Responsa su Salmi 45:63

למי נאה למלל בגבורות דת ופלל למי שיודע כל תהלות מפעלות מסולסלות הוא מורי הר"ר מאיר שי' ויען אשר בידו גלגלי ואופני התורה לפנותם ולהטותם לכל צד שירצה אין אדם יכול לעמוד על סוף דעתו ודבריו נפלאים וראמות לפתאים כאשר ראיתי על עסק דין שפסק בעירו ולא יכולתי להבחין הדבר ולבררו ומטיבותיה דמר באתי לשא ולתן בו כי תורה היא וללמוד אני צריך. ראיתי הפסק דין אשר פסקו הדיינים על אודות הנ' הר' יהודא מרודא אשר נתן בתו לרווק אחד ויעקב בר משה שמו הדר בעירו והתנה האב בשעת הקידושין להביאו לבית חמיו לכונסה שם בעירה ולהיות ולדור שם בבית חמיו וקיים האב תנאו והביאו לבית חמיו וכאשר ראה חמיו כל כך קטן וחדל אישים משחת מראהו הוקשה לו לבו על בתו וגם כמו כן פן יתבזה בעיני בתו ותתמאס בו בהיותו עמה בעיר ונמלך לשלחו אל אביו עד כי יגדל עוד ויהיה ראוי לנישואין ויהי כי גדלה בתו והוגד לו כי הארוס נתגבר שלח אחריו וקראו לעשות נישואין כל זה ידוע למורי וימאן אביו לחזור ולשלחו אל חמיו ויהי כי ארכו הימים ונמשכה התוחלת וראתה הבת שלא בא הארוס לכונסה שלחה בעצמה ומינתה שליח בהתראה לתבעו לארוסה לדין לבא ולכונסה במקום שקדשה כאשר הי' התנאי או לפטרה בגט והשיב הארוס אני נכון לכונסך אם תבאי הנה למקומי אבל לא אבא עוד לבית אביך ואם אבי התנה אני לא התניתי ואיני חפץ בתנאו וע"ז פסקו שאינה יכולה להכריחו שיבא ויכנסנה במקום שקדשה וגם לא לפרה בגט ותמהני על זאת כי יש מן הגדולים שמפרשים בשם ר"ת הא דקתני ג' ארצות לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל דאין מוציאין הוי פי' שאין כופין את האיש לצאת שאם נשאת וכנסה באחת הארצות דקתני והיא מקום מולדתו ודירתו אין כופי' אותו לצאת משם וכ"ש אם כנסה ונשאת באחת הארצות והיא מקום מולדתה ודירתה שיפה כח האשה יותר ואינו יכול להוציאה משם וכן מוכיח מן התוספתא והכי איתא ג' ארצות לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל בד"א שהי' מיהודה ואירס אשה ביהודה או מגליל ואירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופי' אותו לצאת שעל מנת כן נשאה וע"פ התוספתא מפרש למתני' הכי אין מוציאי' מעיר לעיר כלומר אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו אין מוציאי' פי' אין האשה יכולה לכוף את בעלה לצאת מיהודה לילך אחריה לגליל שהיא מקומה מאחר דיהודה וגליל שתי מלכיות הן ושיירות אינן מצויות מזו לזו ואינו יכול לדיע תדיר ניהוג ארץ מולדתה והוא נשאה ביהודה מקומו אין כח ביד ב"ד לכופו להניח מקום מולדתו שביהודה ולילך אחריה לגליל אחרי שביהודה נשאה אבל אם נשאה בגליל מקום האשה אע"פ שהוא מיהודה צריך להניח מקום מולדתו מיהודה ולהשאר בגליל שהוא מקומה הואיל ושם נשאה כדקתני בתוספתא הואיל ושם נשאה. וגרסי' אותו ומפרש שהכפי' מיירי באיש ודלא כפי' המפרשי' שהכפיה מיירי באשה ואם האיש והאשה ממקום א' ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופי' האשה לצאת מגליל אפי' מעיר לכרך מעיר דיהודה לכרך דיהודה אחרי שהאיש והאשה הם מיהודה וכן מוכיח מן הירושלמי אבל אם נשאה ביהודה שהוא מקום האיש והאשה אמנם הם משתי עיירות שביהודה אם האיש מעיר והאשה מכרך והוא נשאה בעירו אין האשה יכולה לכוף את האיש לצאת מעיר