותי. שם על משקל חנות משורש חלל, ופירושו אם אומר מיתתי היא הגלות ולא אצא משם עוד ושם אמות:

על כן אחר החקירה העליתי ואומר חלותי היא שהחולי המסבב האריכות ממני היא שימנעני מלקבל הטוב ולא מצדו יתברך כי הלא ימינו יתברך פשוטה להשפיע תמיד טוב וחסד וחלותי שאמרתי הוא שנות ימין עליון שבעונותי הייתי סיבה לשנות ימין עליון שבמקום השפיע עלינו משפיע על שונאים בארץ גלותנו ומשלומם יהיה לנו שלום וזה גלות שכינה כי אנו הסבונו גלות שכינה ולשנות חסד ימין עליון הנשפע על ידי השכינה אל ישראל קדושים ובארץ הקדושה להשפיע בחיצונים אשר אמרו חכמי האמת שהוא לשכינה מר ממות זה די אל טעם אריכות הגלות והותר. ועל פי דרכו רמז כי עליון הוא ית' תמיד כי לנו הפסדנו אך אם חטאנו מה נפעל בו כי אם גלות שכינה כ"י לא יבצר מהיות עליון:

חלותי. מלשון חיל ורעדה:

חלותי. שרשו חלה, והוא מקור מבנין הכבד

ואומר - אמר רבי משה: חלותי מגזרת אשר חלה ה' בה כמו ענותי ופירוש שנות מגזרת שנת עולם. וזה רחוק בעיני, כי איך תישן הימין שהיא הזרוע.

ואומר. אשיב אמרי אלי אין זה כי אם להביא עלי חיל ורעד לשוב מחטאתי ובעבור זה היתה השתנות בימין עליון ממה שהיתה לשעבר נאדרי בכח רועצת האויב:

חלותי היא. בא מלעיל מפני המלה זעירא אשר בצדו מכלול דף קנ"ט ועיין עוד שם:

חלותי. כמו לחלותי לשון חולי וחיל:

שנית ימין עליון. אזכור השנים שעברו שעורר האל יתברך ימינו והוציאנו מגלות מצרים כן יוציאנו מגלות זה. ומלת אזכור שהוא תחילת הפסוק האחר, טעמו לפניו ולאחריו:

שנות. השתנות:

שנות. ענין שינוי, כמו כי אני ה' לא שניתי :

ואחרים אומרים: כי שנות - כמו השתנות מגזרת שונות מכל עם.

שנות ימין עליון. את אשר נשתנית ימין עליון שהיתה נאדרי בכח רועצת אויב ועכשיו השיב אחור ימינו:

וטעם ימין עליון – שהימין הוא העושה המלחמה. והטעם כי חליתי בעבור ששנתה זרוע , בעבור שלא יראה כחה בגלותינו. ואחרים אומרים: כי חלותי מגזרת רבים יחלו פני נדיב כמו תפלתי, וזאת הגזרה מזה הטעם לא תמצא בכל המקרא, כי אם במלת פני. ולפי דעתי: כי זאת רמז למלת חשבתי כי כן הוא חשבתי מחשבה והיא חלתני והיא מחשבת שנות ימין עליון, כאשר הזכיר שנות עולמים:

אזכיר. כתיב ביו"ד ר"ל אזכיר לאחרים, וקרי אזכור בוי"ו כלומר כשאזכור מעללי יה אנחם:

אזכור מעללי יה כו' אחר אומרו טעם אל אריכות הגלות החיל הזה מדבר דבר שמתנחם בו ועושה לו תקוה כי לא לנצח ישכח מאתו יתברך כי יעשה ככל נפלאותיו אשר עשה להוציא את ישראל ממצרים כי מאז ברא העולם לא עשאו כי אם בשביל ישראל וזה החילו אזכור כו'. והוא כי הנה גם שלא ראינו חדוש העולם הנה על ידי מה שעינינו ראו הנסים שנעשו במצרים ומה גם למאמרנו בביאור התורה כי עשר מכות הן דוגמת עשרה מאמרות הרי הוא כאלו ראינו חידוש העולם עין בעין וזה יאמר אזכור מעללי יה הם מעללי שני העולמות אשר ברא אלהים הנכללים באותיות יה כי ביה ה' צור עולמים העולם הבא ביו"ד ועולם הזה בה"א כאשר אזכרה מקדם פלאך שהוא כי אזכרה מה שהיה מקדם אלו פלאיך שהוא במצרים כי הם דוגמת החידוש ואין מי שיוכל לשנות הטבעים אם לא מי שעשאם:

מעללי, פעלך. פעל, מציין העסק שעוסק באיזה דבר, ומעלל יציין פעולות מוסריות שמוצאם מתכונות נפשיות (כנ''ל כ''ח), ואצל ה' הדברים שיעשה מצד מדותיו לרחמים או לדין וכדומה :

אזכור, פלאך - קשור עם מלת מקדם לא עם אזכרה.

