Midrash su Salmi 78:44

‎אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כַּטַּקְסִין שֶׁל מְלָכִים הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן אֶת הַמַּכּוֹת. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁמְּדִינָה מוֹרֶדֶת עָלָיו, מְשַׁלֵּחַ עָלֶיהָ לִגְיוֹנוֹת וּמַקִּיפִים אוֹתָהּ. בַּתְּחִלָּה סוֹכֵר אַמַּת הַמַּיִם שֶׁלָּהֶם. חָזְרוּ, מוּטָב, וְאִם לָאו, מֵבִיא עֲלֵיהֶם קְלָאנִים. חָזְרוּ, מוּטָב. וְאִם לָאו, יוֹרֶה בָּהֶם חִצִּים. חָזְרוּ, הֲרֵי מוּטָב. וְאִם לָאו, מֵבִיא עֲלֵיהֶם בַּרְבָּרִיִּים. חָזְרוּ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מֵבִיא עֲלֵיהֶם דּוֹרְמַסְיוֹת. חָזְרוּ, מוּטָב. וְאִם לָאו, זוֹרֵק בָּהֶם נֵפְט. חָזְרוּ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מַשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶן אַבְנֵי בְּלִסְטְרָאוֹת. חָזְרוּ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מְגָרֶה בָּהֶן אֻכְלוֹסִין הַרְבֵּה. חָזְרוּ, יָפֶה. וְאִם לָאו, אוֹסֵר אוֹתָן בְּבֵית הָאֲסוּרִין. חָזְרוּ, יָפֶה. וְאִם לָאו, הוֹרֵג גְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עַל הַמִּצְרִים כַּטַּקְסִין שֶׁל מְלָכִים. בַּתְּחִלָּה סָכַר אַמַּת הַמַּיִם שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם (תהלים עח, מד). לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם קְלָאנִים, אֵלּוּ צְפַרְדְּעִים. רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אָמַר: קִרְקוּרָן הָיָה קָשֶׁה לָהֶם מֵהַשְׁחָתָתָם. לֹא חָזְרוּ, יָרָה עֲלֵיהֶם חִצִּים, אֵלּוּ הַכִּנִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, הָיוּ נִכְנָסִים בְּגוּפָם שֶׁל מִצְרִים כְּחִצִּים. לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶן בַּרְבָּרִיִּים, זֶה עָרוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב (תהלים עח, מה). לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם דּוֹרְמַסְיוֹת, זֶה הַדֶּבֶר וְהָרַג אֶת מִקְנֵיהֶם. לֹא חָזְרוּ, הֵבִיא עֲלֵיהֶם נֵפְטְ, זֶה הַשְּׁחִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעוֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם. לֹא חָזְרוּ, הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אַבְנֵי בְּלִסְטְרָאוֹת, זֶה הַבָּרָד. לֹא חָזְרוּ, גִּירָה בָּהֶן אֻכְלוֹסִין הַרְבֵּה, זֶה אַרְבֶּה. לֹא חָזְרוּ, חֲבָשָׁן בְּבֵית הָאֲסוּרִים, זֶה חֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה. לֹא חָזְרוּ, הָרַג גְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר.

נטה (את) ידך על השמים (שמות י כא). בטכסיס [מלך] בשר ודם הביא הקדוש ב"ה עליהם את המכות, מלך בשר ודם כיון שהמדינה מורדת עליו, מה עושה משלח לגיונות, והן מקיפין עליה, בתחילה הוא (שובר) [סוכר] אמת המים שלהם, אם חוזרין מוטב, ואם לאו הוא מביא עליהם קלנים, [ואם חוזרין מוטב, ואם לאו יורה בהן חצים, אם חוזרין מוטב, ואם לאו מביא עליהם, לגיונות, אם חוזרין מוטב, ואם לאו מביא עליהם דורמסיות], אם חוזרין מוטב, ואם לאו זורק בהם נפט, אם חוזרין מוטב, ואם לאו משליך בהם, אבני בליסטרא, ואם חוזרין מוטב, ואם לאו מגרה בהן (לגיונות ו) אוכלסין הרבה, אם חוזרין בהם מוטב, ואם לאו אוסר אותן בבית האסורין, אם חוזרין מוטב, ואם לאו הורג את הגדולים שבהם, כך הקב"ה בא על המצרים בטכסיס של מלכים, בתחילה (שבר) [סכר] אמת המים שלהן, שנאמר ויהפך לדן יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון (תהלים עח מד), ולא חזרו הביא עליהם קלנים, אלו הצפרדעים, שנאמר על דבר הצפרדעים וגו' (שמות ח ח), ולא חזרו הביא עליהם את החצים, אלו הכנים, שנאמר ותהי הכנם [באדם ובבהמה] (שם שם יג), שהיתה נכנסת בגופו של מצרי כחץ הזה, [ולא חזרו הביא עליהן לגיונות זה ערוב שנאמר ישלח (בם) [בהם] ערוב ויאכלם (תהלים עח מה), ולא חזרו הביא עליהם דורמסיות, זה הדבר], ולא חזרו זרק בהן נפט זה השחין, ולא חזרו השליך בהן אבני בליסטרא, זה הברד, ולא חזרו ואחר כך, גירה בהן אוכלוסין הרבה, זה הארבה, ואחר כך נתנם בבית האסורים [זה החשך] שנאמר וימש חשך וגו' (שמות י כא), ולא חזרו והרג כל הגדולים שבהן, שנאמר וה' הכה כל בכור (שם יב כט).

כל מה שחשבו המצרים על ישראל הביא [הקב"ה] עליהם מה שחשבו להם, הם חשבו להם שיהו שואבי מימיהם, מה כתיב ויהפך לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון (תהלים עח מד), הם חשבו עליהם שיהו טעונין (פרגמוטרם) [פרגמוטיס], שלח עליהם צפרדעים והיו משרפים אותם, הם חשבו שיהו עושין בארץ, הרחיש הקב"ה את הארץ כנים, הם חשבו שיהו טוענין את בניהם כפדגוג הזה, שלח בהם אריות וזאבים ודובים, היה למצרי י' בנים אמר לישראל שיוליכם לשוק, והיה הארי בא ונוטל אחד, והזאב אחד, והדוב אחד, והנמר אחד, ונחש שרף אחד, והיה נכנס אצל המצרי לבדו, והמצרי אומר איכן הם בני, אומר לו ישראל שב ואני אעשה לך חשבון, נטל האריה אחד וכך וכך עד שנתן לו חשבון, והם חשבו שיהו רועים את מקניהם, ושילח בהם את הדבר, שנאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות טו), הם חשבו שיהו בלנין (רוחצין אותם), הביא עליהן את השחין, הם חשבו לסקול אותם באבנים, הביא עליהם הקב"ה את הברד שנאמר ויהי ברד וגו' (שם שם כב), הם חשבו שיהו כורמיהם, הביא הקב"ה את הארבה ואכל אילנותיהם, שנאמר (ואכל) [ויאכל] את כל עשב הארץ וגו' (שם י טו), הם חשבו לאסור אותם בבית האסורים, הביא הקב"ה עליהם חושך, שנאמר לא ראו איש את אחיו וגו' (שם שם כג), הם חשבו להרג אותם, הקב"ה הרג בכוריהם, שנאמר וה' הכה כל בכור (שם יב כט), הם חשבו לשקע אותם במים, אף הקב"ה שקען במים, שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף וגו' (תהלים קלו טו).