Halakhah su Salmi 75:8

הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על האמת, על הדין, ועל השלום (אבות א, יט). יש להבין: אחר שכבר קדם שמעון הצדיק שהיה משירי כנסת הגדולה, ועשה שלושה עמודים לקיום העולם בריש פרקין (משנה ב), והם: תורה, עבודה, גמילות-חסדים – מה ראה רבן שמעון בן גמליאל לחלוק לבחור לו שלושה אחרים? ונראה לי, בסייעתא דשמיא, דידוע הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות כאן משנה יט) חילק הדיבור לחמישה חלקים שהם: האחד מצווה בו, זה חלק תורה ותפילה ושבח והודאה לשמו יתברך; והשני אהוב, והוא שייכות מדות הטובות השכליות; והשלישי מותר, והוא דיבור שצריך לדבר במשא ומתן ומסחר; והרביעי, נזהר ממנו, והוא דיבור שקר וחנופה ורכילות וליצנות וכיוצא; והחמישי נמאס, והוא דיבור שיחה בטלה. וידוע, גוף האדם נקרא עולם קטן כמו שאמרו רבותינו ז"ל בתיקונים; וקיום גוף האדם הוא על הדיבור, דכתיב (משלי יח, כא): "מות וחיים ביד לשון". ורבן שמעון בן גמליאל לא אירי בעולם העיקרי שדיבר בו שמעון הצדיק, אלא אירי בגוף האדם שגם זה נקרא בשם "עולם" בסתם, כמו שאמר רחמנא לרבי אלעזר בן פדת: ניחא לך דאחרבה לעלמא?! ופרשו בתיקונים, הכוונה על גופו; וזה שאמר: עמידה וקיום של הגוף, הוא על שלושה חלקים מגו חמישה, שהם: מצווה ואהוב ומותר, שפרטם הרמב"ם ז"ל; והדין, רמז לחלק הנקרא מצווה בו, שהוא אצל האדם בתורת חיוב מן הדין; והאמת, רמז לחלק הנקרא אהוב, שהוא עניין מידות השכליות, שגם המה בכלל האמת נחשבים; והשלום, הוא חלק הנקרא מותר בו, שהוא דיבור משא ומתן שבו ימצא האדם פרנסתו, ובזה יהיה שלום ביתו בינו לבין אשתו ובניו, דכד שלים חטי מכדא, נקט ואתי תגרא; וכן שלום יהיה בין הגוף והנפש, כי הגוף רוצה אכילה ושתייה ומלבוש, ואם יהיה האדם עוסק תמיד בתורה שהם ענייני הנפש – צועק הגוף וקורא תיגר על הנפש, דאיך יאכל וישתה ויתכסה עם יעסוק רק בצרכי הנפש? ובזה יובן בסייעתא דשמיא רמז הכתוב (משלי ל, כט): "שלשה המה מיטיבי צעד, וארבעה (המה) מיטיבי לכת"; והינו: "שלשה", המה שלושת חלקי הדיבור, "מיטיבי צעד" של הגוף, שיתקיים על ידם כמו שאמר רבי שמעון בן גמליאל; "וארבעה המה" ארבעה חלקים של פ'שט, ר'מז, ד'רוש, ס'וד, "מיטיבי לכת", שעושים לאדם מהלכים בעלית הסולם של הרוחניות והקדושה לעלות מעלה על-גבי מעלה; וכמו שפרשתי בסייעתא דשמיא על הפסוק (תהילים קיט, א): "אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת ה'" – "הלכים" דיקא, מה שאין כן המלאכים הם בסוג "עומדים", וכמו שכתוב (זכריה ג, ז): "ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה". ובאופן אחר נראה לי, בסייעתא דשמיא: הני תלתא דרבי שמעון בן גמליאל דאירי על הגוף שהוא עולם קטן; והינו, כי קיום העולם הוא על שלשה, שהם: צום, קול, ממון; והדין, רמז לצום, שהוא עניין יסורין ודין שעושה האדם בחומר גופו בעבור עוונותיו; והאמת, רמז לקול שהוא התורה, שהיא נקראת תורת אמת; ושלום, זה הממון שנותן לצדקה, שבזה מרבה שלום בעולם, וכמו שכתוב (ישעיה לב, יז): "והיה מעשה הצדקה שלום". ובזה יובן בסייעתא דשמיא: "שלשה המה מיטיבי צעד" – הם צום קול ממון, מיטיבי צעד לגוף, שעל ידי שלושה אלה יהיה לו מחילה וסליחה וכפרה על חטאות ועוונות ופשעים, וכיוון דשלשה אלה מחלישים כוח החומר שבגוף, כי הצום מחליש, והתורה נקראת "תשיה" (משלי ג, כא) – מתשת כחו של אדם (סנהדרין כו:), והצדקה מחסרת ממונו; אז ממילא הנפש תוסיף כוח, כי כפי חלישות וחסרון החומר – תוסיף ותגדיל הנפש כוח ועצמה; וכמו שכתבתי בסייעתא דשמיא על הפסוק (תהילים עה, ח): "כי אלוקים שפט, זה ישפיל וזה ירים", על דרך (בראשית כה, ג): "ולאם מלאם יאמץ". ולכן: "ארבעה המה מיטיבי לכת" – "ארבעה" הם נפש רוח ונשמה, ונשמה לנשמה, "מטיבי לכת" בכוח ואון ועצמה. ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא (ישעיה מ, לא): "וקוי ה' יחליפו כח" – דמה שנחסר כוח הגוף, מוסיף כוח בנפש ועושה חליפין, ואין מפסידים כוח הגוף הנחסר, אלא לוקחים תוספת כוח בנפש. זה הכלל: כל מה שיהיה חולשה בכוח הגוף החמרי נוסף כוח וחוזק בנפש הקדושה, ולכן צווה השם יתברך את עמו ישראל לבלתי יאכלו כל דם, יען כי הדם מוסיף בחומר האדם עכרירות וגסות, שיתעבה ויגדל החומר של הגוף, עד שיתקרב להיות כחומר הבהמה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ובזה יגיע קלקול גדול לנפש, דמלבד שלא תוסיף כוח בזכות ורוחניות שלה, אלא גם היא תתעבה ותתגשם ותהיה קרוב לנפש הבהמית, ולכך נזהרנו מלאכל דם.

גם יש לו לירא מאד פן יקרא עליו העלוב הזה אל ה', וכדכתיב (שם ט"ו ט'): "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". ויוכל להיות זה סבה, שיתהפך על ידי זה מצבו לגמרי, חס ושלום. וכמו שאמרו חז"ל (תמורה ט"ז.): בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר, פרנסני [הינו, החזק את ידי במתנה או בהלואה, שאוכל לפרנס את עצמי, וכעין מה דאיתא ביצה ל"ב:, עין שם]. אם מפרנסו - מוטב; ואם לאו - (משלי כ"ב ב'): "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'". ^*וכזה איתא גם כן בשמות רבה (פרשה ל"א ג'): אשרי אדם, שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותו: העשיר - מנסהו אם ידו פתוחה לעניים, ומנסה לעני, אם יכול לקבל יסורין, ואינו כועס, שנאמר (ישעיה נ"ח ז'): "ועניים מרודים תביא בית". ואם עמד העשיר בנסיונו ועושה צדקות, הרי הוא אוכל ממונו בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא; והקדוש ברוך הוא מצילו מדינו של גיהנם, שנאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה"', ואם עמד העני בנסיונו, ואינו מבעט, הרי הוא נוטל כפלים לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים י"ח כ"ח): "כי אתה עם עני תושיע וכו"'. אבל העשיר, שעינו רעה, הולך הוא וממונו מן העולם הזה, ואבד העשר ההוא בענין רע, שעינו רעה כנגד גבאי צדקה. למה שגלגל הוא בעולם. לא מי שהוא עשיר היום - עשיר הוא למחר; ומי שהוא עני היום - עני הוא למחר. אלא לזה מוריד, ולזה מעלה, שנאמר (תהלים ע"ה ח'): "כי אלקים שפט זה ישפיל וזה ירים". וכעין זה איתא גם כן במדרש משלי פרשה י"א על הפסוק (משלי י"א כ"ד): "וחשך מישר אך למחסור": אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: אם ראית אדם, שהוא מונע עצמו מן החסד, הוי דע שהוא מתחסר, שנאמר: "וחשך מישר אך למחסור". מי שעשאו עשיר לזה, עושה אותו עני; עני לזה - עושה אותו עשיר. וכן משמע מדברי חז"ל בכמה מקומות, שעל ידי עון של מניעת צדקה וחסד לישראל, גורם שלבסוף כלין ממונו ביד זרים, עד שנשאר בערם ובחסר כל. וכדאיתא בתנא דבי אליהו זוטא (פרק ט"ז) על הפסוק (דברים כ"ח מ"ז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל; ועבדת את איביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל וגו'". "ברעב" כיצד? בזמן שאדם עני מבקש מן העשיר טפה של שכר לשתות או טפה של חמץ, ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו, ומבקשים ממנו יין המשבח שבמדינות. "בעירם ובחסר כל" כיצד? בזמן שאדם עני בקש מן העשיר חלוק של פשתן או של צמר ללבש, ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו ומבקשים ממנו השיראים המפלאים. וכן גם כן בענין הזה של חסד: תחת שאינו רוצה לעבד את ה' בשמחה ולעשות חסד לישראל כפי יכלתו, שבזה היה מקים מצות עשה דאוריתא של (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה", שנצטוינו בזה, וגם היה ממונו בא אליו לבסוף בחזרה בא ממונו כפלי כפלים מזה לחלוטין לידי זרים, ואין לאל ידו להוציא אותם מידם. ואפילו אם עושה קצת צדקה וחסד בממונו, אך שאינו עושה לפי ערכו, גם כן עלול להיות ממונו כלה על ידי זה. וכל כך יורד כח המארה על הממון של האיש, שאינו רוצה לעשות צדקה וחסד כערכו, עד שאם יתערב בם ממון אחרים - הם כלים גם כן מחמת זה. [כן איתא בכתבות ס"ו: וס"ז. לענין ממון של בת נקדימון בן גוריון, שכלה עבור זה, עין שם בגמרא].