Halakhah su Salmi 31:6

מה שאומרים ואתה עתיד ליטלה וכו' הכונה הוא כמו שכתב רבינו ז"ל בספר "פרי עץ חיים" דף ט' כי מדת המלכות נוטלת נשמות ישראל בלילה בעת השינה ומחזרת אותם בבוקר בסוד "חודשים לבקרים" (איוב ג, כג) ודבר זה הוא טובה גדולה לנשמה כנודע ולכן כאשר מקיץ האדם מודה ומשבח על הטובה הזאת אשר ישיג בלילה הבאה, והוא מודה על העתיד ואומר ואתה עתיד ליטלה ממני בלילה דהיינו שתעלה הנשמה בסוד מיין נוקבין אל מלכות, ולהחזירה בי בבוקר בסוד "חדשים לבקרים", וכמו שכתב בספר הכונות עוד בדבר זה בדרושי הלילה דף ע"ז עמוד ד', בסוד הפסוק הזה של "חדשים לבקרים" דנשמות התחתונים עולים בכל לילה להיכל ולהתעבר בתוך המלכות ואחר כך בבוקר יוצאות משם מחודשות עיין שם, וכן מפורש גם כן בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בביאור אדרא זוטא דף נ"א שכתב שם וזה לשונו בכל לילה ולילה עולין נשמות התחתונים בסוד "בידך אפקיד רוחי" (תהלים לא, ו) בעת השכיבה ומתעברת מהם המלכות העליונה בסוד "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ותועלת עליה ההיא עניינה הוא כדי לחדש את הנשמות ההם ולתת כח בהם ולהאיר בהם וכענין החידוש הזה הוא מה שמחדש ומתקן המוחין של האדם שהוא בחינת הנשמה של היושבת במוח כנודע עד כאן לשונו הרי נתבאר לך ענין זה היטב: ודע דאף על פי שכתב רבינו זכרונו לברכה לחיי העולם הבא שם דנשמות התחתונים אין יכולין לעלות בסוד מיין נוקבין בלילה כנזכר לעיל אלא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד אבל בפחות מכך אין שום נשמה יכולה לעלות בסוד מין נוקבין כלל ואם כן לפי זה יש להקשות איך הקטנים מן י"ג שנה אומרים הודאה זו דברכת השחר הנזכרות דלא שייכה בהם, הנה על זה יש לומר דקטנים כיון דנכללים בגדולים יכולים לברך ברכה זו, וקרוב לזה איתא בדברי רבותינו ז"ל שיוכל אדם לברך ברכת השחר אף על פי שלא נתחייב בהם דעל מנהגו של עולם נתקנו, ואף על גב דבברכה זו הוא מודה על עצמו ואינו אומר בלשון נסתר, הא איכא ברכות דמברך על עצמו ואף על גב דלא הוה ביה כגון ברכות המעביר אף על גב דלא ישן כלל, וכן ברכת שעשה לי כל צרכי באבל, והוא הדין גבי ברכה של הקטנים: ונחזור לענין ראשון לבאר עוד מה שאומרי הודאה ובלשון עתיד ואין אומרים בלשון עבר, דמן הראוי שיתן האדם הודאה על העבר מה עשה הקב"ה חסד עמו בלילה הזו של אותו היום שעומד בו עתה בעומדו משינתו שהחזיר אליו נשמתו וחידש אותה במוח שלו, הנה באמת נתקנה הודאה זו בלשון עתיד כדי לכלול בה עוד כונה אחרת והוא כי לעתיד לבא גם כן יהיה כזאת שתקח המלכות את נשמות הצדיקים בסוד מיין נוקבין ויחזרו להתחדש בשלימות המעולה מאד שאין כמוהו, ולכן נוסף בהודאה זו מילות אלו של לעתיד לבא דהיה די לומר ליטלה ממני ולהחזירה בי, אך הוסיף מילות לעתיד לבא כדי לכלול בה הכונה השנית הנזכרת שאנחנו מכוונים בהודאתינו זו להודות להשם יתברך גם על הטובה הנשגבה אשר יעשה לנו לעתיד לבוא היא דוגמת הטובה הזאת שעושה אתנו בזמן הזה בכל לילה ויום, ועיין בספר "פרי עץ חיים" שכתב בביאור ברכה זו וזה לשונו וגם לעתיד יהיה כן עיין שם, וכן בסידור רבינו הרש"ש ז"ל כתוב כך עתיד ליטלה ממני למיין נוקבין ולהחזירה בי בכל בוקר וגם לעתיד לבוא עד כאן עיין שם:

וזהו גם כן מה שכתוב (תהלים י"ז ב'): "מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים". הינו, מלפניך לבד, ולא בצרוף הבית דין של מעלה. וכמו שכתוב (מלכים א', כ"ב י"ט): "ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עמדים עליו מימינו ומשמאלו". הינו, מימינים לזכות, ומשמאילים לחובה, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי ריש סנהדרין). ומאי נפקא מנה בזה? מסים הפסוק: "עיניך תחזינה מישרים". הינו, שכשהקדוש ברוך הוא בעצמו יביט ברחמיו על דברים הישרים ועל דברים המעותים, יחפש זכות, אולי יש סבה שגרמה לזה. ^*ונוכל להבין בזה כונת הכתוב (תהלים ס"ב י"ג): "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". שרבים יתמהו, מאי חסד הוא זה, כשהקדוש ברוך הוא משלם לו כמעשיו ואמרתי מכבר לבאר בדרך דמיון, לנער אחד, ששכר עצמו אצל אמן על חמש שנים על מזונותיו של האמן ומלבושיו, ושילמדנו מלאכת האמנות כראוי, ועבור זה נתן לו עשרים וחמשה רובל כסף. אך התנה עמו הנער, שבשנה החמישית, שכבר יהיה בקי בהאמנות כשאר אמנים, יתן לו האמן בכל שבוע חצי רובל כסף. ובמשך איזה שנים נתרבה הרבה מלאכה אצל האמן, ובעל כרחו הכרח לתן מקצת מלאכתו לאמנים אחרים שיסיעוהו בזה. ויהי היום, במשך השנה החמישית שהנער נעשה אמן שלם כשאר האמנין, והוא נתן לו חצי רובל כסף לכל שבוע, כפי מה שהתנו ביניהם, ראה הנער, שבעל הבית שלו שלם לשאר אמנים, שנתן להם מלאכתו, ארבעה רובל כסף לכל שבוע. ויאמר הנער להבעל בית שלו: אתה רמיתני בהמקח. הלא אנכי אמן כשאר אמנים לתקן המלאכה כראוי; ולמה אני לוקח רק חצי רובל כסף ולהם ארבעה רובל כסף ויען בעל הבית שלו: אי סכל, וכי אתה יכול לדמות להאמנים הלא הם - לא עמלתי עליהם לעשותם אמנים, וגם אינם אוכלים משלי, ואין מלבושיהם עלי, וגם בכלי אמנות שלי אינם משתמשים, שיש להם משל עצמם; מה שאין כן אתה, שעשיתיך אמן, ואוכל משלי, וגם המלאכה שאתה עושה, גם כן בכלי אמנות שלי; די והותר אם אשלם לך חצי רובל כסף לשבוע. כן הדבר הזה, כשיתבונן האדם במצוה שהוא עושה, כגון תפלין. הלא היד שמניח עליו התפלין, וגם הדעת להניח, וגם הכח לזה, וגם המעות לזה, הלא הכל הוא משל הקדוש ברוך הוא. ולהאדם אין לו בזה, כי אם הבחירה, שיש לו רשות בזה לעשות כמו שירצה. ואפילו הכי משלם לו הקדוש ברוך הוא, כאלו כל המעשה היה שלו. וזהו כונת הכתוב: "ולך ה' חסד וגו' כמעשהו". זה אמרתי מכבר. ולפי דברינו שבפנים, נוכל לבאר הכתוב גם באפן אחר בפשיטות. והוא בהקשות עוד: מאי צריך לכתב "אתה"; הלא "תשלם" הוא גם כן לשון נוכח ולפי זה ניחא הכל, דכונת הכתוב, דכשהקדוש ברוך הוא לבדו הוא הדין שלו לשלם לו כמעשיו, בעל כרחו מתפקפק לבסוף הדין, ומכרח להיות מערב בו הרבה ממדת החסד, כי באמת רחמיו מרבין מאד; מה שאין כן, כשהדין הוא בבית דין של מעלה. וזהו שאמר הכתוב: "ולך ה' חסד כי אתה וגו"'. רוצה לומר, כשהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא מעין בדינו - מערב בזה הרבה חסד. ונוכל לאמר גם כן, דזהו כונת הכתוב (תהלים קמ"ה ט"ו): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו". מה שכתוב בלשון נוכח "ואתה" ולא כמו הפסוק שלפניו, שאינו מדבר בלשון נוכח, אלא הענין הוא על פי מה שאמרו חז"ל (תענית ב'.): שלשה מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואחד מהן הוא מפתח של פרנסה. והטעם לזה הוא, דאלו היה נמסר המפתח של פרנסה לשליח, בודאי היו הרבה אנשים, שלא היה להם מזון. וכמו שכתוב (שמות כ"ג כ' כ"א): "הנה אנכי שלח מלאך לפניך וגו'; כי לא ישא לפשעכם וגו"'; מה שאין כן, כשהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא זן ומפרנס. וזהו שכתוב (תהלים קל"ו כ"ה): "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". ועתה מבאר היטב גם הכתוב הנ"ל: "עיני כל אליך ישברו ואתה וכו"'. הינו, שאתה בעצמך הוא המפרנס שלהם לכל אחד ואחד בעתו, וזהו שכתוב אחר כך (שם קמ"ה ט"ז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי". הינו, שעל ידי שהוא בעצמו המפרנס - הוא משביע לכל חי; מה שאין כן, אם היה על ידי שליח. וזהו שכתוב תכף (שם י"ז): "צדיק ה' בכל דרכיו וגו"'. הינו, שעל ידי שהוא צדיק וחסיד, הוא מתנהג עמם במדת החסד, והוא משביע לכל חי. וזהו גם כן הטעם, שלא נמסר המפתח של יולדת ותחית המתים ליד שליח, כמו שאמרו חז"ל (שם). ולכך אנו אומרין בתפלה: אתה גבור וכו', מחיה מתים אתה. דלכאורה תבת אתה השני הוא מיתר. ובדברינו ניחא, דהכונה שלא על ידי שליח, כי השם יתברך בעצמו הוא רב להושיע ברחמיו ובחסדיו, ומכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים; מה שאין כן, אם היה על ידי שליח, היו רבים שלא היה להם כלכלה, והרבה מהאנשים שלא היה להם על פי דין זכות לתחיה. וכן בכל יום, כשאדם הולך לישן בלילה, הוא מפקיד נשמתו ביד הקדוש ברוך הוא, ולא ביד מלאך. ונפקא מנה, כשהוא מתחיב באיזה דבר בדין, הקדוש ברוך הוא פודה אותו מן המות, ומחזיר נשמתו אליו. וכמה דכתיב (תהלים ל"א ו'): "בידך אפקיד רוחי פדית אותי וגו"', ומחליף הענין על איזה דבר קטן. וכמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח.): עשיר בשיו, ועני בתרנגלתו. וכן איתא בתנא דבי אליהו (רבה פרק ב'): בכל יום אדם נמכר, ובכל יום אדם נפדה, שנאמר: "בידך אפקיד רוחי פדית אותי וגו"' ['נמכר' הוא לשון מסירה, כדכתיב (שפטים ד' ט'): "ביד אשה ימכר ה' את סיסרא". והכונה, שנמסר לכחות הדין על ידי מעשיו, כשעולה בלילה נשמתו למעלה, ומעידה עליהן], אך השם יתברך ברחמיו פודהו מזה. וזהו שאנו אומרין בכל יום בתפלה: נודה לך ונספר תהלתך וכו', על נשמותינו הפקודות לך וכו', הטוב כי לא כלו רחמיך וכו'. הינו, שאלו היו נמסרין ביד שליח, היו הרבה אנשים שלא היו קמים חס ושלום ממטתן; אבל אתה, שרחמיך לא כלו, אתה פודה אותנו. מה שאין כן כשבית דין של מעלה דנין את האדם, בודאי לא יצא נקי בדינו. ומעתה נבין כונת מאמר הנ"ל, דאם עסק בתורה ובגמילות חסדים, ועל ידי זה נתעורר מדת החסד העליון, על כן כשמזדמן לו לאדם עת צרה, חס ושלום, הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הדין שלו בענין הזה, ומנהיג אותו בחסדו, ובודאי ינצל. מה שאין כן כשעסק בתורה לבד, ובגמילות חסד לא עסק כראוי לו, לא נתעורר על ידו למעלה מדת החסד גם כן כראוי. ועל כן אם נזדמן לו לאדם אחר כך איזה צרה, חס ושלום, ומסתמא יש עליו אז מלמעלה גם כן איזה דין, לא יוכל להנצל לגמרי מכחות הדין שלא לשלט בו. וזהו כונת מאמרם (עבודה זרה י"ז:): כל העוסק בתורה בלבד ולא בחסד, דומה כמי שאין לו אלוה. הינו, שיגן עליו השם יתברך בעצמו ברחמיו ובחסדיו מכחות הדין, שלא ישלטו בו, כיון שהשליך את מדות הקדושות ההם אחרי גוו.

שאפילו הפועל עשיר הוא [אסור להלין שכרו], ואליו הוא נושא את נפשו כמשמעו, אפילו מכל אדם וכל שכן עני, וזהו שרב המנונא עושה, כשהיה אותו שכיר מסתלק מעבודתו, היה נותן לו שכרו ואומר לו: קח פקדונך. ואפילו אומר השכיר: יהא בידך, שאינני רוצה לקבל שכרי, לא רצה, ואומר: פקדון גופך אינו ראוי להפקד בידי, כל שכן פקדון הנפש, שהרי פקדון הנפש אינו נתן רק לקדוש ברוך הוא, דכתיב (תהלים ל"א ו'): "בידך אפקיד רוחי וכו'", עין שם עוד.