מקומו ולילך אחרי אשתו לכרך מקומה וכן מכרך לעיר אם הוא מכרך והיא מעיר והוא נשאה מבכרך מקומו אין האיש זקוק לצאת מכרך מקומו ולילך אחרי אשתו לעיר אחרת אחרי שב' המקומות של האיש והאשה אינם שוי' וכ"ש אם האיש נשא האשה במקומה שאיננה זקוקה להניח מקומה וללכת אחריו אבל אם המקומות שהאיש והאשה דרים שם שוי' שתיהם עיירות או שניהם כרכים אע"פ שנשאה במקומו צריך להניח מקומו ולילך אחר האשה אל מקומה אחרי שהמקומות שוי' והאיש והאשה מארץ אחת משום שנאמר היא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל ואמרי' עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפי' אי אמרי' דהא מלתא בעולת בעל לא שייכא אלא במילי דלאחר נישואי' כגון הנקת הולד ושאר דברי' המפורשי' אבל במילי דלקמי נישואין לא מ"מ בהך ענינא אפי' מקמי נישואי' שייכא שהדבר תלוי בטובת האשה כדכתי' על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו וגו' ודרכו של איש לחזור אחר אבדתו. ועוד שהאיש יכול לילך לראות אוהביו כאשר יתאוה משא"כ באשה דכל כבודה בת מלך פנימה ע"כ יש לאיש למשוך אחרי אשתו ולא לאשה אחר בעלה וכן יש להוכיח מן הירושלמי דגרסי' מתני' כשהיה ביהודה ונשא אשה מגליל בגליל ונשא אשה מיהודה אבל מיהודה ונשא אשה ביהודה מגליל ונשא אשה בגליל כופי' אותו לצאת אני פלוני שביהודה נשאתי אשה ביהודה כופי' אותו ולצאת מגליל ואין כופי' אותו לצאת מיהודה. אני פלוני שבגליל נשאתי אשה מגליל כופי' אותו לצאת מיהודה אבל אין כופי' אותו לצאת מגליל. מכלל שהכפי' מיירי באיש לילך אל מקום האשה ופירושו הכי מתני' מיירי בשהי' האיש מיהודה ונשא אשה ביהודה שהיתה מגליל דאין מוציאי' שאין כופי' האיש לצאת ממקומו אחרי שנשאה שם אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופי' אותו לשאר בגליל כלשנא דתוספתא. ואם שניהם מיהודה ואירס אשה בגליל צריך האיש להניח מקומו שביהוד' ולילך אחר האשה למקומה שביהודה וכן משמע לשון הירושלמי אני פלוני שביהודה נשאתי אשה וכו' והכל מיירי בכפיית האיש ולא בכפיית האשה וכן פי' רבינו ברך בר' יצחק מפי ר"ת שכל דבריו דברי קבלה ומוסכמים וא"כ בנדן זה שלפנינו אם יש לאותן שתי עיירות שהבחור והנערה דרים שם דין שתי ארצות שהם כמה מלכיות וממשלות מפרידות אותן א"כ לפ"ז אחרי שקדשה בעירה אינו יכול להוציאה משם שע"מ כן נשאה ואם יש להם דין ארץ אחת בין שמקומו עיר ומקומה כרך או אפכא אחרי שקדשה במקומה אינו יכול להוציאה ואם יש לשתיהן דין שוות אפי' אם קדשה במקומו כופי' אותו לצאת ממקומו ולילך למקום אשתו כדתנן אבל מוציאין מעיר לעיר ופי' מוציאי' את האיש דכל כפי' דמתני' באיש איירי כדפי' וכל מקום ששונה מוציאי' ואינו רוצה לצאת אם באיש או יוצא או כופי' אותו להוציאה בגט ולתן כתו' ואין בו משום עשוי אם באשה או יוצאה ממקומה או יוציאה בגט בלא כתו' כ"כ הה"ג. ועוד כי ידוע לכל שנוה האשה נוה יפה רווח ביתה והעדפה וגם ידוע לכל שיש חשש גדול בדבר אם הי' משלחה והי'ק הדבר יכול לבא לידי תקלה וקלקול גדול כן משבוש הדרך שכולה בחזקת סכנה הן אם תדור במקום הבחור מחמת אביה אשר שמעו ופרשת גדולתו הולך בכל המדינות ואפי' מעיר שרובה ישראל אינו יכול להוציאה לעיר שרובא גוים כ"ש בדבר שיש בו סכנת ממון וסכנת נפשות שאינו יכול