Midrash su Salmi 57:6

לך ה׳ הגדולה זו מעשה בראשית שנאמר בראשית ברא אלהים, אל תקרי בראשית אלא ברא שית, וכן אתה מוצא שבראשית ששה אותיות שבהם נבראו שמים וארץ שנאמר כי ביה ה׳ צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳) י״ה שנים הוי״ה ארבעה הם הרי ששה, הא למדת שבאלו ו' אותיות ברא הקב״ה את השמים ואת הארץ, ושמא תאמר שמים וארץ בלבד נבראו [לכך נאמר כי ביה ה׳ צור עולמים] העוה״ז והעוה״ב, ולכך נאמר בראשית ברא אלהים [את השמים ואת הארץ] (דייק מרבוי ״את״) ד״א בראשית, מהו בראשית באות אחת ברא הקב״ה את השמים ואת הארץ, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה״א בראם. באות ה״א ברא שמים וארץ העוה״ז והעוה״ב. וחתמה (מוסב על התורה) בטבעת אהיה אשר אהיה, ומפני מה חתמה בחותמו? שאילו לא חתמה בחותמו אין כל בריה יכולה לדרוש באותיותיה מפני שלהבת אש, וכל מי שבא לדרוש באותיותיה היה מתמלא כל העולם כולו אש, לפיכך סתם אותיותיה. [ד״א בראשית] דכתיב כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם (הושע ט׳ י׳) מלמד שלא נברא העולם אלא בשביל אברהם. ד"א בראשית, אין בראשית אלא שש מדות של מעשה אומן ואלו הן: בניות רקימות אמיצות שרשות ישיבות תמיכות, אמר הקב״ה בראשית בניתי רקמתי אמצתי שרשתי ישבתי תמכתי את השמים ואת הארץ. ד״א בראשית, כתוב אחד אומר בראשיתה ראיתי אבותיכם, וכתיב בראשית ברא אלהים לגזרה שוה, מלמד שלא ברא הקב״ה את העולם אלא בשביל ישראל, שאין ראשית האמור כאן אלא ישראל שנאמר קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו (ירמיה ב׳ ג׳). ד״א בראשית, אל תקרי בראשית אלא ברא שי״ת מלמד שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שלשה שנקראו ראשית ואלו הן ת׳ורה יש׳ראל וי׳ראה. תורה מנין דכתיב ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח׳ כ״ב) ואין דרכו אלא תורה שנאמר דרכיה דרכי נועם (שם ג׳ י״ז) אלו תורה נביאים וכתובים, וכל נתיבותיה שלום אלו מדרש הלכות ואגדות. ומנין שישראל נקראו ראשית שנאמר קדש ישראל לה׳ ראשית, ומנין שהיראה נקראת ראשית שנאמר ראשית חכמה יראת ה׳ (תהלים קי״א י׳), מכאן שגדולה יראה לפני הקב״ה יותר מכל חכמה ובינה שבהן ברא הקב״ה את העולם שנאמר הן יראת ה׳ היא חכמה (איוב כ״ח כ״ח) ואין הן אלא אחת שכן בלשון יון קורין לאחת הינה, ומנין שברא הקב״ה את העולם בחכמה, שנאמר ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. ושמא תאמרו שמים וארץ ועוה"ז ועוה"ב בלבד נבראו באלו שש אותיות, [אף] י״ח אלף עולמות נבראו בהם שנאמר כי ביה ה׳ צור עולמים, מה ת״ל להודיע שברא הקב״ה י"ח אלף עולמות, צור עולם לא נאמר אלא צור עולמים, ומנין שיש י"ח אלף עולמות שנאמר שמונה עשר אלף ושם העיר מיום ה׳ שמה (יחזקאל מ״ח ל״ה), מלמד שהתחיל באמצעיתה שנאמר סביב י"ח אלף ושם העיר וגו׳ (וירושלם היתה טבור הארץ וממנה הושתת העולם). מלמד שמיום שהתחיל הקב״ה וברא את העולם ותקן מעשה בראשית קבע הקב״ה שמה של ירושלם ושמה של ארץ ישראל להשרות שכינתו בתוכה, ואח״כ נתעלה וישב ברומו של עולם שנאמר רומה על שמים אלהים (תהלים נ״ז ו'). ד״א כי ביה ה׳ צור עולמים, מלמד שי״ב ארצות ברא הקב"ה כנגד י״ב שבטים וארץ ישראל וירושלם באמצעיתם שנאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (דברים ל״ב ח׳). ד״א שאין צור כיוצא בו שיצר עולמו עליונים ותחתונים, ברא קצ"ו אלפים עולמים ברוח פיו וברוח שפתיו, שנאמר בדבר ה׳ שמים נעשו (תהלים ל״ג ו׳). ומנין שברא הקב"ה קצ"ו אלפים עולמים שנאמר צור עולמים, עולמי"ם בגימטריא קצ״ו. קצ"ו אלפים עולמים ברא הקב״ה למענו שנאמר כל פועל ה׳ למענהו (משלי ט״ז ד). ד״א צור עולמים שהוא דומה לציר שסובל את כל עמודי הבית, אף הקב״ה סובל אותן קצ״ו אלפים עולמים תחת זרועו, לכך נאמר כי ביה ה׳ צור עולמים העוה״ז והעוה״ב וכל מדות שבהם, וכולם חתומים בטבעת אהיה אשר אהיה, העוה״ז חתום באהיה [ועוה"ב חתום באשר אהי"ה], א״ה מלמטה י"ה מלמעלה, אבל כסא הכבוד חתם בטבעת י״ה ו״ה, י"ה זו שכינה ו״ה זו [תורה] מפני מה חתמה בחותמו? שאלמלא לא חתמה בחותמו אין כל בריה יכולה לעמוד להשתמש באותיותיה מפני שלהבת אש שיורדת מלפני הקב״ה לשרוף את העולם, שבשעה שאדם דורש באותיותיו של הקב״ה אותיות של אש שעומדות כנגד כתרו של הקב״ה פורחות משעה לשעה מעונה לעונה מרגע לרגע, וכיון שהן שומעות קול המדרש הדורש יורדות לשרוף את העולם כולו, מפני שאומרות זו לזו מה טיבן של זה שמשתמש ברזי אותיות של שם המפורש, לפיכך חתם אותיותיה מששת ימי בראשית, חתמם בחותם אהיה אשר אהיה, וכל אדם שהוא בא לדרוש באותיותיה מיד יורדות אותן האותיות של אש שעומדות כנגד כתרו של גבורה ומבקשות לשרוף את העולם, בשביל כך חתמם הקב״ה בעולמו בחותמי כדי שיהיו עומדות ועושות עמהם מלחמה, אותן האותיות שבאהיה אשר אהיה ואינן מניחות אותן לשרוף את העולם. ואלו הן האותיות של אש שהן עומדות ופורחות בכנפי להבה כנגד כתר של גבורה, ואלו הן: ת"א צ"ץ שצב"ץ טטרינ"י די"ה ה"ו דח"ד ור"ך עטר"ת י"ה נעו"ט אט"א ופרישיי"א, אלו ארבעים ושלש (ושש) אותיות של אש שפורחות בכנפי להבה ועומדות כנגד כתר גבורה.

אמר ר׳ ישמעאל, אשריכם ישראל כמה הם חביבין לפני הקב״ה יותר ממלאכי השרת, כי בשעה שמלאכי השרת מבקשים לומר שירה למעלה תחלה באין סביבות כסא הכבוד נהרי אש וגבעות של להבה, ואומר להם הקב״ה ית׳ החרישו אלי כל מלאך ומלאך וכל חיה וחיה וכל אופן ואופן וכל שרף ושרף שבראתי עד שאשמע ואאזין תחלה קול שירתן ותושבחתן של ישראל בני, שנאמר ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים, זהו פמלייתן של מלאכים. אימתי כבוד בשמים, כדכתיב רומה על השמים אלהים (בזמן) על כל הארץ כבודך (תהילים נ״ז:ו׳). אלפים ורבבות של מלאכי השרת עומדים לימין הכסא וכנגדם לשמאל הכסא. ובין נהרי אש מקיפין ועומדין, ושרים הגדולים העומדים ממונים על כל גדוד וגדוד, ועל כל צבא וצבא מימין הכסא ומשמאל הכסא, ומלמדין לומר שירה וזמרה לכבודו של מלך מלכי המלכים הקדוש ב״ה ית', וכשמגיע זמן לומר שירה שמעיא״ל השר הגדול הנכבד והנורא עומד על חלוני הרקיע התחתון לשמוע ולהקשיב קול שירות ותשבחות העולים מן הארץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות להשמיע לבני ערבות. ומפני מה עושה כן? שאין רשות למלאכי השרת לומר שירה ער שפותחין תחלה ישראל בשירה, שנאמר רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להר קדשו, אלו מלאכי השרת, וכל מלאכי רקיע ורקיע כששומעין שירות ותשבחות שאומרין מלמטה, הן פותחין קדוש קדוש קדוש מלמעלה. ולמה נקרא שמו שמעיאל? מפני שהוא עומד בכל שער ושער ומשמיע קול שירות ותשבחות העולות מן הארץ מתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפני כל רקיע ורקיע, וחיות הקודש ואופנים ושרפים וכוכבי הדר. ולאחר שהוא שומע ומשמיע לכל מלאכי רקיע ורקיע מיד יורדין כתות כתות חיילות צבאות של מלאכי השרת בתוך נהרי אש ונהרי להבה ונהרי שלהבת, ומטבילין עצמם בהם מאה פעמים, ובאותה שעה בודקין עצמן שס"ה פעמים כמנין ימות החמה. וכי יש במלאכי השרת זוב וטומאה שצריכין טבילה? אלא אלה הם מלאכי השרת הממונים על מלאכות העולם שיורדים בכל יום ויום לשים שלום בעולם, ובשעה שמגיע זמן לומר שירה עולים לרקיע, ומפני ריחם של בני ארם שהם בעלי זוב וטומאה מטבילין עצמן באש ומציצים ומפארים עצמן באש ומדיחין ומזהירין עצמן באש ומקדישין עצמן באש, עד שעושין עצמן קדוש ומקודש טהור ומטוהר וחוזרין והווין כמלאכי ערבות, ואח"כ קורין זה את זה ועולין בתוך נהרי אש זה ברשות זה ומתנגנין ונועעין עצמן באור זהרי ברקים, ואח״כ עולין בסולם של נהרי אש זה ברשות זה, בתהלה בשבח במזמור בצהלה ברנה עד שמגיעין אצל חיילי ערבות, אצל חשמלי טוהר, אצל כרובים ואופנים, אצל חיות הקדש וגלגלי המרכבה, אצל הדורי פנים ובעלי כנפים ואצל כסא רם ונשא. ומיד הם ברתת בזיעה בטהרה בקדושה באימה בענות, ומכסין פניהם בכנפיהן לבל יביטו דמותן לדמות הכבוד השוכן במרכבה. ועומדין כתות כתות של אלף אלפי אלפים וטירות של רבוא רבבות, ומחנות מחנות שאין להם חקר וצבאות לאין מספר. וכמה הרים של אש וגבעות של להבה לפני כסא הכבוד, ובאותה שעה יושב הקב״ה ית׳ על כסא הכבוד וכבודו מלא כל הארץ שנאמר מלא כל הארץ כבודו. ואף חיות הקדש מתקדשות ומתטהרות יותר מהם, וכל חיה וחיה קשור בראשה אלף אלפים כתרים של מיני מאורות ומתלבשות בלבוש אש ומתעטפות בלבוש להבה ומכסות פניהם בכנפיהם והקב״ה ית׳ חוזר פניו מהם. ומפני מה חיות הקדש ואופני הדר מתקדשין ומתטהרין ומתלבשין ומתעטפין מימי קדם יותר ממלאכי השרת ואופנים וחשמלים ושרפים וכרובים ובעלי כנפים וגלגלי מרכבה וצבא מעלה וכו׳ כל אלו מה״ש יש לכל אחד מהם ענין בפני עצמו, —מפני שהמרכבה נתונה על פניהן וכח השם על ראשיהן, ושכינה למעלה מהם ונהרי אש עוברים ביניהם. על כן הם מכוונים ומזורזין ומזוהרין ומטוהרין ומיופין ומזוקקין באור שבע פעמים, וכולם באימה וביראה ובטהרה ובקדושה בקול אחד ובדבור אחד ובנעימה אחת. ולא זו בלבד אלא שנופלין מן המלאכים אלף אלפים וריבוא רבבות לתוך נהר דינור ונשרפין מפני שאין בהם מוקדם ומאוחר ומשפיל ומרים בשירה וקדושה לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה ית׳, ועוד כל מוקדם ומאוחר מחבירו בשירה נשרף לתוך נהר דינור. אף חיות הקדש אין בהם מוקדם ומאוחר מפני ששיעור קומתן כאחד וגבורתן כאחד, וארבע רגלי הכסא מכוונות זו כנגד זו וגלגל זה כנגד גלגל זה, ואופן זה כנגד זה וחיה זו כנגד זו וכנף זו כנגד זו, ופיהם פותחין בשירה גדולה באימה ביראה ברתת בזיעה בפחד ברעדה בטהרה בקדושה בקול רעש ובנעימה, ומשמשין המרכבה בקול שירות ותשבחות ותהלות. באותה שעת קדושים מקדישין טהורים מקלסין עירין מרוממין גלגלים מגדלים מלאכים מזמרין, ונחלקים לשלש שורות של אלף אלפי אלפים ורבוא רבוואן, כת אחת אומרת קדוש ונופלת על פניה, וכת אחת אומרת קדוש, וכת אחת אומרת קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו. ומפני מה לא אמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו מפני שהשכינה בכל מקום, ולעתיד לבוא השכינה חוזרת למקומה לקדושה ואומרת ברוך כבוד ה׳ ממקומו.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי פָּתַח, אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת (תהלים יב, ז). וְכִי אִמְרוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲמָרוֹת, וְאִמְרוֹת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן אֲמָרוֹת. אֶלָּא בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִכְנָס לַמְּדִינָה, וּבְנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, וְעָרֵב לוֹ קִלּוּסֵיהֶן. אָמַר לָהֶם: לְמָחָר אֲנִי בּוֹנֶה לָכֶם דִּימוּסִיאוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת וּמַכְנִיס לָכֶם אַמַּת שֶׁל מַיִם. וְיָשַׁן לוֹ וְלֹא עָמַד. הֵיכָן הוּא וְהֵיכָן אִמְרוֹתָיו. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מַאֲמַר אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁהוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַכָּתוּב שְׁנַיִם וְשָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דְּבַר טֻמְאָה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה (בראשית ז, ח), וְלֹא כְּתִיב: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה. אָמַר רַבִּי יוּדָן, כְּשֶׁבָּא לִפְתֹּחַ בְּסִימָנֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה, לֹא פָּתַח אֶלָּא בְּסִימָנֵי טָהֳרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת הַגָּמָל. כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא (ויקרא יא, ד) אֵין כְּתִיב, אֶלָּא כִּי מַעֲלֶה גֵּרָה הוּא. אֶת הָאַרְנֶבֶת. כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כִּי מַעֲלַת גֵּרָה. אֶת הַחֲזִיר. כִּי לֹא מַעֲלֶה גֵּרָה הוּא אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַפְרִיס פַרְסָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי דָּוִד, עַד שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, הָיוּ יוֹדְעִין לִדְרֹשׁ אֶת הַתּוֹרָה בְּאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה פָּנִים טָמֵא וּבְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה פָּנִים טָהוֹר. וְהָיָה דָּוִד מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר: אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם, תִּצְרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם (תהלים יב, ח). אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם, נָטַר אוֹרַיְיתְהוֹן בְּלִבְּהוֹן. תִּצְרֶנּוּ מִן דָּרָא דְּהוּא חַיָּב כְּלָיָה. וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִין, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּלָטוֹרִין. הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר, נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים אֶשְׁכְּבָה לוֹהֲטִים, בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה (תהלים נז, ה). נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים, זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא, שֶׁהָיוּ לְבָאִים בַּתּוֹרָה. אֶשְׁכְּבָה לוֹהֲטִים, זֶה דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל, שֶׁהָיוּ לוֹהֲטִים אַחַר לָשׁוֹן הָרַע. בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים, אֵלּוּ אַנְשֵׁי קְעִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיַסְגִּרֻנִי בַּעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ (ש״‎א כג, יא). וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה, אֵלּוּ הַזִּיפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּבֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָּוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ (תהלים נד, ב). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד, רוּמָה עַל שָׁמַיִם, אֱלֹהִים (שם נז, ו), סַלֵּק שְׁכִינָתְךָ מִבֵּינֵיהֶם. אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב, כֻּלָּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ. וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן דֵּלָטוֹרִין, יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין. הוּא שֶׁאָמַר עוֹבַדְיָהוּ לְאֵלִיָּהוּ, הַלֹּא הֻגַּד לַאֲדוֹנִי אֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרוֹג אִיזֶבֶל אֶת נְבִיאֵי ה' וָאַחְבִּיא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וַאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמַיִם (מל״‎א יח, יג). אִם לֶחֶם, לָמָּה מַיִם. אֶלָּא שֶׁהָיָה מַיִם קָשֶׁה לְהָבִיא לָהֶם יוֹתֵר מִן הַלֶּחֶם. וְאֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל, אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי (שם פסוק כב). וְכָל עַמָּא יַדְעִין וְלָא מְפַרְסְמִין לְמַלְכָּא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אָמְרוּ לוֹ לַנָּחָשׁ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מָצוּי בֵּין הַגְּדֵרוֹת. אָמַר לָהֶם: אֲנִי פָּרַצְתִּי גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמִפְּנֵי מָה אַתָּה הוֹלֵךְ וּלְשׁוֹנְךָ שׁוֹתֵת. אָמַר לָהֶם: הִיא גָּרְמָה לִי. וּמִפְּנֵי מַה כָּל חַיָּה נוֹשֶׁכֶת וְאֵינָהּ מְמִיתָה, וְאַתָּה נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית. שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ, וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י, יא). אֶפְשָׁר דַּאֲנָא עֲבִיד כְּלוּם דְּלָא מִתְאַמַּר לִי מִן עֶלְיוּתָא. וּמִפְּנֵי מָה אַתְּ נוֹשֵׁךְ בְּאֵבֶר אֶחָד וְכָל הָאֵיבָרִים מַרְגִּישִׁין. אָמַר לָהֶם: וְלִי אַתֶּם אוֹמְרִים. אִמְרוּ לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, שֶׁהוּא כָּאן וְהוֹרֵג בְּרוֹמִי. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שְׁלִישִׁי. שֶׁהוּא הוֹרֵג שְׁלֹשָה, הָאוֹמְרוֹ וְהַמְקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו. וּבִימֵי שָׁאוּל נֶהֶרְגוּ אַרְבָּעָה, דּוֹאֵג שֶׁאֲמָרוֹ, שָׁאוּל שֶׁקִּבְּלוֹ, וַאֲחִימֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: וְאַבְנֵר בֶּן נֵר. וְלָמָּה נֶהֱרַג. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, עַל יְדֵי שֶׁהִקְדִּים שְׁמוֹ לִשְׁמוֹ שֶׁל דָּוִד, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ (ש״‎ב ג, יב). כָּתַב, מִן אַבְנֵר לְדָוִד. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, עַל יְדֵי שֶׁעָשָׂה דָּמָן שֶׁל נְעָרִים הֶפְקֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שם ב, יד). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, עַל יְדֵי שֶׁהִמְתִּין לְשָׁאוּל לְהִתְפַּיֵּס מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ (ש״‎א כד, יא). אָמַר לֵהּ, אַבְנֵר, מָה אַתְּ בָּעִי מִן גְּלִימָא, אָמַרְתְּ בְּסִירָה הוּעַדְתָּ. כֵּיוָן דְּאָתִי לְגַבֵּי מַעְגָּל, אָמַר לֵיהּ: הֲלֹא תַּעֲנֶה אַבְנֵר, בִּכְנַף מְעִיל אָמַרְתָּ, בְּסִירָה הוּעַדְתָּ. חֲנִית וְצַפַּחַת, בְּסִירָה מִי הוּעֲדוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ סִפֵּק לִמְחוֹת בְּנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא מָחָה.