Midrash su Salmi 91:12

הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים. אין נגיפה אלא לשון השחתה ושברון, ולא מיתה ממש, ודומה לו פן תגוף באבן רגליך (תהלים צא יב), נגף לפני אויביך (דברים כח כה), ובדברי רבותינו תני לגבי זב, דמעת עינו, ודם מגפתו, והחלב האשה, מטמאין טומאת משקה. שתי מכות הללו מן היאור היו, לפי שעיקר ישוב ארץ מצרים היה נילוס, דהיינו יאור שעולה ומשקה את ארצם כדכתיב לא כארץ מצרים הוא אשר [יצאתם משם אשר] תזרע את זרעך והשקית ברגליך כגן הירק (דברים יא י), וכשהיה פרעה יוצא לצוות עמו על תיקון היאור, היה משה רבינו בא ואומר לו מה אתה בוטח על היאור שמשקה שדותיך וכרמיך וגנותיך, הרי הוא נהפך לדם ולצפרדעים:

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר (בראשית לב, כז), כְּתִיב (איכה ג, כג): חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא עַל שֶׁאַתָּה מְחַדְּשֵׁנוּ בְּכָל בֹּקֶר וָבֹקֶר אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֱמוּנָתְךָ רַבָּה לְהַחֲיוֹת לָנוּ אֶת הַמֵּתִים. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי מִמַּה שֶּׁאַתָּה מְחַדְּשֵׁנוּ בְּבוֹקְרָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֱמוּנָתְךָ רַבָּה לְגָאֳלֵנוּ. רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר לְעוֹלָם אֵין כַּת שֶׁל מַעְלָה מְקַלֶּסֶת וְשׁוֹנָה אֶלָּא בְּכָל יוֹם בּוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּת שֶׁל מַלְאָכִים חֲדָשָׁה וְהֵן אוֹמְרִים שִׁירָה חֲדָשָׁה לְפָנָיו וְהוֹלְכִין לָהֶם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הֵשַׁבְתִּי אֶת רַבִּי חֶלְבּוֹ וְהָא כְתִיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וְהִגִּיעַ זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה, אָמַר לִי חָנוֹקָא סְבַרְתְּ לְמֶחֶנְקֵנִי, אֲמָרִית מָה הוּא דֵין דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, אָמַר לִי זֶה מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל שֶׁהֵן שָׂרִים שֶׁל מַעְלָה, דְּכוּלָּא מִתְחַלְּפִין וְאִינוּן לָא מִתְחַלְּפִין. אַנְדְּרִיָּנוֹס שְׁחִיק טְמַיָּא שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אָמַר לוֹ, אַתֶּם אוֹמְרִים אֵין כַּת שֶׁל מַעְלָה מְקַלֶּסֶת וְשׁוֹנָה, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא כַּת שֶׁל מַלְאָכִים חֲדָשִׁים וְהֵן אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנָיו וְהוֹלְכִין לָהֶן, אֲמַר לֵיהּ, הֵין. אֲמַר לֵיהּ וּלְאָן אִינוּן אָזְלִין, אָמַר מִן הָן דְּאִתְבָּרְיָן. אֲמַר לֵיהּ וּמִן אָן הֵן אִתְבָּרְיָן, אֲמַר לֵיהּ מִן נְהַר דִּינוּר. אֲמַר לֵיהּ וּמָה עֵסֶק דִּנְהַר דִּינוּר, אֲמַר לֵיהּ כַּהֲדֵין יַרְדְּנָא דְּלָא פָסֵיק לָא בִימָמָא וְלָא בְלֵילְיָא. אֲמַר לֵיהּ וּמִן אָן הוּא אָתֵי, אָמַר לֵיהּ מִן זֵיעָתְהוֹן דְּחַיָּתָא דְּאִינוּן מְזִיעִין מִן טְעִינוּן כּוּרְסַיָּא דְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲמַר לֵיהּ סוּנְקַתֶּדְרוֹן שֶׁלּוֹ וְהָא הָדֵין יַרְדְּנָא מְהַלֵּךְ בִּימָמָא וְלֵית הוּא מְהַלֵּךְ בְּלֵילְיָא, אֲמַר נָטַר הֲוֵינָא בְּבֵית פְּעוֹר כְּמָה דַּהֲוָה מְהַלֵּךְ בִּימָמָא מְהַלֵּךְ בְּלֵילְיָא. רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִי גָּדוֹל הַשּׁוֹמֵר אוֹ הַנִּשְׁמָר, מִן מַה דִּכְתִיב (תהלים צא, יא): כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ, הֱוֵי הַנִּשְׁמָר גָּדוֹל מִן הַשּׁוֹמֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִי גָּדוֹל הַנּוֹשֵׂא אוֹ הַנִּשָֹּׂא, מִן מַה דִּכְתִיב (תהלים צא, יב): עַל כַּפַּיִם יִשָֹּׂאוּנְךָ, הֱוֵי הַנִּשָֹּׂא גָּדוֹל מִן הַנּוֹשֵׂא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מִן מַה דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, הֱוֵי הַמְּשַׁלֵּחַ גָּדוֹל מִן הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

כי מלאכיו יצוה לך. רבי יהודה אומר מי גדול הפוטר או הנפטר. הוי אומר הפוטר גדול מן הנפטר. אם כן גדול היה יעקב אבינו (מתפרש) מן המלאך. מה המלאך אומר לו (בראשית לב כו) שלחני כי עלה השחר. הרי יעקב פוטר למלאך. רבי יוסי אומר מי גדול הנושא או הנישא. הוי אומר הנישא גדול. הדא הוא דכתיב על כפים ישאונך. רבי יהודה אומר בשעה שהיה יעקב מהרהר ואומר שנים עשר שבטים אני מעמיד. מה עשה נטל שנים עשר אבנים ונתן תחת מראשותיו ואמר אם נעשו כולן אחת יודע אני שאני מעמיד שנים עשר שבטים. ולבו היה מתכוין לבוראו שנאמר (שם כח יא) ויקח מאבני המקום וישם. שנעשו אבן אחת. רבי נחמיה אמר שלשה אבנים היו ואמר אם מיחד השם שמו עלי כשם שיחד שמו על אבותי יעשו כולן אחת. עמד ומצאן כולן אחת שנאמר (שם יח) ויקח את האבן. מלמד שנעשו כולן אחת. ורבנן אמרי אבנים שנים. והשכים יעקב ומצאן אחת והיה בפחד גדול ואמר ביתו של הקב"ה במקום הזה ולא ידעתי שכינתו שנאמר (שם יז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים. מכאן אמרו כי כל מי שהוא מתפלל בירושלים כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד ששער השמים הוא שם ופתח פתוח לשמוע תפלה שנאמר וזה שער השמים. חזר יעקב ללקט את האבנים ומצאן אחת לקח יעקב את האבן ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה שנאמר ויצק שמן על ראשה. מה עשה הקב"ה נטל רגל ימינו וטבע אותה עד עומק תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שהוא נותן סניף לכיפה. לפיכך נקראת אבן שתיה ששם טבור הארץ ומשם נפתחה כל הארץ ועליה היכל ה' שנאמר (שם כב) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים. נפל יעקב ארצה לפני אבן שתיה והיה מתפלל לפני השם ואומר רבונו של עולם אם תשיבני במקום הזה בשלום אז אזבחה לפניך זבחי תודה ועולה שנאמר (שם כ) וידר יעקב נדר לאמר. ונדר ושלם ומשם נשא רגליו ושם הניח את הבאר שהיתה הבאר מהלכת לפניו. ובהריפת עין בא לחרן שנאמר (שם י) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ועליו הכתוב אומר (משלי ד יב) בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל. א"ר חנינא בשם רבי אבהו בשם רבי יוחנן המלאכים טענו אותו שנאמר על כפים ישאונך. ולא צרו צעדיו של יעקב ולא נכשל כחו וכגבור גלל את האבן מעל פי הבאר. והיתה הבאר עולה ושופעת מים חוצה לה וראו הרועים ותמהו שכולם לא היו יכולין לגלול את האבן והוא לבדו גלל אותה שנאמר (בראשית כט י) ויגש יעקב (לבדו) ויגל את האבן: