Quotation_auto su Isaia 1:3

והקדוש רשב"י זכרונו לברכה שכתב על פסוק בידך אפקיד רוחי. שצריך האדם להפקיד נשמתו ביד השם בלילה. בענין שבזה יהיה לו בטחון שהשם יתברך יחזיר לו פקדונו. ואע"פ שהאדם חייב לו נשמתו ממקום אחר. השם לא יעכבנה אחר שנתונה לו בפקדון. וזהו פדית אותי ה' אל אמת. החזרת לי נשמתי לפי שאתה אל אמת. וכן יש לכל אדם לעשות אם יהיה פקדון בידו מחבירו שלא יעכבנו בחובו. אלא שיש לו לשומרו ולתקנו ולהחזירו. כמו שאמרו על פסוק חדשים לבקרים. ועל כן יש לו לומר פסוק בידך אפקיד רוחי בלילה. אבל ביום אין לתת נפשו לו בפקדון אלא במתנה גמורה. וזה כשאומר בנפילת אפים לדוד אליך ה' נפשי אשא. שכתב שראוי לאדם לכוין ולומר אליך ה' נפשי אשא במנחה במתנה גמורה. לא כמו בלילה שנתתיה לך בפקדון. אבל עכשיו אני ידעתי שחטאתי חטאים גדולים שאני חייב עליהם לתת נפשי. ולכן אליך ה' נפשי אשא. אבל אני בוטח בך שלא תגמלני כרעתי. וזהו אלהי בך בטחתי אל אבושה. גם כל קויך לא יבושו ותחזיר להם נפשם. ולפי שאני איני יודע דרך ישכון אור. דרכיך ה' הודיעני. ואמר שיש אנשים פתאים שאין מכוונים בזה ואומרים אליך ה' נפשי אשא. ולפי שהם חייבים הם נענשים בדיבורם ולוקחים נפשם מהם בעונם. ולזה אמר בענין הפקדון כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. בשום ענין בין שיהיה חייב לו או לא יהיה חייב לו. ובמדרש הגלוי אמרו ודרשו זה על מעשה העגל. כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. שנתנו ישראל נזמיהם לאהרן. אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא ימצא וגו'. על כל דבר פשע זה פשע העגל. וזהו על שור דכתיב כתבנית שור אוכל עשב. לא כשאר שוורים אלא אוכל עשב שהוא מטונף בעשב. על חמור אלו ערב רב. שנקראו בשר חמורים בשרם שעשו העגל. כמו שאמר במקום אחר ידע שור קונהו. שהיו מתוכחים הנביא והשם זה אומר ישראל עשאו וזה אומר ערב רב. אמר מי ידע דבר זה אלא העגל עצמו. וזהו ידע שור קונהו. באו ושאלוהו מי עשאך. והשיב וחמור אבוס בעליו. שהם המצריים שנקראו חמורים. דכתיב אשר בשר חמורים בשרם. ואז אמר השם יתברך לא אמרתי לך כי עמי לא ידע ישראל לא התבונן. כן אמר בכאן על חמור אשר יאמר כי הוא זה. שאמרו כי זה משה האיש. עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו. הם שני בני אהרן נדב אביהו שמתו בעון העגל. וזהו אם ימצא הגנב ישלם שנים. והם הבנים שמתו בעון אביהם:

לחם לא אכלתי. מתלא אמר עלת לקרתא הלך בנימוסה, למעלה שאין אכילה ושתיה אלה משה ונדמה להם שנאמר ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי אבל (למעלה) [למטה] שיש אכילה ושתיה והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. כיון שעשו ישראל אותו המעשה מיד יצאה כעס על משה שהעלה הערב רב עמם א"ל (לך) [קום] רד מהר מזה כי שחת עמך, א"ל משה עמי חטאו ועמך לא חטאו, א"ל הקב"ה עמך חטאו, אמר לו ומי מפייסני שעמי חטאו, אמר לו מי שנעשה בו המעשה מפייסך, אמר לו משה ויודע הוא, אמר לו הקב"ה ידע שור קונהו ידע הוא תורא מאן הוא קנאיה מאן הוא נפחיה. בא השור אמר לו הקב"ה לפני משה מי עשאך אמר לו חמור אלו המצרים אשר בשר חמורים בשרם, אמר לו הקב"ה שמא ישראל, א"ל ישראל לא ידע עמי לא התבונן, אמר לו וממנו אני קופץ לסניגוריא עמי חטאו ועמך לא חטאו אל תשחת עמך, כיון שלמד משה סניגוריא עליהן מיד וינחם ה' על הראה אשר דבר לעשות לעמו. כיון שמת משה סניגורין של ישראל היה הקב"ה נזכר לו שלא נמצא סניגור כמותו ויזכור ימי עולם משה עבדו. אמר הקב"ה בעולם הזה היה בשר ודם נעשה לכם סניגור ומושיע אתכם אבל לעתיד לבוא אני בכבודי נעשה לכם סניגור בפני שרי אומות העולם ומושיע אתכם מהם שנאמר אני מדבר בצדקה רב להושיע:

כי יהיה ריב בין אנשים אין שלום יוצא מתוך מריבה, וכן הוא אומר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' מי גרם ללוט לפרוש מאותו צדיק הוי אומר זו מריבה. ועמדו שני אנשים אשר להם הריב מי גרם לזה ללקות הוי אומר זו מריבה. בין אנשים אין מנין, תלמוד לומר ונגשו אל המשפט. ושפטום בעל כרחם. והצדיקו וגו' יכול כל מרשיעין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע פעמים לוקה פעמים אינו לוקה, ועדיין איני יודע (אלו) [איזו] הן הלוקין, תלמוד לומר לא תחסום שור בדישו מה חסימה מיוחדת מצות לא תעשה והרי הוא לוקה אף כל שהוא מצות לא תעשה לוקה, או כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה יהא לוקה, תלמוד לומר לא תחסום שור, מה חסימת שור מיוחדת שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה, אף כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה, אף כל מצות לא תעשה שרין בה קום עשה הרי הוא לוקה, רבי שמעון אומר והצדיקו את הצדיק (והרשיעו את הרשע) צדקהו כדי שלא ילקה. מכות בשלשה מנהני מילי, אמר רב הונא דאמר קרא ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה. אלא מעתה והצדיקו שנים והרשיעו שנים הרי כאן שבעה, ההוא מיבעי ליה כדעולא דאמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מנין, מנין והא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם, אלא רמז לעדים זוממין שלוקין (מן התורה) מנין דכתיב והצדיקו את הצדיק וגו' והיה אם בן הכות הרשע, משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע, אלא עדים שהרשיעו את הצדיק (והצדיקו את הרשע) ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להנך רשעים והיה אם בן הכות הרשע. ותיפוק ליה משום לא תענה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ואשלשה, מאי טעמא דרבי ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות כתיב הכא והיה אם בן הכות הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה. רבא אמר מלקום במקום מיתה עומדת, א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי הכי אומדנא ל"ל למחייה ואי מאית לימות, א"ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך בעידנא דכי מחית אגבא דחייא קא מחית. אלא הא דתניא אמדוהו לקבל עשרים אין (אומדין) [מכין אותו] אלא מכות הראויות להשתלש, וכמה הן תמני סרי למחייה עשרים וחדא וכי מיית בהך חדא לימות דהא כי מחי אגבא דחייא קא מחי, אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך אחר שלקה אחיך בעינן וליכא. משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד העידוהו שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהן, העידוהו שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים, מנהני מילי, אמר אביי נאמר רשע בחייבי מלקות ונאמר רשע בחייבי מיתות ב"ד מה להלן אין מיתה לחצאין אף כאן אין מלקות לחצאין, רבא אמר בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. אי הכי ממון נמי, ממון מצטרף מלקות לא מצטרף. כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו והאבן נתונה מאחריו, וחזן הכנסת עומד עליו ורצועה של עגל בידו כפולה אחד לשנים ושנים (לארכו) [לארבעה] ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה ידה טפח [ורחבה טפח וראשה] מגעת על פי כריסו ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחריו, ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה, והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו, והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך, וחוזר לתחלת המקרא [ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' וחותם והוא רחום יכפר עון וגו' וחוזר לתחלת המקרא] אם מת תחת ידו פטור, הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו, נתקלקל בין ברעי בין במים פטור. ר' יהודה אומר האיש ברעי והאשה במים. אמר רב ששת משום רבי אליעזר בן עזריה מנין לרצועה שהיא של עגל דכתיב ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור. ושתי רצועות עולות ויורדות בו תנא של חמור כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא ידע שור קונהו וגו' אמר הקב"ה יבוא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו. מלקין אותו שליש מלפניו דאמר קרא והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו, רשעה אחת מלפניו ושתי רשעיות מאחוריו. מנין לרצועה שהיא מוכפלת דכתיב והפילו, האי מיבעי ליה לגופיה, א"כ ליכתוב קרא יטהו מאי והפילו ש"מ תרתי. תנו רבנן כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו דמידליא טובא, וכשהוא מכה מכה בידו אחת דאתיא מרזיא. תנו רבנן אין מעמידין חזנין חסירי כח ויתירי מדע, רבי יהודה אומר אפילו יתירי כח וחסירי מדע, אמר רבא כוותיה דר"י מסתברא דכתיב לא יוסיף פן יוסיף, אי אמרת בשלמא חסירי מדע היינו דאיצטריך לאזהורי [אלא אי אמרת יתירי מדע מי צריך לאזהורי], ורבנן אין מזרזין אלא למזורזין. תנו רבנן גדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו, בזמן שמכה מרובה מאריך, מכה מועטת מקצר, והאנן תנן חוזר לתחלת המקרא, מצוה לצמצם ואם לא צמצם חוזר לתחלת המקרא: