Halakhah su Salmi 57:3

בהגהות דיבמות ע"א דף תס"ד דג' שנים של בתולה אם נתעברה השנה גם הבתולים חוזרים וכן איתא בירושלמי סנהדרין פ"א שנא' (תהילים נ״ז:ג׳) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי וגו' וכן סימני גדלות של קטן וקטנה אם נתעברו השנים גם הסימנים מאחרים לבא:

כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי אלא שהיה האבר שלו מדולדל, כמו אבר המתים כגון החולים או מי שנולד כך כגון סריס חמה, אע"פ שהכניס את האבר בידו – אינו חייב לא כרת ולא מלקות ואצ"ל מיתה שאין זו ביאה, אבל פוסל הוא מן התרומה וב"ד מכין את שניהם מכת מרדות [רמב"ם], ולבעלה נאסרת בכה"ג כמ"ש בסי' קע"ח [ב"ש]. והבא על ערוה מתה פטור, אבל הבא על החולה אפילו כשהיא גוססת או שהיא טריפה שנשחט בה רוב שנים מ"מ אם היא חיה עדיין חייבין על ביאתה, וכן אמרו חז"ל המתעסק בעריות חייב שכן נהנה [סנהדרין ס"ב.], ומתעסק מקרי שלא כיון לביאה האסורה, שנתכוין לאשתו ונזדמנה לו ערוה או שלא נתכוין כלל לביאה ובעל. וחיוב זה הוא חיוב קרבן בעריות, אבל מיתה ומלקות לא שייך בכה"ג, דשוגג גמור הוא. וכבר בארנו דנקיבה בת ג' שנים ויום אחד ראויה לביאה, והבא עליה והיא ערוה מתחייב מיתה על ידה או מלקות או קרבן, אבל פחותה מבת שלש אין ביאתה ביאה כלל ואף בתוליה חוזרים, ויותר מזה אמרו בירושלמי פ"א דכתובות: היתה בת שלש שנים ויום אחד ובא עליה דאין בתוליה חוזרים, דאם נמלכו ב"ד לעבר השנה ונמצא שאינה עדיין בת שלש – בתוליה חוזרים, ודריש לה מקרא "אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי" (תהלים נז ג), ע"ש. ופחותה מבת שלש אין ביאתה כלום, דאפילו אם קידשה אביה לכהן מותרת לו, אבל ביותר מבת שלש אסורה לכהן ומותרת לישראל אפילו זינתה מרצונה, דפיתוי קטנה אונס הוא לרוב הפוסקים [ב"ש]. ואין חילוק בעריות בין ער לישן, לפיכך אם אחד היה ער והשני ישן – הער חייב והישן פטור. והבא על ערוה חרשית או שוטה – חייב כיון שהן ראוין לביאה כמו קטנה היתירה על ג' שנים ויום אחד, ואם היו שניהם קטנים או חרשים ושוטים – פטורים, ומ"מ מכין אותן שלא ירגלו בעבירות וכמ"ש בחו"מ סי' שמ"ט לענין גניבה, ע"ש.