Halakhah su Isaia סו:25

ולזה ברא הקדוש ברוך הוא ביום הששי את האדם. ובראו משני הקצוות: נתן בו את הנשמה שמאירה לאדם לדעת את הבורא יתברך כמלאך, כמו שנאמר: "כי נר ה' נשמת אדם". ויצר אותו בגוף שהוא חומר עב כבהמה, לאכול ולשתות ולישן. ולזה יתעוררו מלחמות גדולות בהאדם כל ימי חייו, שהנפש הבהמי מסיתו לתאוות עולם הזה כבהמה, והנשמה הטהורה נלחמת כנגדו ומראה לו שלא לכך נברא אלא לעבוד את הבורא כמלאך. ואף הדברים הגשמיים שמוכרח לעשות כאכילה ושתייה ושינה – תהיה הכוונה כדי שיוכל לעבוד את בוראו. ועל זה נאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד". ולאחר מות האדם מראין לו שכל מעשיו נכתבין בספר, וחותם יד האדם בו. ואם הלך בדרך התורה והמצוה – נוחל גן עדן שהוא תענוג בלתי גבול ובלתי המשך זמן. ועליהם נאמר: "ירויון מדשן ביתך, ונחל עדניך תשקם; כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור". ואם חס ושלום להיפך – יורש גיהנם, שכל יסורי עולם הזה כאין נגדו. ועליהם נאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר". ושבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן: "שאול", ו"אבדון", ו"באר שחת", ו"באר שאון", ו"טיט היון", ו"צלמות", ו"ארץ התחתית" (ערובין יט א). וכל המתפתה ביצרו נופל שם, ולכן נקרא גם "תפתה", כדכתיב: "כי ערוך מאתמול תפתה" (שם).

אִלּוּ הָאֵל הָיָה גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע אוֹ אִלּוּ הָיָה שָׁם דָּבָר שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֶת הָאָדָם בְּעִקַּר תּוֹלַדְתּוֹ לְדֶרֶךְ מִן הַדְּרָכִים אוֹ לְמַדָּע מִן הַמַּדָּעוֹת אוֹ לְדֵעָה מִן הַדֵּעוֹת אוֹ לְמַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים כְּמוֹ שֶׁבּוֹדִים מִלִּבָּם הַטִּפְּשִׁים הֹבְרֵי שָׁמַיִם הֵיאַךְ הָיָה מְצַוֶּה לָנוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים עֲשֵׂה כָּךְ וְאַל תַּעֲשֶׂה כָּךְ הֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי רִשְׁעֲכֶם וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ כְּבָר נִגְזַר עָלָיו אוֹ תּוֹלַדְתּוֹ תִּמְשֹׁךְ אוֹתוֹ לְדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָזוּז מִמֶּנּוּ. וּמַה מָּקוֹם הָיָה לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְאֵי זֶה דִּין וְאֵיזֶה מִשְׁפָּט נִפְרָע מִן הָרָשָׁע אוֹ מְשַׁלֵּם שָׂכָר לַצַּדִּיק. הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר הֵיאַךְ יִהְיֶה הָאָדָם עוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁיַּחְפֹּץ וְיִהְיוּ מַעֲשָׂיו מְסוּרִים לוֹ וְכִי יֵעָשֶׂה בָּעוֹלָם דָּבָר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת קוֹנוֹ וְלֹא חֶפְצוֹ וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (תהילים קלה ו) "כּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ". דַּע שֶׁהַכּל כְּחֶפְצוֹ יֵעָשֶׂה וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ מְסוּרִין לָנוּ. כֵּיצַד. כְּשֵׁם שֶׁהַיּוֹצֵר חָפֵץ לִהְיוֹת הָאֵשׁ וְהָרוּחַ עוֹלִים לְמַעְלָה וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ יוֹרְדִים לְמַטָּה וְהַגַּלְגַּל סוֹבֵב בְּעִגּוּל וְכֵן שְׁאָר בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם לִהְיוֹת כְּמִנְהָגָן שֶׁחָפֵץ בּוֹ. כָּכָה חָפֵץ לִהְיוֹת הָאָדָם רְשׁוּתוֹ בְּיָדוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו מְסוּרִין לוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ לֹא כּוֹפֶה וְלֹא מוֹשֵׁךְ אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּבְדַעְתּוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֵל עוֹשֶׂה כָּל שֶׁהָאָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת. לְפִיכָךְ דָּנִין אוֹתוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו. אִם עָשָׂה טוֹבָה מֵיטִיבִין לוֹ וְאִם עָשָׂה רָעָה מְרֵעִין לוֹ. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר (מלאכי א ט) מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת לָכֶם. (ישעיה סו ג) גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם. וּבְעִנְיָן זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת יא ט) "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" (קהלת יא ט) "וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט". כְּלוֹמַר דַּע שֶׁיֵּשׁ בְּיָדְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת וְעָתִיד אַתָּה לִתֵּן אֶת הַדִּין:

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (ישעיה סו, א) "אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי", דקאי א"י חד על בירור בחינת י"א סימנים של התפארת, וא"י חד על בחינת בירור י"א סמנים של המלכות.

וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מִפָּרָשַׁת (במדבר כח ב) ״צַו״. וְהַשֵּׁנִי חוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק ג׳‎ שֶׁקָּרָא הָרִאשׁוֹן וּשְׁנֵי פְּסוּקִים שֶׁאַחֲרָיו כְּדֵי שֶׁיְּשַׁיֵּר בַּפָּרָשָׁה שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁשִּׁיֵּר הַשֵּׁנִי עִם (במדבר כח ט) ״וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת״. וְהָרְבִיעִי קוֹרֵא (במדבר כח יא) ״וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם״. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים בְּשַׁחֲרִית. בְּאֶחָד קוֹרִין בּוֹ סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת וּבַשֵּׁנִי קוֹרֵא בּוֹ הַמַּשְׁלִים וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם. וְהַמַּפְטִיר קוֹרֵא עִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּמַפְטִירִין (ישעיה סו כג) ״וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ״. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַפְטִירִין (ישעיה א יד) ״חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי״. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַפְטִירִין בַּשַּׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו (שמואל א כ יח) ״וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ״:

מִשַׁבָּת שֶׁלְּאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב וּלְהַלָּן, מַפְטִירִין בְּשֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, שִׁבְעָה דְּנֶחָמָתָא. וְאִם חָל א' דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל בַּשַׁבָּת, דּוֹחִין עֲנִיָּה סוֹעֲרָה וּמַפְטִירִין הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן מִנֶּחָמוֹת יְרוּשָׁלָיִם. וּבְשַׁבָּת פָּרָשַׁת כִּי תֵצֵא, שֶׁאָז מַפְטִירִין רָנִי עֲקָרָה, מַשְׁלִימִין עָלֶיהָ גַּם עֲנִיָּה סוֹעֲרָה, שֶׁהִיא סְמוּכָה לָהּ. אִם טָעָה בְּשַׁבָּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל וְאָמַר עֲנִיָּה סוֹעֲרָה, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ לְאַחֲרֶיהָ, יֹאמַר גַּם הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וִיבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר הַבְּרָכוֹת, יֹאמַר הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי בְּלֹא בְּרָכוֹת. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל בְּאֶחָד בַּשַׁבָּת, דּוֹחִין הַפְטָרַת מָחָר חֹדֶשׁ, שֶׁאֵין בָּהּ מִנֶּחָמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וּמַפְטִירִין עֲנִיָּה סוֹעֲרָה.

נשמת כל חי תברך. כדאמ' ברכי נפשי את י"י (תהילים ק״ד:א׳) מן העולם ועד העולם. אתה אל. ברוך י"י אלהי ישראל מן העולם ועד העולם (שם קו). ומבלעדיך. כי מי אלוה מבלעדי י"י (שם יח). וי"י שמו ער לא ינום ולא יישן כלומר לכך נקרא שמו י"י להודיע לבאי עולם שהוא מנהיגם וסובלם ומגלגלים במרת רחמים. שי"י הוא מדת רחמים. הה"ד וארא אל אברהם באל שדי. (שמות ו׳:ג׳). בשם של גבורה לפי מדת הדין. ושמי י"י. במידתי של שם זה לא הייתי נודע להם. שלא נגליתי להם במדה זו שאני מגלה לך. אלא ייסרתים ודקדקתי עמהם עד כחוט השערה. במדתו של אלהים. הדין והמשפט והחרץ והשורה. זש"ה וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני י"י (שם). במדה זו שאני נגלה לך. שכן בגאולת בניי צריכה מדת רחמים. וכן אתה מוצא בראשית ב׳:ז׳רא אלהים. ויברך אלהים את האדם. במדת הדין התחיל לבראותו. לאחוז בחרץ המשפט כיון שסרח אדם וראה שאי איפשר לעולם בדין עמד ועירב ועשאו במרת רחמים. הה"ד וישמעו את קול י"י אלהים מתהלך בגן (בראשית ג׳:ח׳). כשירד לדין שיתף הרחמים בדין ליכנס לפנים מן השורה. והוא לא ינום ולא יישן. לשמר עולמו במדה טובה. דכת' (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישר'. ער ולא יישן. אינו פסוק. שומר ישר'. ומצפה לכך. מעורר ישינים וכו'. ואילו פינו. וי"ו מוסף על עיניין ראשון על זה ועל זה שניהגת עולמך בחסד. שנ' עולם חסד יבנה. ובריותיך ברחמים. אין מעצור כח בכל איברינו להללך על אחת מהרבה כחול הים שהפלאת לנו. אפילו אילו היה פינו מלא שירה כים ולשונינו מלא רינה כהמון גליו של ים. ושפתותינו רחבות להרבות דברים כמרחבי רקיע. ועינינו מאירות ונהוגות כשמש וירח להביט בסדר פלאיך וידינו כנשרי שמים לעוף ולמהר לפשפש סוף ניסיך. ורגלינו כאיילות. לרוץ בקלות רגל לחזר ולשוט בכל פינה ובכל זויות חקר טובותיך. אפילו מצאנו כח בבל אלה עדיין אין אנו מספיקין כו': על אחת מאלף אלף אלפי אלפים וריבי רבבות הטובות כו'. כך או' ר'. ואינו או' פעמים. שאין לומר פעמים אצל הטובות מפני שהוא בא להדביק ריבי רבבות אל הטובות ואתה מפליגו בפעמים. אבל באלפי אלפים שלמעלה היה מכוון. כדכת' יוסף י"י עליכם בכם אלף פעמים. ויש שמחסרין ו' מוריבי רבבות. כדי להגדיל בחשבון. כלומר אלף אלפים פעמים של ריבי רבבות. ואין סוף לחשבון זה. אבל ר' עושה אותם שני חשבונות אלף פעמים אלפי אלפים הטובות. וריבי רבבות פעמים הטובות. וכמה וכמה פעמים אתה מונה החשבון הזה. ואין לו קץ. ואין צריך לחסר הוי"ו. ברעב זנתנו. בדבר מזון. מאכל ומשתה. שהעולם רעיבים ואנו שביעים מליאי בטן. ובשובע כלכלתנו. בשנת שובע נשאתנו להרים ראשינו. עד שגברה ידינו בעושר וכבוד והרמת קרן וטכסיסי על כל אומה ולשון כמו ספר מזונות בספר פרנסה וכלכלה. פירנוס וכילכול. פורנישמט ב'. לכל דבר מחסור לצאת ולבא לדבר אל בית הוועד להחזיק יד לכל צרכים לדיבור ולמעשה. וזהו פרנס הציבור. וכן הוא או' השלך על י"י יהבך (תהילים נ״ה:כ״ג). משאוי שלך לכל דבר והוא יכלכלך. ישאך ויסבול עולך. כמו (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף. כל מחסורם וכל משאם קיבל עליו להכניס ולהוציא. כמו (מלכים א ח׳:כ״ז) ושמי השמים לא יכלכלוך לשון סבל ועול. נלאיתי כלכל. שוֹפְרִיר ב'. מר': מחרב הצלתנו. לשון ויצילני מחרב פרעה (שמות י״ח:ד׳). מדבר מלטתנו. לשון אשקמוצייר ב'. הנמלט מן הרעה. כמו (איוב א) ואפלטה רק אני. אמלטה נא שמה (בראשית י״ט:כ׳). ואבא דכולהו והמליטה זכר (ישעיהו ס״ו:ז׳). וכן נפשינו כציפור נמלטה ואנחנו נמלטנו (תהילים קכ״ד:ז׳). כן הדבר נופל בצידינו ואנו נשמטנו מתחתיו. ומחלאים רבים רעים ונאמנים דיליתנו. רבים ונאמנים לא שייכי גבי הדדי. אלא כדכתב (דברים כ״ח:נ״ט) וחלאים רעים ונאמנים. ואמרי' בתלמוד רעים (בחליותן) [בשליחותן]. ונאמנים (בשליחותם) בשבועתם בפר' ישמעאל. בשעה שנכנס החולי באדם משביעין אותו שלא יצא ממנו עד יום פלוני. על יד פלוני ועל ידי סם פלוני. דיליתנו. כמו (פי) (תהלים) ארוממך י"י כי (דיליתנו) [דליתני] חלאים. חטף קמץ. לשון חולי הוא. תחלואים הרבה. אבל חלאים בחטף לבדו. הן תכשיטין. כמו (שיר השירים ז׳:ב׳) חמוקי יריכיך כמו חלאים. וכמו נזר זהב וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב). עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך. בלשון המקרא חסדך ואמיתך תמיד יצרונו. אם אמרתי מטה רגלי חסדך י"י יסעדיני. חסד ואמת מן ינצרוהו. שלח אורך ואמיתך המה ינחוני. ואף כי מיושב ללבי איברים שפילגתנו. עשאנו איברים איברים. ולא שפילגתה בנו. דמשמ' שאנו גופינו לבד והאיברים חילק ופילג בגופינו ואינו כן שאף הגוף עשוי איברים איברים שכל פרק ופרק וכל חוליא וחוליא חשוב אבר. ויש שגורסין שפילגת בנו. ועל כן שהפלאת בנו כל זאת. איברים שפילגת בנו. שחילקת בנו אבר אבר לעצמו. ורוח ונשמה שנפחת באפינו. והאומ' בנו אין רוח חכמים נוחה הימינו. דהא כת' קרא ויפח באפיו (בראשית ב׳:ד׳). והכותב תיבה זאת יכתוב באפינו. מלא יו"ד. דלישתמע לשון רבים. על שם שני נחירי האף כעיניין המקרא. וכן (איכה ד׳:כ׳) רוח אפינו משיח י"י. אבל אשר נשמה באפו (ישעיהו ב׳:כ״ב). דישעיה מדבר על כל האף כמו שהוא לשון יחיד. וכן (שמות ט״ו:ח׳) וברוח אפך (בראשית ג׳:י״ט) בזעת אפך. כולו לשון יחיד. ולכך נכתבי' חסר' מיו"ד. ויש שכותבי' יו"ד באפך דשירת הים. ואין נר'. דא"כ היה לו ליכתב יו"ד כמו כן בבזעת אפך. על פי המסורת שאומ' ב' בתורה. ורוצה לומר דשוין הן זה בזה. או ימסור ב' באורייתא חד חסר וחד מלא. שכן דרך המסורת. וקשה משוב מחרון אפך. ונר' משום דשוין ביחד בחד טעמ' כפשטא המסרן ב' בתורה. ואני מצ' יו"ד מוגה בשניהם. וא"כ יפה אומר המסורת. ואין להשוות אליהם שאר אפך. ומ"מ היה לו למסור ב' בתורה מלאים: ורוח. כמו מישמוש הניתן באיברים. כגון יד למשמש. רגל להלך. פה לדבר. חוטם להריח להתנודד באיברים. כל אחד לאומנותו. ונשמה. אליינא. המונחת בחדרי הלב. שנפחת באפינו. קרא כת' ויפח באפיו. תדע כי שני דברים הם. הנשמה ניתנת בעובר משעת יצירה. וכח מישמוש איברים אין בו עד שיגדל. וכשאדם ישן נודדים איבריו אעפ"י שהנשמה הולכה. והרי בהמה שחוטה פשוטה ומנותחת לא נותרה בה נשמה ועדיין בשרה מתנודדת ומנענע בבית המטבחיים. זהו מחמת הרוח. וְיַילֵית. מר': ולשון אשר שמת בפינו. אינו זכור לשון שימה בלשון. ואני הכותב או' מדכת' (שמות ד׳:י״א) מי שם פה לאדם או מי ישום אלם. ואלם אישתקיל מילוליה. ואמרי' בפ' הרואה. ת"ר הלב מבין והכליות יועצות והלשון מדבר. וזה דבר ידוע לכל ואין צריך ראייה. כי באמת מות וחיים ביד לשון. המדבר גדולות. הרי מצינו שימה בלשון. אב"ן: הן הם יודו הנה המה. כלומר אמנם הרי הם האיברים הללו מוכנין ומזומנין שיהו מודים ומברכין. והאו' הן הן. אינו אלא טועה. יודו ויברכו. לשון הפסוק (תהילים קמ״ה:י׳) יודוך י"י (על) כל מעשיך וחסידך יברכוכה: ויקדישו ויעריצו. וכן הוא אומ' והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישר' יעריצו (ישעיהו כ״ט:כ״ג). ועל זה הפסוק הוסד נקדישך ונעריצך. בתחילת הקדושה. כסדר המקרא. לפי שיש בני אדם שמהפכין אותם. וכל לשון לך תשבע. זה יום הלידה שנשבעים לבוראם שלא יעברו על תורתו פסוק מלא בישעיה כי נשבעתי וגו' (ישעיהו מ״ה:כ״ג). כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון. וכל הלבבות ייראוך אינו מושך וכל לבדו. אלא יאמר בדיבוק. וכל הלבבות הם ייראוך. קרא הוא יחד לבבי ליראה (את) שמך. בתהילי' (פ"ו). וכל קרב. ימשוך טעם בקו"ף. כל עצמותי תאמרנה. כל איבריי. כמו חמור גרם. מנברוין ב'. בעל איברים. וכן מלח (גדמא) [גרמא] גרמא. פ' כל עצמותי. רמ"ח איברים שבאדם. וכנגדם רמ"ח תיבות בק"ש. לייחוד השם. וזהו מי כמוך. פ"ה כל עצמותי. ומתוך ראשו הצריך לו מסיים את כולו לשבח. ועל מי כמוך שהאיברים מעידין. בעלילה זו אתה מפרשו והולך. מי ידמה לך. מי ישוה לך. מי יערוך לך. היינו מי כמוך. בסדר רב עמרם רננו צדיקים וכל עצמותיי תאמרנה. ואין כתוב בו אריכות זה. מי ידמה לך. עד וכל קרבי את שם קדשו. ויש או' כל אותו תוספת. בין כך ובין כך המקרא שמביא סיוע וראייה שלפניו. וסמיכת המקראות עשויין באמת ויושר. אל עליון וכו'. מקרא מלא הוא. (בראשית י״ד:י״ט) ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ואותו האו' קונה ברחמים שמים וארץ. לא אשתבוש. כדאמרי' ששיתף הק' מדת רחמים עם מדת הדין וברא את עולמו. שנ' (בראשית ב) ביום (ברא) [עשות] י"י אלקים ארץ ושמים. והוא שיסד הקליר. כבודו איהל כהיום ברחמים. ולא יאמר קונה ברחמיו דלישתמע חסד גדול עשה ורחמים היו לו על שברא את העולם. ועל מי ריחם או למי משך חסדו מקדם שברא עולמו בעבורו כדי לרחם עליו. הלא הוא יחיד בכבודו. וקולו על המים. הילכך אם בא לומר יאמר ברחמים ולא ברחמיו. האל הגדול הגיבור והנורא. כך הוא המקרא. בתחילה כולל. ואחר כך מפרש כל אחד. האל בכך. הגדול בכך וכו'. ואתה הוא שגדול בכך. וגיבור ונורא. ואין כערכך. מעתה נאה לך להללך ולשבחך. ולא כן מדת בשר ודם: אדם משבח את חבירו ואין בו כל שבחו. אבל הק' נורא על נוראים. גיבור על גיבורים. הוא אלהי אלהים ואדני האדונים. הה"ד מי לא ייראוך מלך הגוים (ירמיהו י׳:ז׳) וגו'. וכת' מי ימלל גבורות י"י ישמיע כל תהלתו (תהילים ק״ו:ב׳). תהילתיו לא נא' אלא תהילתו שאפי' תהילה אחת שבו אין אדם יכול לספר את כולו. אדם גיבור במלחמה מלומד בטכסיסי מלחמה. ויש דברים הרבה שאינו יודע להזהר מגיבור שכנגדו. דמי שיודע בקשת ובחצים אינו יודע (בהפגת תרסיסים) [בהגפת תריסין]. ומי שיודע באלה וברומח אינו יודע בחנית ובסייף ויכולין לספר כל שבחו. אבל הק' הכל יש בו ויודע עינייני מלחמה יותר ממה שאין אדם יכול לדבר. וכן אם משבחין רב החובל אין יכולין לשבחו בכל עינייני הים. והרבה דברים יש שאין יודע להשמט מהן. אבל הק' כחו וממשלתו בים וביבשה. הוא אלהי עמקים ואלהי הרים לכך נאמר כל תהילתו. ת'. וזהו שכת' אשרי שאל [יעקב] בעזרו וגו' (תהילים קמ״ו:ו׳). עושה שמים וארץ את הים וגו'. שמלך בשר ודם אם יכול להציל בים אינו יכול להציל ביבשה. ואם יכול להציל ביבשה אינו יכול להציל בים. אבל הק' אינו כן שיכול להציל בים וביבשה. וזהו שכתב אשרי שאל יעקב וגו'. כך נמצא במדרש: ויש משנין הסדר ואו' תכף לשמים וארץ נהללך ונשבחך כו' ותכף הפסוק שא' דוד או' האל בתעצומת עוזך כו' עד וקדוש שמו. ואחר כך וכתוב רננו צדיקים וכו'. והא ליתה. חדא לפי שכשכלל תחילה המקרא מפרש ואחר כך כל אחד למחלקותיו כל ארבעתן על ארבעת רבעין. ועוד היאך מחובר רננו צדיקים למלה שעליו. מה ראיה ממנו לכאן המחבר מדבר בשבחו של מקום. ואינו או' על כל אדם שישבחנו שצריך להביא ראיה מרננו צדיקים. אבל לאחר שפי' ארבע תהילותיו דכתבינהו משה באורייתא והיללו ושיבחו ובירך שם קדשו כמו שעשה דוד. או סמך רננו צדיקים לו לראייה כלומר וכן מצינו מקרא כתוב שכל הצדיקים מרננים לשמו וכזה יעשו כל אדם כצדיקים שכל המספר בשבחו הרי זה משובח ולפיכך סמך בפי ישרים. צדיקים. ונברך את שם קדשך. ברכי נפשי וגו'. כל אחד מעיד לעצמו. מר': והתולה בדוד ואו' כדוד אמר הרי הוא ממעט קילוסו. ונותן כבוד עצמו לאחרים. האל בתעצומת עוזך. נותן (שז') [עז] ותעצומת לעם. והנורא בנוראותיך. על ידי נוראותיך שאתה עושה אתה נורא ומאויים. ולכך נקרא שמו נורא. וכן נורא תהילות. על ידי התהילות שמספרין בני אדם זה לזה לומ' גבורה זו עשה וגבורה זו עשה נגד פלוני ופלוני זו בים וזו ביבשה. ועל ידי שם שיצא עליך אתה יראוי ומאויים. ואו' (איוב ט׳:ד׳) מי הקשה אליו (ויושלם) [וישלם]. ומי יעמד לפניך הרי שמענו שעשה לפלוני כך ולפלוני כך. לנצח עדי עד. גבורתו עולמית לנצחון. המלך היושב על כסא. לשון המקרא ואראה (י"י) [את אדני] יושב על כסא רם ונשא (ישעיהו ו׳:א׳). וכת' קרא אחרינ' כי כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש שמו (שם נז) וגו'. ועל שני מקראות הללו סידר שבחו. ואם חיבר כסא לרם ונישא ועשאו דיבור אחד להשמיע שהכסא רם ונשא לא משתבש. כי כן משמע המקרא שהוא יושב על הכסא (שהיה) [שהוא] רם ונישא למעלה. ואעפ"י שלא מגיעים למטה עד שממלאין כל ההיכל ולפי שדיבר בהיכל שהוא אמר על הכסא שהוא רם ונישא למעלה. ויש מפרשין דרם ונישא שבפסוק מוסב על ואראה את (י"י) [אדני]. ואין כן משמעות המקרא. והכי משתמע המלך היושב על כסא. בכל מעלות הללו הוא יושב על כסאו כי לו יאתה מלוכה שהוא רם ונישא שוכן עד. כפי המקרא שכת' כי כה אמר (י"י) רם ונישא וכו'. וכתוב רננו צדיקים. הוא כמו וכתו' שבתלמוד שמביאין אנו אותו הפסוק לראייה למה שאמ' למעלה. אלא וכתיב לשון ארמי. וכתוב לשון עברי. אף כאן פסוק זו ראייה וסיוע למה שאמ'. כי לאחר שפי' ארבע תהילותיו הכתובים בתורה האל הגדול הגיבור והנורא. סמך לזה רננו צדיקים. כלומר וכן מצינו שצדיקים מרננים לשמו: בפי ישרים תתהלל. כעדות המקרא לישרים נאוה תהילה (תהילים ל״ג:א׳). ולכך סמך זה לכאן: והרב ר' יעקב בר' שמשון פי' בפי ישרים תתרומם: ובדברי צדיקים תתברך: ובלשון חסידים תתקדש: ובקרב קדושים תתהלל: ועל לשון יצחק שיסדו. וכתוב בו יצחק ורבקה. וכן בעל תחינת שיני וחמשי עזריאל. עזרינו אלקי ישענו ^(א)גליון כת"י: ואני שמתי את עיני בתחינות ומצאתי שם חתום חזק. חוסה זרים קולינו ה' א"ה הבט ומה שלא חתם שמו כסדר... מפני עניוותו. יפה:. כן. אבל אין עיניין יצחק ורבקה לכאן. ולא יתכן לפר' כן. דהא יצחק אבינו תיקן תפילת המנחה. שנ' ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כ״ד:ס״ג). וא"ב בתפילת המנחה שיסד היה לו לייסד שמו ושם אשתו. ולא בתפילת שחרית שתיקן אברהם אבינו שנ' (שם כג) וישכם אברהם בבקר. הילכך יאמר בכל אחד שבח המצוי בו. בפי ישרים תתהלל. לישרים נאוה תהילה. ובדברי צדיקים תתרומם. לשון המקרי צדקה תרומם גוי (משלי י״ד:ל״ד). ומפרש במדרש שיר השירים שיהיו ישר' מקבלין פני שכינה שנ' (ישעיהו ל״ג:ט״ז) והוא מרומים ישכן ושכינה שרוייה עמהם. שנ' (ויקרא כ״ו:י״ב) והתהלכתי בתוככם: ובלשון חסידים תתברך. וחסידיך יברכוך. ובקרב קדושים תתקדש. ויש שאין אומ' כך לפי שבלשון הזה מצינו פירעון בצדיקים. שנ' בקרוביי אקדש (שם י). ואו' ובדברי צדיקים תתקדש. ובקרב קדושים תתרומם. ואין למשוך הנעימות של נגינה אלא בריש של ישרים. ובקוף של צדיקים. כמו שאתה מוצא הברתה בניקוד. ואז תהא תיבתך שלימה שאם אתה מושכה לעיל נשחתה התיב' והבל הוא וגידוף: ובלשון חסידים תשתבח. מה טיבו של כל אצל חסידים מאצל ישרים וחביריו. ובקרב קדושים תתרומם: רושם של ישרים צדיקים חסידים קדושים הוא יצחק. ושמא בעקידה נעשה שבח זה עם המקדש שמך ברבים: כ"ש. ואין נראת דבתפילת המנחה שיסד יצחק היה לו להזכיר שמו ולא בתפילת השחר שיסד אברהם כדפריש:

הנותנים אל החיים בעד המתים צריכים להודיע כדי שיתפללו על המתים שהרי משה התפלל על עצמות יהודה שנאמר (דברים לג ז) שמע ה' קול יהודה ואף הנהנה מן החיים צריך להתפלל עליהם שנאמר (תהלים עב טו) ויתן לו מזהב שבא וגו'. וכתיב (דברים כד יג) ושכב בשלמתו וברכך ואומר אם לא ברכוני חלציו. ועל שכבר מתו וכבר עברו י"ב חודש צריך להתפלל עליהם בכל חודש וחודש כי מהפכים אש של גיהנם. שנאמר (ישעיהו סו כג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וכתיב (ישעיהו סו כד) ואשם לא תכבה הרי בכל חודש וחודש מהפכים בו ולפני יו"ט ושבת ואחריו אותן שלא שמרו שבת ויום טוב כהוגן:

הנותנים אל החיים בעד המתים צריכים להודיע כדי שיתפללו על המתים שהרי משה התפלל על עצמות יהודה שנאמר (דברים לג ז) שמע ה' קול יהודה ואף הנהנה מן החיים צריך להתפלל עליהם שנאמר (תהלים עב טו) ויתן לו מזהב שבא וגו'. וכתיב (דברים כד יג) ושכב בשלמתו וברכך ואומר אם לא ברכוני חלציו. ועל שכבר מתו וכבר עברו י"ב חודש צריך להתפלל עליהם בכל חודש וחודש כי מהפכים אש של גיהנם. שנאמר (ישעיהו סו כג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וכתיב (ישעיהו סו כד) ואשם לא תכבה הרי בכל חודש וחודש מהפכים בו ולפני יו"ט ושבת ואחריו אותן שלא שמרו שבת ויום טוב כהוגן:

ועוד אומר דברי' שהש' גורם לטובה או לרעה לטובה יש אדם שכל הנקראין בשמו יצליחו לגדולה זהו ויקרא בהם שמי ושם אבותי. וכתיב (ישעיהו סו כב) כי כאשר השמי' החדשי' והארץ החדשה אשר אני עושה עומדי' לפני אמר ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם. וכתיב (ישעיהו מג א) קראתי בשמך לי אתה. הרי שיש אדם שכל אותם הנקראים על שמו יחיו ויהיו בניו קיימי' ויעמידו תולדות ויש שכל אלה להם להפך שנאמר (ישעיהו סה טו) והנחת' שמכם לשבועה לבחירי והמיתך ה' ולעבדיו יקרא שם אחר וכתיב (ישעיהו יד כב) והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד וכתיב (איוב יח יט) לא נין ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו. וכתיב (איוב יח יז) ולא שם לו על פני חוץ. לכן יתפלל אדם שכל הנקראי' בשמו יהיו בהם מדות טובות האלה ולא אחת מן המדות הרעות ושלא יקראו זרעו על אותן שמדות הרעות תלויות בהן. כיצד יראה אדם כשיש שני אחי' וקראו שם בניהם ובנותיהם אחר שם פלוני אפילו אחר צדיק ומתו בלא תולדות. או שהיו הכתובים למעלה לרעה בהם אל יקראו יותר באותו השם ר"ל שקראו לו שם בגורל מתוך הספר כאשר עושין לחולה או בשני אחי' נתקיי' למאן דאמ' שני' לחזקה ולמאן דאמר שלשה לחזק' פעמים שהאחי' קוראי' בשם אותו האיש ונכשלים זרעו או האחים קראו את בניהם אחר אביהם ומתו והבנו' קראו בניהן וחיו ויש שם פלוני שכל המשפחה שלו אם קראו זרעם בשמם מתו בלא תולדות ולא האריכו ימיהם ובכל ענינים האלו לנקבות ובשם שירא' החכם שכך הוא אל יאמר אקיי' לאבותי שם שלא ישכח והוא רואה שנקראים אחרים ונכשלו הרי הוא נושא אל נפשו עון. ואין אלו הדברים משום ניחוש שהרי הראשונים היו קוראים את בניהם על שם המאורע ולא מתו. אא"כ חטאו בער ואונן לכך יהיו צדיקים שזרעם מתים ולא מחמת עון. אלא שאלו הדברים הזיקו ואע"פ כן יש לאדם לחשוב שמא בעונו הוא וכל שמתים בניו ואחרים קראו אחר פלוני וזה קראו כמו כן ומתו הרי נגזר עליו לפי שכינו אחרים שם כמוהו:

ואמרו חז"ל שלהי תענית (ל ב): כל העושה מלאכה בתשעה באב – אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומשמע: אפילו במקום שנהגו לעשות (שם סעיף קטן כז). ולכן יראה כל אחד למשוך מעסקים בתשעה באב, כל מה שיוכל. ועוד אמרו שם על כל העושה מלאכה בתשעה באב, ואינו מתאבל על ירושלים, שנאמר (ישעיה סו י): "שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה; שישו אתה משוש, כל המתאבלים עליה". ולכן כל שאינו מתאבל על ירושלים – אינו זוכה ורואה בשמחתה. וכל האוכל ושותה בתשעה באב, עליו נאמר: (יחזקאל לב כז): "ותהי עונותם על עצמותם", דבהעצמות של המת – ניכר אם שתה יין או מים, כדאיתא בנדה (כד א). וכן כל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת, ולדידן מראש חודש אב. וכל המתאבל על ירושלים – יזכה ויראה וישמח בבניין ירושלים ובית המקדש, במהרה בימינו, אמן. ואין לכתוב חידושי תורה בתשעה באב.