Midrash su Genesi 18:25

וְאֵין לְךָ אָדָם שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ לַתְּפִלָּה כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ זְכוּת שֶׁלֹּא לְהַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם, הִתְחִיל מְשַׁבְּחוֹ וְאָמַר לוֹ: יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם וְגוֹ' (תהלים מה, ג). אָמַר לוֹ: אֵי זֶה הַיֹּפִי שֶׁלִּי, אֲנִי וּבְנִי נִכְנָסִין לָעִיר וְאֵין בְּנֵי אָדָם מַכִּירִין בֵּין הָאָב לַבֵּן. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אָדָם חַי מֵאָה וּמָאתַיִם שָׁנָה וְלֹא הָיָה מַזְקִין. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, צָרִיךְ אַתָּה לְהַפְרִישׁ בֵּין הָאָב לַבֵּן וּבֵין נַעַר לַזָּקֵן, שֶׁיִּתְכַּבֵּד הַזָּקֵן בַּנַּעַר. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ, מִמְּךָ אֲנִי מַתְחִיל. הָלַךְ וְלָן בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְעָמַד בַּבֹּקֶר. כֵּיוָן שֶׁעָמַד, רָאָה שֶׁהִלְבִּין שְׂעַר רֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשִׂיתָנִי דֻּגְמָא. אָמַר לוֹ: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה (משלי טז, לא), וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה (משלי כ, כט). לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאַבְרָהָם זָקֵן.

אָמַר רַבִּי לֵוִי, הוּא הַדָּבָר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם, הוּא הַדָּבָר שֶׁאָמַר אִיּוֹב, אֶלָּא אִיּוֹב בְּלָעָהּ פַּגָּה, אֲבָל אַבְרָהָם בְּלָעָהּ בְּשֵׁלָה. אִיּוֹב אָמַר, אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה (איוב ט, כב). אֲבָל אַבְרָהָם אָמַר, הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. חָזַר וְאָמַר, חָלִילָה לְךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.

אמנם בכלל דרך הארץ הם גם עסקי הגוף המוכרחים לכל אדם. באופן עשייתם שיבדל בהם משאר בעלי חיים. והם במצבו. דהיינו ההליכה הישיבה והעמידה והשכיבה. וכן בצרכי קיומו. האכילה והשתייה והבעילה ויציאת חוץ והרחיצה והלבישה. ונמצא בקצת אלה הדברים מצוות שחדשה התורה. וכן העסקים בחברת מין האדם כפי הדרגתם כפי הדרגתם שיתנהגו זה עם זה. גדולים וקטנים. זקנים ונערים. ואנשים ונשים. בחורים ובתולות. והעוסקים בחכמות ועוסקים בעבודה. חפשים ועבדים. ובכלל זה ימי שמחה וחג. כמו חג האביב והקציר והבציר. או מקראי צום. והנה בכל אלה נימוס ומנהג בכל אומה ואומה. ויקרא הנימוס דרך הארץ. ומי שהוא נוטה מהנימוס יאמר עליו שאין בו דרך ארץ. כלו' שאין דרך הנימוס מושל ברוחו. ונמצא בכיוצא באלה מה שהנביאים מגנים בבני דורם ומוכיחים אותם עליהם. ובקצתן נמצא גם כן מצוות בתורה. כגון השביתה והמועדים והצום. וכן תצוה מה שיעשה האדם ומה שימנע מעשותו. כלו' האסור והמותר והחובה. ואפי' בענין יציאת חוץ נמצא מצוה בתורה. והמצוות הם מצוות ואינן מדרך הארץ. אבל המנהג והנימוס באלה הענינים שאינם מכלל המצוות הם בכלל דרך הארץ: ובכלל דרך ארץ הוא גם כן שלטון האדם ברוחו ונפשו. כמו החנינה והאכזריות האהבה והשנאה הגאוה והענווה הערמה והתמימות הזריזות והעצלות והדומה לאלה. שפעולותיו של אדם ומעשיו נהוגים בהם. וחז"ל קראום מדות. לפי שצריך האדם למוד את נטיית רוחו איך יתנהג בה. ובאלה הנטיות נימוס ומנהג בכלל בני האדם כולם. מה שהוא נאה ומה שהיא מגונה. ונקראו אלה המדות דרך ארץ. וכבר יחסו אלה הנטיות לבורא העולם וקראום דרך ה'. כמ"ש ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י"ח י"ט). וכן נאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים ל"ב ד'). ואמר אברהם חללה לך מעשות כדבר הזה וגו' השפט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית י"ח כ"ה). ומשה רבינו התפלל אל אלהיו ואמר הודיענו נא את דרכיך (שמות ל"ג י"ג). והודיעהו השי"ת. ה' אל רחום וחנון וגו' (שם ל"ד ו'). וקראום חז"ל מדות: