Commento su Salmi 90:1

תפלה למשה. אחד עשר מזמורים מכאן עד לדוד מזמור כלם משה אמרם כנגדם ברך אחד עשר ברכות לאחד עשר שבטים בזאת הברכה:

אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה: אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל ור"א אמר זה בית רבינו שבבבל דרש רבא מאי דכתיב ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו':
(מגילה כט ע"א)

תפלה. תפלה זו מצאה דוד כתובה והיתה קבלה אצלם שהיתה למשה רבינו וכתבה בספרו זה ודבר בו מחולשת האדם ומקיצור ימיו ומתפלל שלא יענישוהו הבורא כפי מעשיו:

בסייעתא דשמיא נתחיל ספר רביעי:

מעון. מדור כמו השקיפה ממעון קדשך (דברים כ״ו:ט״ו):

מעון. מקום ודירה :

תפלה למשה איש האלהים - לפי דעתי: שמשה אדונינו חבר זאת התפלה כי היא על לשון רבים ואין דברי דוד ככה. ועוד: שהחל ה' מעון אתה ובתורה מעונה אלהי קדם. אמר רבי משה: כי מעון מגזרת עין מקום מבט עין. והנכון בעיני: שהוא ממעון קדשך והיא התקרה העליונה, כמו: ויהי בשלם סוכו והנה מעונתו כנגד סוכו. והטעם: כי השמים אינה מעונות לנו באמת רק אתה המעון באמת, ודור הולך ודור בא והמעון עומד לא ישתנה.

תפלה למשה. י״‎א מזמורים שמכאן עד לדוד מזמור משה אמרם ודוד יסדם בספרו איש האלהים. ר״‎ל שהיה נביא:

אדני מעון. בשם של אל"ף דל"ת ובטעם מיושב ובספרי ספרד האל"ף בגעיא:

תפלה למשה, מזמור זה עם שלאחריו הוא ענין אחד, התפלל על קוצר חיי האדם ועל שימיו כלים בהבל מבלי יוכל להשיג במו את התכלית אשר עבורו נברא, ובמזמור שאחריו הגיע לו מענה על תפלתו שהאיש המתלונן בצל ה' נשמר מפגעי הזמן ויאריך ימים עד שישלים בחייו את אשר עליו להשלים, עד שקוצר ימי האדם ופגעיו ומאורעותיו, סבתם הוא מה שלא חסה בצל ה', כי לכן נעזב הוא אל מקרה הזמן ותהפוכותיו ה' מעון, בדבור הזה הודיע פינה יקרה מאד, שהרוחות והנשמות העתידים להבראות כבר היה להם מציאות מעולם במקורם הנשגב בה' אלהי הרוחות, ואין הבדל במציאות האדם בין טרם שיצא אל המציאות ובין אחר שיצא אל המציאות, רק מה שבמציאותו עתה התיצב כמו לבוש במלבוש חומרי נתון תחת הזמן והמקום וחקי טבע העולם הזה הגשמיי, והיא רק מקרה קרה לעצמות האדם, לא דבר מועצם בעצמותו, כי בעצמות האדם בעצמו כפי מה שהוא בעצמותו שהיא נפשו הרוחניות שהיא עצמות האדם לא נעשה שום שינוי רק שינוי מקומית, כטפת מים היוצאת מן המקור שאין הבדל בין אחרי נזלה מן המקור ובין כשהיתה במקורה רק שינוי מקומית לבד לא שנשתנה בעצמותה, וכ"ש שלא יצדק לאמר שהטפה הזאת נתחדשה אחר שלא היתה, כי החידוש שנעשה בה עתה הוא רק מה שעתה נמצאת במקום זולת מקומה הראשון, וכן אחרי מות האדם לא יתהוה בו בעצמותו רק שינוי מקומית, שלא יתכן לומר שאז ישתנה עצמותו מן היש אל ההעדר, כי נפשו הרוחנית שהיא עצמית האדם עודנה יישה ונמצאה לא נפסדה ולא קבלה שינוי, רק שהתעלתה מן מדורה התחתון שישבה בין בני בשר מתפעלת מן שכניה החומריים, אל מעון רוחני, אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, אל המקור אשר ממנו נזלה, וז"ש ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור, שבכל הדורות אשר עברו לפני יצירת האיש היה ה' מעונו, כי בכל הזמן הזה שכנה נפשו במקורה הנשגב בהאל יתברך והוא היה מעונה, ולא תאמר שזה הותחל מימות בריאת שמים וארץ לבד, עד שתאמר שגם הנשמות נתחדשו אז ונבראו ושכנו במעון האל יתברך, לא כן, כי גם בטרם הרים יולדו ובטרם תחולל ארץ ותבל, שעדיין לא ילדה הארץ את צאצאיה, וכן מעולם ועד עולם (מעון אתה היית לנו) אתה אל, כי אתה המקור שממך יצאו הרוחות ואליך ישובו, ובך שמו וישימו מעונם ומשכנם מעולם עד עולם:

מעון אתה היית לנו. מעון מדור ומנוס לבא שם היית לנו:

איש האלהים. שהיה נביא:

תפלה למשה כו' הנה ארז"ל על פסוק ויהי נועם ה' כו' שאמרו משה כשהוקם המשכן בר"ח ניסן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ועל פי הדברים האלה אחשוב שגם כל המזמור נאמר אז תפלה לה' שישרה שכינתו במשכן בראותו כי בז' ימי המילואים לא שרתה שכינה התפלל ושיתף עמו את ישראל כאלו כלם מתפללים וכונת התפלה לומר לא על צדקת עמך אנו מבקשים שתשרה שכינה עלינו כי אם על רוב חסדיך כי מעולם המה. ולבא אל הענין נזכירה מאמרם על פסוק בשגם הוא בשר שאמרו בשגם זה משה שגמטריא שלו עולה כמספר משה וכוונת הענין כי מאז חס הקב"ה על עולמו על שהיה עתיד משה לבא ולקבל תורה לישראל וזהו לא ידון רוחי באדם לעולם לעשות דין החלטי שלא יהיה עד עולם על ידי רוחי הוא רוח אלהים הוא מדת הדין וזה בזכות משה שהוא בשגם כמדובר וכן בדור הפלגה לא כלה יתברך את העולם בשביל ישראל כנדרש על פסוק בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. ונבא אל הענין והוא כי אומר משה בשם כל ישראל עמו שמכללם הוא חוסה ה' כחסדך מאז כי הנה מעון ומחסה היית לנו כלומר בשבילנו כמה ד"א לא לנו ה' לא לנו שהוא בשבילנו וזה הוא בדור ודור הם שני דורות הנז' שהיה ראוי בהם לבא קץ כל בשר להיות כליון חרוץ שוטף העולם כלו ועם כל זה מעון ומחסה היית לתת לעולם שארית לנו בשבילנו ולא עוד כי אם בטרם הרים יולדו שהוא מטרם היות מציאות עולם והוא כי אמרו רז"ל על פסוק בצקת עפר למוצק כו' מלמד שנטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד והשליך תוך המים וכן אמרו כי מן הצרורות נעשו הרים ושאר העפר מישור וזהו בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו. כלל הדברים כי היו ההרים תוך המים כעצמים תוך בטן המלאה ועל כן כאשר גזרה חכמתו יתברך ואמר יקוו המים כו' ותראה היבשה יתייחסו ההרים לעוברים הנולדים בצאתם מרחם אמם ועל זה אמר בטרם הרים ילדו אשר היו קשים גם תוך המים וממשיים וגם ותחולל ארץ ותבל שהיו רכים בצאתם מתוך המים והיית אז כבורא אותם ויאמר ארץ על א"י ותבל על ח"ל והוא כמו שאמרו ז"ל כי תחלה ברא יתברך ארץ ישראל בלבד ואחר כך חוץ לארץ שהיה התפשטות מחודש שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות הנה מטרם הרים יולדו ומאז תחולל כו' וגם כל ימי משך העולם שהוא מעולם עד עולם העתיד אתה אל כי בחסד אל אתה מתנהג בחסידות המתייחס אל שם זה וכל זה הוא הקדמה אל מה שעתיד לומר שגם עתה יהי מושך חסד להשרות שכינה בישראל כמדובר. או יאמר הנה אדני מעון אתה לכל העולם שאתה מעונו של עולם כי בך מתקיימים כנודע כי על ידי שם זה נשתלשל השפע ונברא העולם הלזה ובו חסים ומתקיימים כי הוא כבוד ה' הממלא את העולם ועל כל זה היית לנו ביחוד בדור ודור עמנו ומגן לנו והוא ב' דורות היה עיקר גלות מצרים כנודע מרז"ל כי אחרי מות לוי שהאריך יותר מכל השבטים החל הגלות שהם מסוף חיי קהת עד שנת מ' למשה כי היתה שכינה עמהם בגלות כ"י ומגן בעדם וזהו היית לנו בדור ודור:

טעם אתה עם מלת היית – אתה לבדך.

אד׳‎ מעון. אתה לנו למחסה בכל דור ודור כמו המדור המגין מזרם וממטר:

בדר ודר. מעולם כי אתה מקדם הכל היית:

מעון. פירושו מקם ומחסה, שהוא מקומו של עולם וכן אמר על לשון ישראל בכל הדורות היית לנו מקום ומחסה:

אנכי ה׳ אלהיך. זה הדבור אי אפשר שהמלאך אמרו ולא שרף, ולא שליח, ולא שום בריה בעולם, כי אם הקב״ה יתברך זכרו לעד ולנצח נצחים, כי התועים בעומק דעתם אומרים לפי העת ברא הקב״ה בריה לדבר אנכי, והיה כמו שביל מתוך [הענן להשמיע] לישראל אנכי, ועליהם אמר הכתוב העמיקו שחתו (הושע ט ט), כי מרוב שמעמיקין להוציא מלבם מילין, משחיתין את עצמן לדבר על ה׳ תועה, ועליהם אמר קהלת אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה ד), כי אומרים היאך יתכן מלת אנכי בלא כלי דבור גרון ופה ולשון ושפתים, וכל הדבור אי אפשר לומר בבורא, ועליהם נאמר וילכו אחרי ההבל ויהבלו (ירמיה ב ה), אלא מפי הגבורה יצא דבור אנכי, אבל כשם שהקב״ה נקרא חכם וגבור, והוא לא כחכמת האדם, ולא כגבורת האדם, כך אע״פ שהכתוב אומר וידבר אלהים, אין דבורו כדבור בני אדם שצריך לכלי הדיבור, וכה״א ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה (דברים ד טו), ואומר אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו (ישעיה מ יח), ואומר ואל מי תדמיוני ואשוה (שם שם כה), ומפני שאין לב בני אדם משיג להבין גבורות ה׳, והיאך דבורו בקדושה וחכמתו וגודל מעשיו העצומים, לפיכך אין ראוי להרהר על אלו ובאלו הדברים, אלא כמו שאמר הכתוב ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך (דברים ו ה), ואומר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך (שם ח יג), וכאלה רבות. וכל זה מידיעת הלב והנפש, כי אין חקר לתבונתו מלא כל הארץ כבודו, שלא יכלכלוהו עליונים ותחתונים משרתיו וכל צבא שחקים אין מציצים כבודו, שנאמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו (יחזקאל ג יב), והוא מקומו של עולם, שנאמר ה׳ מעון אתה היית לנו (תהלים צ א), והנביאים דברו בנבואתם פה ואוזן ועין ויד ורגל, כל אלה דרך שמיעת אוזן בני אדם שיתבונן הדבר, כמו ה׳ איש מלחמה (שמות טו ג), וכי מי יכול לדמות לבוראנו איש או גבור בעולם, לא נאמר אלא לשבר את האזן, להבין מה הוא אומר הנביא לו, לכך נאמר בכתב כל המחזות ומתוך נוראות צורנו אנחנו מכירין שהוא אחד ואין שני לו, ואין ערוך אליו, ברוך הוא וברוך שמו.

ויעש אלהים את הרקיע. ויבדל בין המים וגו' אשר מעל הרקיע. מים שעל הרקיע במאמר הן תלוים. שאילה מאחר שאמר ויעש אלהים את הרקיע מה תלמוד לומר ויהי כן. תשובה ויהי כן זה פירושו לדורות שאין לו חליפין כשאר ויהי כן שמתחלפים בכל שנה. והרקיע שעשה ביום שני הוא חוץ מן השמים שנבראו ביום ראשון. שנאמר על פני רקיע השמים. כמו שער החצר (שמות לה יז). וכמו פרכת הקדש (ויקרא ד ו). ואף על פי כן קראן שמים. שנאמר ויקרא אלהים לרקיע שמים. ואמרו רבותינו ז"ל כי ששה רקיעין הן חוץ מן הרקיע הזה. שנא' הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים (דברים י יד). ושלמה אמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א ח כז). כי הקב"ה הוא מעונו של עולם. שנא' ה' מעון אתה (תהלים צ א). והעולם תלוי כקמיע ביד גבור. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכשהגביה הרקיע עם המים. מיד ברא מלאכי השרת. שנא' המקרה במים עליותיו השם עבים וגו' (שם קד ג). וכתיב סמוך ליה עושה מלאכיו רוחות (שם שם ד). וגם גיהנם ביום שני נברא. שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה (ישעיה ל לג). איזהו יום שיש לו תמול ואין לו שלשום. הוי אומר זה יום שני של עולם. לפיכך לא נאמר כי טוב בשני.

ויפגע במקום. רב הונא בש"ר מאיר אמר למה מכנים שמו של הקב"ה מקום. וכן הוא אומר בנעמן. והניף ידו אל המקום (מ"ב ה יא). לפי שהוא מקומו של עולם. וכה"א ה' מעון אתה היית לנו (תהלים צ א) אתה מעונו של עולם.