אזכור. כי אזכור מעשה ה׳‎ אשר לא קצרה ידו:

אזכיר. אזכור קרי:

אזכור ר"ל כי יחקור על מעללי יה, שגדר המעללים הם הפעולות היוצאות ע"י תכונות הנפש ומדותיה, ואצל ה' יכוין על הפעולות שיעשה מצד מדותיו, לרחמים וחנינה וחסד או להעניש וכדומה, והנה מעללי ה' נחלקים לשנים, א. המעללים שינהיג עפ"י חקי הטבע הקבועים מששת ימי בראשית, ב. המעללים שיעשה כפי הנס והפלא והירוס ושידוד הטבע, שע"א אזכר מעללי יה כי אזכרה מקדם פלאך, שהם המעללים שיעשה מצד ההנהגה הפלאיית, וזאת שנית הגיתי בכל פעלך, שהם הפעולות שעושה ע"פ הטבע כפי הסדרים והחקים שגבל בעת הבריאה, ובעלילותיך אשיחה, ואשיח ואחקור במדותיך כפי ההנהגה הזאת והנה כפי ההנהגה הטבעיית ראינו שמדותיו הוא שפעליו יהיה להם טבע קיים מתמיד בל ישתנה לעולם, וכפי מדותיו בהנהגה הפלאיית ראינו שדרכו להרוס סדרי ההנהגה הקבועים ולהנהיג הנהגה שהיא בלתי מתמדת, כי הנס הוא רק לפי שעה, ובאמת הפועל האלהי מצד שלימותו ראוי שיהיה שלם ומתוקן וקבוע בתכלית השלמות, עד שלא יצטרך להרסו ולבטלו בשום פעם, כי מתנאי החרש החכם שתהיה מלאכתו שלמה ולא יצטרך להרסו ולתקנו בשום פעם, שזה מורה שמצא איזה חסרון במלאכתו, וא"כ יקשה איך יצויר שישדד ה' לפעמים חקי הטבע כאלו לא השלים מלאכתו בכל האופנים ויצטרך לתקון ולשנות ולהרוס, אולם התשובה מבוארת, שמצד עצם הפועל והבונה יתברך לא היה מציאות שישנה לפעמים סדרי המלאכה אשר גבל בימי הבריאה, כי מלאכתו ערוכה ושמורה בתכלית החכמה עד שיספיק להנהיג בו הנהגת העולם לנצח, וצורך הנס הוא רק מפני האדם שהוא בעל בחירה והוא מקלקל לפעמים הסדר בבחירתו כי נתן לו רשות, ואז יצטרך העושה לתקן את מלאכתו כפי הצורך כפי מעשה בעלי הבחירה, וז"ש. אלהים בקדש דרכך, דרכך מצד עצמך היא בקדש, (שהקדש מורה שהוא נבדל מכל, והוא הולך לפי חקים הכוללים הקבועים) כי מי אל גדול כאלהים, שגדר הגדולה הוא שמאתו יצאו כל המסובבים עד אחרית הסבות, עד שא"א שמעשיך יהיו צריכים תקון ע"י נס ופלא וביטול סדרי הטבע, אחר שאין מסובב וסבה בלעדך והכל קשור בך מראש הסבות עד אחרית המסובבים, רק אתה, מה שאתה האל עושה פלא, שבזה תשנה החקים הקבועים, הוא מפני בעלי הבחירה, א. כי על ידי כן הודעת בעמים עזך, שהעמים התולים הכל בטבע יכירו ע"י הפלא את עוזך, שבידך לשדד את הטבע ולשנותה, ב. שעי"כ גאלת בזרוע עמך, לפ"ז מבואר שתכלית הנפלאות הם בעבורנו לא מצד עצם האל ושלימותו, ולכן ע"י חלותי שידי נגרה, ואין אני מוכן לקבל הנפלאות, לא ירים ה' את ימינו לעשות אותות ומופתים, סלה, סיום הענין:

כי אזכרה מקדם פלאך. פלאיך שעשית מקדם במצרים, כשאזכור אותם הנפלאות שעשית מקדם להוציאנו ממצרים ולא עלה על לב איש כמו אותם נפלאות שיעשה אותם הקב"ה בעבור ישראל, וכמו שעשה אותם הנפלאות אחר הייאוש ואבוד התקוה כן יעשה עמנו בזה הגלות:

מקדם פלאך. הפלאות שעשית לי מימי קדם:

והגיתי בכל פעלך. שעשית לנו כבר:

והגיתי. זכרתי המעשים שעשית והגיתי בהם לנחם בהם איש את אחיו:

ואם לא היה על ידי מה שעשית פלא לא הייתי יכול להשיג על ידי חקירה חידוש העולם ואמתו כי אין כח בחכמת אדם לכך כי על כן אמרו רז"ל מבראשית עד ויכלו כבוד אלהים הסתר דבר ומויכלו ואילך כבוד מלכים חקור דבר וזה יאמר מה שאמרתי שעל ידי פלאך אזכור מעללי יה הוא חדוש העולם ולא על ידי חקירה הוא כי בסיפור כל פעלך אין לי רשות לחקור שהוא מבראשית עד ויכלו כי אם והגיתי בכל פעלך הגיה בלבד ובעלילותיך שאחרי כן בלבד הוא שאשיחה ואם כן אין לחקור כי אם שבעלילותיך שמויכלו ואילך שכולל גם ספר שמות שבו עלילותיו יתברך שמהם תתאמת ותתחזק אמונת החידוש ככל אשר עולל במצרים כמדובר:

והגיתי. ענין מחשבה:

והגיתי. אני מחשב בכל פעליך ובהם אדבר והמה לי למשיב נפש:

בכל. כלומר בין כל הפעלים העצומים שעשית במצרים ובקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני ובמדבר:

אשיחה. ענין דבור ואמירה:

ופעלך. חסר יו"ד הרבים:

ובעלילותך. כפל הענין במלות שונות:

בקדש דרכך. דרך מדתך לקדש את שמך בעולם לעשות דין ברשעי':

אלהים. יתכן לפרש בקדש על מעמד הר סיני כמו שנאמר בם סיני בקדש, כלומר כשירד כבודו על הר סיני אמרו כל ישראל מי אל גדול כאלהים:

כי אם לא כן שכל אדם לא היה גוזר שבראתי עולם גשמי כי הלא אלהים בקדש דרכך הוא הרוחניות ומאין לאין היה לך מבא בגשמיות ועוד כי מלך מבני אדם צריך לעמו ולארצו מה שאין כן אתה כי מי אל גדול כאלהים ולא לצורך בראת אותו באופן שעל ידי הפלאות ניכר חידוש העולם לא על ידי חקירה כי הלא השכל היה מנגד כמדובר:

אלהים - כדרך נאדר בקדש, בעבור דרכיך שאנחנו רואים בשמים לעד, כי מי אל גדול ממך.

אלהים. אתה אלהים הן ידעתי כי דרכך לקדש שמך לעשות דין ברשעים אף ידעתי שאין אל גדול כאלהים שיהיה הכח בידו למחות מלנקום נקם:

אתה. הוא היכול באמת שאתה עושה פלא במעמד הר סיני: גם בעמים הודעת עוזך. בעבור ישראל במצרים ובמלכי כנען:

ואין להשיב כי לומר שאתה האל בעל החסד כי עולם חסד יבנה ואם כן אמור מעתה במי חפצת מברואיך אם נאמר שהוא על כללות האומות ושבשביל כלם בראת העולם. לא כן הוא כי הלא בהיותך עושה פלא שעל ידו ניכר בריאת העולם אינך עושה חסד לגוים עכו"ם כי אם אדרבה כשאתה עושה פלא הודעת בגוים עזך הוא מדת דינך כי אתה מכה בהם ואיך עולם שבנית לעשות חסד היה בשביל הגוים:

אתה - הטעם תעשה פלאים נפלאים מעיני אדם, גם נראים וזה הוא הודעת בעמים עזך.

אתה האל. ולא אחר:

עשה פלא הודעת בעמים. מלת עשה בצירי ומלת פלא רפי ומלת בעמים רפי:

הודעת. פרסמת עוזך בין העמים:

גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ: רבי חנינא אומר מהכא ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי וכי נעמי ילדה והלא רות ילדה אלא רות ילדה ונעמי גידלה לפיכך נקרא על שמה רבי יוחנן אמר מהכא ואשתו היהודית ילדה את ירד אביגדור וגו' אלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח (לו) מרד מרד זה כלב ולמה נקרא שמו מרד שמרד בעצת מרגלים וכי בתיה ילדה והלא יוכבד ילדה אלא יוכבד ילדה ובתיה גידלה לפיכך נקרא על שמה רבי אלעזר אמר מהכא גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה וכי יוסף ילד והלא יעקב ילד אלא יעקב ילד ויוסף כילכל לפיכך נקראו על שמו וכו':
(סנהדרין יט ע"ב)

גאלת. עמך לא ברצון מעבידיהם אלא בהכרח גדול ובזרוע נטויה גאלתם: ואמר בני יעקב ויוסף. כי בסיבת יוסף ירדו למצרים והוא כלכלם כל ימי חייו כאילו הם בניו:

אך החסד שעשית הוא לישראל כי הנה גאלת בזרוע עמך שהוא מדת הדין כנודע שבגוים עשית שפטים לגאול את עמך יראה בודאי כי בשביל ישראל סבא בראת העולם כלו אם כן אפוא זאת נחמתנו כי אחר שכל בריאת עולמך היה בשביל ישראל סבא ודאי כי לא לנצח תשכחנו ואמר בני יעקב ויוסף סלה לומר איך יתכן לומר שכאשר גאלנו בחר בנו מכל הגוים והרי אז בכל הגוים היו עובדי ע"א ואיך קראתים עמך ושמאז בחרת בם לזה אמר בני יעקב וכו' והוא מאמר רז"ל האומרים כי בזכות ד' דברים שהיו אז לישראל שאין כל העולם כדאי להם נגאלו שלא שנו את שמם ולא שנו את לשונם ולא נחשדו על העריות ושלא היו מגלים סוד שהסתירו י"ב חדש ענין ושאלה אשה משכנתה וכו' וזה יאמר על מה שלא שנו שמם ולשונם אמר בני יעקב כי היה ניכר תמיד היותם בני יעקב לכל כי לא היה להם שמות גוים ולא לשונם באופן שכל רואיהם יכירום כי מישראל הם ועל העריות וגלוי סתרים אמר ויוסף כי נתנסה באלה עריות באדונתו וגלות דבר כי כ"ב שנה שהיה במצרים לא שלח לאביו לאמר כי היה חי לבלי הלשין את אחיו ולבלתי הכזיבם שאמרו לאביהם שמת עד שעל ידי עצמם שלח שיהיו הם המבשרים לאביו שעל ידי כן לא יקצוף עליהם ואחר שכל בריאת העולם למעננו היה כי על כן בגלותנו הראית חידוש עולמך וטעם הבראו עודנו גם עתה ומה גם כי טובים אנו מהדור ההוא כי ע"א אין בידנו ודאי שתשוב תרחמנו ותגאל אותנו:

גאלת, עמך - הוא הפעול כאילו כתוב: גאלת עמך בזרוע נטויה. וטעם להזכיר יוסף עם יעקב כי הוא החיה ישראל, ככתוב משם רועה אבן ישראל. והטעם: כי בזכות יעקב ויוסף פדית בניהם וכמוהו גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס, שהטעם מי שהוא מבני נדיבים והעד שאמר מקחת מזרעו מושלים והאומר כי יעקב תחת אהרן, לא דבר נכונה.

בזרוע. בכח זרועך גאלת את עמך ממצרים:

גאלת בזרוע. במקצת ספרים מלת גאלת בטעם ימנית ובי"ת בזרוע ג"כ דגושה ולא ידעתי למה שמתנאי אתי מרחיק כשהה"א אינה נכתבת צריך שהמלה הסמוכה לה תהיה מלה זעירא או מלעיל בתנועה הראשונה שלה או באות השני' אם אות ראשונה בשוא ואין כאן שום א' מאלה התנאים ובס"א כ"י ישן מצאתיו רפי כמשפט כ"כ המכלל יופי ובמכלול בשער אותיות אהו"י כתוב כי הוא נדגש מדין אתי מרחיק אבל אינו על המנהג כי הטעם באות שני ובמקצת נוסחאות מספרי המסרה נמנה זה עם אותם שיצאו מן הכלל ועיין גם כן מ"ש באיוב ה' על חקרנוה כן היא:

גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. אפשר לפי מ"ש בעניותי במ"א להסכים דברי רז"ל במדרשים ודברי זהר חדש והכתובים עצמן דגלות מצרים עלה במקום שני גליות אחד בגזרת בין הבתרים והשני בשביל מכירת יוסף ועלה לכאן ולכאן ובזה נתישבו כמה חקירות וזה מכלל רחמיו יתברך. וזה רמז הכתוב גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף שחייבים היו שני גליות ובזרוע עזך גאלת אותם שיעלה הגלות לשתיהם. ראוך מים וכו' קאי על גאלת בזרוע שהגאולה ממצרים וקריעת ים סוף היה בזרוע בזכות יעקב שהוא כולל ג' אבות כמשז"ל וזכות יוסף שהפליא לעשות עם אחיו ובזכות אבות ויוסף נגאלו ונקרע הים הגם שמדה"ד היתה מקטרגת ועד אחרן וימרו על ים בים סוף עכ"ז גברו רחמיו ובזכות אבות ויוסף גאלם וקרע ים. והרב מהר"י אלגזי ז"ל בספר מענה לשון דף י"ז פירש במשז"ל ראה הקב"ה שמדה"ד היתה מקטרגת עליהם של ישראל במצרים עמד וקפץ עליהן לגאלן שנאמר לכן אמור לבני ישראל ואין לכן אלא שבועה וכו' ואמרו פ"ק דנזיר דף ג' ימין שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו שמאל שבועה שנאמר ובזרוע עזו. וז"ש גאלת בזרוע עמך בשבועה בזרוע עזו:

(טו) ועל פי דרכו רמז כי כל מדה יש בה דין ורחמים כי מדת אל שהוא חסד יש בה עוז דין שעושה בעמים כאשר עשה במצרים וזהו אתה האל כו' הודעת בעמים עזך ומדת דין פועלת גאולה וחסד וזהו גאלת שהוא חסד לישראל בזרוע עמך שהוא מדת הדין הקשה הנקראת זרוע גאל עמו שהוא אשר הוציאם ביד חזקה:

בני יעקב ויוסף. כי יעקב ילדם ויוסף כלכלם ברעב לזה נקראים ע״‎ש שניהם:

סלה. ר״‎ל גאולה שלימה עד עולם ולא חזרו להשתעבד בהם:

ראוך מים. רבים כשנגלית על הים:

ראוך מים. ים סוף ראוך וחלו ממך ונבקעו:

ראוך מים אלהים כו' אחרי אומרו כי בריאת עולם והנסים ונפלאות אשר עשה הוא יתברך עשה על אודות ישראל אשר גאלם מיד צר בא ויאמר איך הורה בנסים אשר עשה בהוציאו אותם כי הוא יתברך ברא עליונים ותחתונים למענם כי בכלם עשה פלא בעבור ישראל יורה כי בשבילם נבראו העולמות ובדבר הראשון החל והוא כי הנה הדבר הא' אשר ברא היה המים כמאמר רש"י ז"ל באמרו כי על כי אפשר לפרש בראשית ברא אלהים כמו בראשונה ברא שהרי המים קדמו כי מאש ומים נעשו השמים ולמ"ד ממים לבדם כמ"ש ז"ל בבראשית רבה שמים שא מים ועל כן בא ויאמר כי בקריעת ים סוף היה אות לראשית חידוש העולם וזהו ראוך כו' והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בבראשית רבה כי לא היה הים רוצה ליקרע עד שהקב"ה נתן ימינו על ימין משה וזהו הים ראה וינס ראה את הקב"ה ואמר למשה מפניך איני נקרע אלא מפני אלוה יעקב. ונבא אל הענין אמר המשורר הנה בזה הראיתנו חידוש העולם והוא כי כאשר ראוך מים אלהים שהיתה רוח אלהים מרחפת על פני המים כך כאשר ראוך מים על ים סוף יחילו ונקרעו וכמו שאז הרגזת תהומות שהיו על הארץ ואמרת שיקוו אל מקום אחד ותראה היבשה כך אף בים סוף ירגזו תהומות להראות יבשה בין הגזרים הרי נראתה בזה עשות ה' אלהים ארץ:

יחילו. ירגזו ענין רתת ורעדה:

ראוך - על דעת רבי משה: כי זה רמז לעת שהוליך השם את הים ברוח קדים עזה. ולפי דעתי: שהוא מדבר על עת: וישב הים לפנות בקר כי בים דרכך ידבר על עת בעבור ישראל כאשר פירשתי טעם: ובני ישראל הלכו ביבשה, לאומרו פעמים וכן מן השירה הוא פסוק: כי בא סוס פרעה:

ראוך מים. כאשר ראוך מי הים חלו ורעדו ונסו במקומם:

ראוך מים אלהים. האל"ף בגעיא בס"ס:

ראוך, שיעור הכתוב המים ראוך אתה אלהים, המים ראוך אתה מים! יחילו, מצייר במליצתו שאלהים התראה על המים בצורת מים, כי יען שה' הוא עצם מקור הנמצאות ושורש כל הנמצאות נמצא בו, עי"כ יתבטלו כל הנמצאים לפניו ובאופן זה יצייר שעת ירצה לבטל טבע הנמצא, יתגלה לפניו בכחו השרשי שבו יעמוד הנמצא ההוא, שעת ירצה לבטל כח האש יתגלה בכח השרשי של האש בצורת אש, ואז ה' אלהיך אש אוכלה אש, כי יתבטל טבע החלקי בהתגלות הכל, בעת רצה לבטל טבע המים התלבש בצורת המים השרשים שמשם בא מציאות המים, ועז"א שע"י שהמים ראוך אלהים בצורת מים היסודיים, וראוך שאתה מים, עי"ז יחילו גם ירגזו תהומות:

אף ירגזו תהומות. אפילו המים העמוקים שהם התהומות רגזו מפניך ונבקעו:

תהומות. עומק הים:

תהומות. עומק המים רגזו ופחדו וכפל הדבר במ״‎ש:

ולא נחם אלהים. נהגם, כענין שנאמר נחית כצאן עמך (תהלים עז כא), ואומר וינחם בענן יומם (שם עח יד).

זורמו מים עבות. שחקים נטפו זרם מים עבים:

זרמו. מבנין פועל על דרך מרובע מענין זרם מים אף כי זרמו מים ומהו המהומה שהיתה להם כי היה להם האש והענן והמים והרעמים כמו:

וגם עשות רקיע במה שכאשר זורמו מים עבות קול נתנו שחקים והוא כי הנה בשמים נכללים עולם המלאכים ועולם הגלגלים ותחלה החל בעולם המלאכים שהמלאכים הם בכלל מעשה בראשית כמאמרם ז"ל שלא נחלקו אלא אם נבראו בשני או בחמישי ועולם הגלגלים ועולם השפל ואת הכל הורה יתברך ביציאת מצרים שהוא הבורא את כלם וזה במה שנקדים מאמרינו במזמור י"ט ובמקומות רבים כי רקיע הנקרא שחקים שהוא השלישי שבו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא הוא התחלת עולם המלאכים כאשר הכרחנו שם בראיות עצומות וברורות כי ברקיע השני שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות נכללו בו כל הט' גלגלים לדעת רז"ל כי על כן לא נקרא גלגל כי אם רקיע כי הוא כולל הגלגלים כלם ושחקים שבו שוחקים המלאכים מן לצדיקים וזבול שבו בית המקדש של מעלה ומה גם הרקיעים שעליהם הכל הם שמי השמים שהם עולם המלאכים. ונבא אל הענין והוא כי בא אסף להורות איך עשה ה' באותות מצרים הוראת שליטתו בג' העולמות להורות כי הוא בראם ולהיות כי ראשית הכל היו המים להורות כי עולם חסד יבנה על כן החל בפסוק הקודם לאמת ענין מה שרוח אלהים מרחפת על פני המים וממנה נמשך עשות ה' אלהים ארץ בא עתה להוכיח גם מה שהיה ביום השני שהוא יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים והוא באמרו זורמו מים עבות והוא כי בברד נאמר ורב מהיות קולות אלהים וברד כי אומרו קולות אלהים וברד יורה שהיו למעלה מעולם הגלגלים והראיה כי היו למעלה מטבע עולם גשמיי כי הלא היה אש בתוך כדור הברד והוא האש שתהלך ארצה בכח גדול כי לא נכבתה במימי הברד כי כח אלהי היה עמו ועל כן בקולות אמר קולות אלהים שהיו קולות מעולם רוחני הנותן כח בברד ואשו שבתוכו וזה מאמר הכתוב זרמו מים כו' לומר הנה כאשר נעשה זרם בזעף מים עבות שהם הברד שהם מים עבות טיפין עבין נקפים הנה אז קול נתנו שחקים כי קולות אלהים שבאו עם הברד נתנו שחקים שהם מעולם המלאכים ולא מעולם הגלגלים שהוא עולם גשמי ולמה עשה ה' ככה שיהיו אז קולות משחקים שהוא עולם המלאכים אך הוא כי רצה יתברך להורות כי מי שעשה זה הוא אשר אמר ויעש יהי רקיע שהוא אש בתוך המים וכו' כי כן במים עבות ההם היה כדור חלול ובתוכו אש והיה האש מבדיל בין מים שמצדו הא' למים שבצדו השני דוגמת יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים ועל כן להיות בדבר ההוא רמז אל הברא עולם המלאכים ומה גם לפרקי ר' אליעזר כי יהיה רקיע וכו' נאמר על רקיע שעל ראשי החיות שכלו אש על כז אז קול נתנו שחקים כו' שהוא התחלת אותו עולם והנה הדעת היותר צודק הוא כי אז נבראו גם המלאכים ויהיה רמוז ברבוי האת שנאמר ויעש אלהים את הרקיע ועליהם ירמוז באמרו אף חצציך יתהלכו והוא כי הנה אף חצציך הם חציך כד"א מקול מחצצים אשר החצים שלך הם של אש כד''א לאור חציך יהלכו והם חצציך שהיו של אש בתוך כדורי הברד יתהלכו כי ותהלך אש ארצה שהורה בפי' כי האש ההוא היה רוחני ומהלך כי על כן לא אמר בו לשון התפשטות כ"א לשון הליכה והוא רמז אל המלאכים עצמם שנבראו ברקיע המבדיל בין מים למים המהלכים ארצה כאשר היה באברהם ודומה לו כי הליכות עולם להם:

זורמו. ענין שטף המים כמו מזרם הרים (איוב כד):

זרמו. מפועל הכבד ע''ד המרובע, העבות זורמו מים, היינו העבים, ורעהו בקר לא עבות (ש''ב כ''ג) ומבואר אצלי תמיד כי שחקים גבוהים משמים ומציינים מקום הפלאות והנסים (עי' ישעיה מ''ה ח').

זורמו - בעבור אש וענן:

זורמו מים עבות. העננים נטפו מים כזרם בעת עברם בים להומם את מצרים:

זרמו, מצייר שבקיעת מי הים למטה נתהוה ע"י התגלות טבע זאת בשרשם למעלה, שמשם בא הנס, וכמ"ש ראוך מים, ראוך מים ועפ"ז יצייר שבקיעת המים בהים למטה נשתלשל מן בקיעת המים בעננים בעיגול הנשימה, שכמו שיחצו המים בעב וענן ע"י רוח ורעמים וברקים, כן נבקעו ויחצו בתהומות, ושוב מצייר הפעולות שיתהוו בעבים ועננים שבעיגול הנשימה, שהם נמשכים ובאים מגבוה על גבוה עליהם, ומשתלשלים מבקיעות והחצות עבים עליונים למעלה מעבים הטבעיים אשר בשמים רק מעבים אשר הם בשחקים (שמבואר אצלנו ששם שחקים מציין תמיד המקום הגבוה משמים, ששם תחדל הטבע והמערכה, כי שם מקום הפלאות והנס וההשגחה), וכאלו ע"י רעם וברק ובקיעת העבים בשחקים העליונים נעשה רעם וברק ובקיעת העבים באדים התחתונים אשר ברקיע הטבעיי, וע"י בקיעת העבים והמים שברקיע נבקעו כל מימי הים ומי תהום רבה, והיא מליצה נפלאה לצייר שהכל השתלשל מן ההנהגה העליונה הנסיית ששרשה בשחקים, שמשם ירדה לשמים להתלבש בסדרי הטבע, ומשם יתהפך בעת הצורך כחומר חותם מן הטבע אל הנס, שההשגחה והפלא תתהפך אל הטבע ושוב תתהפך הטבע ותהי לפלא וז"ש תחלה זורמו מים עבות העבות הגבוהות זורמו מים בשפע רב שנתבקעו העבים העליונים, וזה בא ע"י הרעם והברק העליון הנסיי, שעל הרעם הנסיי אמר קול נתנו שחקים, ועל הברק הנסיי אמר אף חצציך יתהלכו, ואח"כ ירד והשתלשל מן הנס אל הטבע, שמן קול הרעם בשחקים ישולשל קול רעמך בגלגל התחתון שברקיע שלנו, (עד שגם קול זה נקרא קול רעמך, כי השתלשל מן הרעם העליון הבא מאתך), וכן מן חצציך והברקים העליונים השתלשלו הברקים למטה שעל ידם האירו ברקים תבל (כאלו הם רק הארה והתגלות של חצצים וברקים העליונים), ועי"כ רגזה ותחל הארץ למטה, ועי"כ בים דרכך הגדול ושבילך היחיד נראה במים רבים, שעי"ז מה שנעשה בים הכל הוא מאתך בין בכלל בין בפרט, הגם שעקבותיך לא נודעו, הכל הוא מעשה יוצר בראשית, ובזה תבין מ"ש חז"ל במכילתא (פ' בשלח) על קריעת ים סוף, שבאותה שעה שהתפלל משה הראה לו הקב"ה טורמיוס של מה"ש עומדים לפניהם, שנאמר מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש ועוד שם ומנין אתה אומר שאף המים העליונים והתחתונים נבקעו, שנאמר ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו אלו העליונים, אף ירגזו תהומות אלו התחתונים, ר"נ אומר מקול רעם של מעלה נתזו צינורות של מטה. שנאמר קול רעמך בגלגל, ומובן במ"ש:

חצציך. כמו חציך:

קול נתנו שחקים. אף חצציך יתהלכו. אבני הנהר אע"פ שלא נזכר זה בתורה:

עבות. עננים כמו עב קל (ישעיה יט):

חצציך. מענין חצים, ור''ל הברקים כמו ויצא כברק חצו (זכריה ט׳:י״ד) וישלח חציו וברקים רב (למעלה י''ח) שלח חיציך ברק ברק (להלן קמ''ד) :

חצציך - הם הברקים וזה הוא בעמוד אש, כי עבות כמו בענן

קול. זה קול הרעם:

שחקים. רקיעים:

ומלת זורמו – על משקל כי גורשו ממצרים.

חצציך. הם הברקים שהם חציו של מקום:

חצציך. מל׳ חץ:

ויש אומרים: מגזרת זרם, או לפי טעם הענין חצציך - כדמות אש הנופלת שימית ריחה.

בגלגל. כמו כגלגל, קול רעמך כגלגל על הים להום את מחנה מצרים:

קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל: ועל הרעמים: מאי רעמים אמר שמואל ענני בגלגלא שנאמר קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ וכו'. (ברכות נט ע"א)

בגלגל. בפת"ח הגימ"ל ראשונה ושנייה והשמים כל אחד מהתשעה נקרא גלגל לפי שהם מתגלגלים וסובבים תמיד, ואע"פ שיאן הרעם והברקים ואבני המטר והברד בגלגל אלא באויר, האויר נקרא בדרך ההשאלה גלגל לגובה האויר כלפי השמים ונקרא האויר על אמתתו רקיע כמו שאמר יהי רקיע בתוך המים וקראו שמים כמו שכתוב ויקרא אלהים לרקיע שמים:

ואם יאמר איש כי אותו הקול לא היה מעולם המלאכים כי אם מעולם הגלגלים כדרך הרעמים וענין חצציך שהם חצי אש שהיו בתוך הברד ותהלך ארצה היו ברקים שגם הם משם זה לא יתכן שאם היה קול רעמך בגלגל שהוא עולם הגלגלים ולא בשחקים שהוא עולם המלאכים אם כן היו מאירים ברקים תבל כנודע כי אין רעם בלי ברק אלא שהוא כדעת חכמי הטבע כי להיות שחוש הראות משיג יותר מחוש השמע על כן עם שהרעם יוצא תחלה הברק נראה קודם וזה יאמר אם קול רעמך היה בגלגל הנה אם כן היו מאירים ברקים תבל תחלה שהוא באויר העולם ואחר כך היתה מתרגשת ותחל הארץ מהרעם אך בברד לא ימצא הארה באויר כי לא היו ברקים כלל כי אם ותהלך אש ארצה בהשתבר האבן ברד ואם כן ודאי שגם הקול לא היה רעמך בגלגל כי אם קול נתנו שחקים והאש שבתוך הברד חצציך שלך שהם אש רוחני מאתך היו ולא ברקים כמדובר. או יאמר הנה ביארנו איך על ידי נסי מצרים הורה יתברך בריאת ב' העולמות עולם השפל ועולם המלאכים ומלאכיו ומהיכן יורה כי גם ברא עולם הגלגלים לזה אמר קול רעמך כו' לומר זה אין צריך ללמוד משם כי אם מאשר אנו רואים בעולם דרך לחזיז קולות כי כאשר קול רעמך עדיין בגלגל טרם ישמע בארץ האירו ברקים תבל כאשר הזכרנו כי סידר הוא יתברך שאין רעם בא מעולם הגלגלים שלא יבא תחלה ברק להאיר על הארץ וזהו קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל ולמה עשה ככה הוא יתברך ולא רעמים לבדם שמועילים לעולם לפתוח מקורות המים כנודע אך הוא לבל יבא לעולם הרעם פתאום ויבעתו הבריות על כן מקדים ומראה להם הברק בהארה כוללת למען ידעו כי יבא רעם ולא תהיה ביאתו פתאום בל יבעתו וזהו רגזה ותרעש הארץ לומר כי אפילו על ידי קדימת הברק רגזה ותרעש מה היו עושים בלי קדימת ברק כלומר כי על כן ראה יתברך ויסדר כן לבל יבעתו ואין זה כי אם שגם ה' פעל ועשה עולם הגלגלים ואין הדבר טבעי:

בגלגל. אופן העגלה:

קול - אל תתמה בעבור שהזכיר בגלגל, כי בגלגל הם הרעמים, רק בעבור היותו באויר שהוא מתגלגל.

בגלגל. קול רעם בא בגלגלי מרכבות פרעה כמ״‎ש ויסר את אופן מרכבותיו (שמות י״ד:כ״ה):

רָגְזָה וַתִּרְעַש. כן הוא במדוייקים:

האירו ברקים תבל. כמו שכתוב ויאר את הלילה:

האירו. הברקים היו גדולים עד שהאירו בכל העולם וכל הארץ רגזה ורעשה:

רגזה ותרעש הארץ. כי רגז ורעשו מצרים:

ועקבותיך לא נודעו. אין הפסיעות נכרות על המים, ועקבותיך טרצ"ש בלע"ז:

בים. שנבקע הים במצותיך ועברו ישראל:

והנה נתפרסם בכל העולם כי הכל בראת בשביל ישראל כי הנה בים דרכת כו'. ולבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל באמרם ויבקעו המים ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים מלמד שכל מימות שבעולם נבקעו. וראוי לשים לב אם בקע הים לעשות דרך לעבור גאולים כל מימות שבעולם למה נבקעו. והנה הטעם הראשון אשר יפול לב האדם עליו הוא למען פרסם הדבר בעולם. עוד אחשבה טעם שני והוא במה שכתבנו כי מה שטעה פרעה וחילו לבא במים אחריהם בים ולא זכרו את כל מעשה ה' כי נורא הוא ויתנו לב לחשוב כי גם זה מעשה אלהים הוא ואם עשה נס לא בשביל פרעה וחילו עשה כי אויבי ה' המה אך הנה אין זה כי אם שהוא יתברך משגיא לגוים ויאבדם ויולך את הים ברוח קדים עזה כל הלילה ויעלה על לב פרעה וחילו כי הרוח קדים עזה קרעה הים ולא ידע כי מה' היה הדבר והנה מזה היתה יוצאה תקלה פן גם עדת ישראל ישגו ויעלה על רוחם גם המה כי רוח קדים עשתה זאת וימעטו וישוחו נס קריעת ים סוף על כן מה עשה הוא יתברך בקע כל מימות שבעולם בהבקע הים כי על ידי כן יכירו וידעו כל שוכני תבל ויושבי ארץ כי האלהים עשה ולא רוח הקדים כי הלא בכל מימות שבעולם לא עבר בם רוח הקדים ומשם ילמדו גם הם על הים והנה טעם זה השני יתכן הוא מאמר אסף באמרו בים דרכך כו' לומר הנה בים היה דרכך בכונה להעביר את ישראל ולשקע את המצרים אך ושבילך בלתי רחב כשל הים הנקרא דרך עשית במים רבים שהוא בכל מימות שבעולם בקריעה בעלמא כשביל צר אמנם עשית אותו יען כי ועקבותיך שפסיעותיך עשו דרך בים לא נודעו כי אדרבה חשבו כי רוח הקדים חרבה הים ונעשה דרך על כן היה שבילך בשאר מימות כי בם יודע האמת בישראל ובכל העולם זולת המצרים טרם הגלות להם מה שנבקעו שאר מימות:

ושבילך. ענין מסילה ודרך:

דרכך, שבילך. שביל הוא מה שילך בו איש יחיד בודד :

בים - הראה השם דרך בים לעבור גאולים.

בים דרכך. עשית דרכך בים:

ושביליך. ושבילך קרי:

ושבילך במים רבים. כפל דבר במלות שונות וכתוב ושביליך לשון רבים כי לא היה דרך אחד אלא דרכים הרבה כמו שכתוב לגוזר ים סוף לגזרים ואמרו לשנים עשר גזרים נגזר:

ועקבותיך. עקב הרגל:

וטעם ועקבותיך – בעבור שוב הים מיד לאיתנו.

ושבילך. כפל הדבר במ״‎ש:

ועקבותיך. דגש הקו"ף לתפארת:

ועקבותיך לא נודעו. הליכותיך בים לא ניכרו כי שבו מי הים על המצריים והנה לא נראה הדרך בים:

לא נודעו. לא היה ניכר מדרך עקבות הרגל כי מיד חזר הים לאיתנו לכסות על מצרים:

נחית. אחר צאתם מהים נחית אותם במדבר ביד משה ואהרן כמו שהרועה נוחה את צאנו ושמרו:

וכל הפרסום הזה לא היה כי אם על אודות ישראל שהוא כי נחית כצאן עמך וכו' כי שם הורית חיבה יתירה והוא מאמרם ז"ל בפסוק לא חסרת דבר כי אפילו כל פרי מגדים שהיה בלבבם היה מזומן לפניהם ומכל מאכל אשר יאכל וזה יאמר נחית כצאן עמך שהוא כצאן שדרך לנחותם במרעה שמזונם לפניהם עמם כך נחית את עמך שלא חסרו דבר וגם שלא היו כדאים היה בזכות רועיהם שהיו ביד משה ואהרן כלומר ואם כן גם עתה בטוחים אנו תתן לנו רןעים כהם כי לא גרענו מיוצאי מצרים ליגאל כהם:

נחית. נהגת:

נחית - על דעת רבי משה: על עת עבור הים כדרך כבהמה בבקעה תרד. ויתכן על נחותם במדבר כמו נחית בחסדך ומשה ואהרן הם שהוציאו את העם ממצרים, ומשה לפני אהרן לגודל מעלת נבואתו.

נחית כצאן. כמו הרועה מנהיג הצאן כן נהגת עמך ע״‎י משה ואהרן (וחוזר לתחלת הענין לומר כשאזכור כל אלה אדע כי לא מקוצר יד לא גאלתנו כ״‎א לעורר לבנו לתשובה):

ביד משה. מפני הגעיא שעם השוא תקרא חירק בהרחבה מכלול דף קפ"ט:

(יז) או יהיה ענין הכתובים לומר גדולה הוראת בוראך את העולם שמבלי הרעשות אתה משנה אותו כרצונך כי האם ראוך מים אלהים בתמיה כלומר כי אינן רואות ולו יונח שראוך מים האם יחילו כי הלא דומם המה ואיך יתפעלו ליגזר ועוד שאפילו אם נאמר שהמים המגולים בים סוף ראוך האם אף ירגזו תהומות התחתונים שמתחת ללב ים כי הלא גם המה קפאו בלב ים:

(יח) ואחר שקפאו ונעשו מים עבות זרמו על המצרים וכל זה נעשה בלי תתך קול ועשות הרעשה כי אם כנעשה מאליו והוא פלאי עצום מאד כי הלא בהתראותך בסיני שלא היה להלחם קול נתנו שחקים שהוא קול השופר וגם חצציך יתהלכו הם הלפידים:

(יט) ואין צריך לומר בהגלותך בעולם בעצמך כי אם אפילו קול רעמך כאשר הוא בגלגל למה שהוא רעמך טרם ישמע בעולם האירו ברקים תבל לפרסם כי קול רעם יבא מיד לבל יבעתו ועל כל זה בבאו אחר כך רגזה ותרעש הארץ:

(כ) וכאשר היה בים דרכך בעצמך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו בעולם כי לא היו לא קולות ולא הרעשות כי אם כנעשה מאליו כי זה יורה כי למה שיוצר הכל עתה נעשה רצונך בלי עשותך הרעשות כמכריח את הזולת לקיים גזרתך כי הכל בידך כחומר ביד היוצר לעשות חפצו:

(כא) וכל זה עשית בשביל ישראל כי נחית כצאן וכו' כן נבטח תעשה עמנו גם בגלות הזה:

(כ) או יהיה שעור הכתובים על דרך זה בים דרכך וגם שבילך במים רבים הם כל מימות שבעולם כי היית מפליא לעשות למענם ועם היות שבעוד שעקבותיך לא נודעו שעדיין לא ידעו כי תעשה להם בים דרכך שהם פסיעותיך ודרכיך הם י"ב דרכים לי"ב שבטים בעוד שלא נודעו עדיין:

(כא) נחית כצאן עמך בתמימות ונכנסו תוך הים עד חוטמם כי בטחו בך ותאמר כי אין לנו אנחנו הבטחון ההוא הנה היה ביד משה ואהרן וזכותם היתה מסייעתם כן בשכר האמנה תושיענו. או יאמר מעין הדרך הראשון שהוא ית' החשיב לישראל לזכות עצום מה שיצאו ממצרים אחרי משה ואהרן בלי צדה לדרך בארץ לא מקום זרע כו' ולא אמרו איה מאכלים נאים לזקנים וחולים ועוללים ויונקים ועוברות ומיניקות כי אם יצאו במשארותם צרורות בשמלותם בבצק שלא הספיק להחמיץ ועל זה החזיק להם טובה הוא יתברך באמרו זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר כו' וגם אמר אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות וזה יאמר נחית כצאן עמך כי יצאו בתום לבב כצאן שהוא זכות רב כלומר וגם אנו יש לנו זכות האמנה ובזה נבטח שתושיענו:

4121 / (תהלים עז,ד) / ותתעטף
פשמי"ר / pasmer / להתעלף

4122 / (תהלים עז,כ) / (עקבותיך)[עקבות]
טרצי"ש / traces / עקבות