להוציאה ואפי' אם היתה הריבה מרוצה ללכת אל מקום הבחור אחרי שאביה מיחה בה מכמה הרפתקאי היא מה יכולה לעשות או יבא ויכניסנה או יבא ויפטרנה בגט ותצא בלא כתו' ובלבד שלא יעגנה מידי דהוי אפוסק מעות לחתנו שאומרי' לו או כנוס או פטור. ועוד כי אדרבא יש להם לב"ד לכופו שיבא ויכניסה כי כן היה התנאי והכל הולך אחר התנאי דהא אפי' במקום שאינו מתנה בפי' אלא שאנו אומרי' מאומד הדעת שע"מ כן נשאה אנו הולכים אחריו דאומדנא מלתא היא כ"ש כשמתנה בפירוש ואם חזר ושלחו לאביו מחמת קטנותו בכך לא בטל התנאי ולא ביטל זכותו ואע"פ שהבן לא התנה אין בכך כלום אחרי שאינו מנהג שהבנים והבנות מתנים ופוסקי' אך האבות פוסקי' ומסתמא שואלים את פיהם או מרוצים או מתנים לפניהם ושותקי' ואע"ג דבעלמא קיי"ל דשמא נתרצה הבן לא אמרי' ה"מ לענין גוף הקידושי' לקדש לו אשה אם לא מדעתו אבל לתנאי ממון ודברים אחרים שפוסקי' בשעת הקידושי' אחרי שרגילי' האבות לפסוק ודאי התם אמרי' אחרי שמתרצה בגוף הקידושי' מתרצה גם בתנאי' שעושי' בשעת הקידושי' והשדוכין ועוד ה"ז הוכיח בעצמו שנתרצה לאותו התנאי כאשר בא הנה הוא בעצמו לגור עם חיו ולהשתקע שם ומתוך אלו ההוכחות נפלאתי איך פסקו כן שלא לכוף הבחור לבא ולכנוס וגם לפטור וכמדומה אני שמאד לקתה מדת הדין בכך ואפי' בלא מדת הדין אך לפי ניהוג וסברת העולם לא הי' נכון דבר זה ומקובל על רוב הדיעות א"כ לא שבקת חיי לראשי בולאות שיבאו בני אדם במרמה ויתנו עיניהם בממונם ויזדווגו אליו ולאחר שיקדשו לבתו או תתקדש בתו לא וידע שלא יהא רשאי לצאת מממשלתו ולא ירצה לא לכנוס ולא לפטור אם לא שיתן לו הון רב דבר זה אין הדעת סובלתו. ועתה מורי ידעתי הא פסקא לא סבירא לך ולא אאריך כל הצורך כך מדומה אני ומשכוני נפשך אהא פסקא למה לך שכתבת שבפניך נפסק הדין כל העולם מתמיהי' אחרי שהנדיב נכון לקיים תנאיו והעדיף לו וחפץ בו וגם בתו חשקה בו ולעשות לו קיומים שלא יבגדו בו או אם אינו חפץ בבתו שיפטרנה והיא תקבל ממנו גט בחנם גם כשהוציא עליו כבר ממון גדולים אחרי הדברים הלאה מי הוא רב ותלמיד דיין ושופט בישראל שישמע לדברי אותם האנשים המבקשים תואנה לאמר שתבא לשם דברי' שיודעי' בעצמם שאינו יכול להיות ולעגנה שלא כדין בעלילה זו כדי להוציא ממנו ממון כסף משנה חשוב וגדול נא מורי כמדומה אני שאין כבודך בכך כל הענין העסק והעשק תולי' עליך באשר מחזיקי' אם הנדיב חביב עליו ממונו וקשה לו לתן ממונו באנפרות ע"י כפי' אין לעגן על כך בת ישראל נא מורי הסר מעליך תלונות והשיא לאותם האנשים עצה ההוגנת להם כי ידעתי שהנדיב לא החריש כי קשה לו חרפתו ואלצתו שיאמרו שהכריחהו והכריעהו לתן להם ממונו כאשר שתו עליו ושלח הדבר לפני ישישים גדולי צרפת ושאר מקומות וכמדומה אני שכולם הסכימו לכופו שלא לעגן את הנערה שיבא לכונסה או לפטרה בגט וידעתי אף כי מורי גדול הדור לא יצוה לו לעבור על דברי זקנים ואם ישלחו גזרתם יקשה לך לעבור עליה ולבטלה פן ירבו מחלוקת בישראל ולפני התגלע הריב ולהשקיטו וגדול השלום ומורי ישא שלום מאדון השלום הוא ותורתו וביתו וסיעתו וכל הנלוים אליו כנפש אליעזר בר' אפרים אי"ל.

רנ. אזל רוחי ותש כוחי ואור עיני אין אתי מחמת המציק אשר גברה ידו עלינו במאד ונפש ומחמד עינינו לקח ואין בידינו ספר להשכיל ולהבין שדי יקנא לעמו ויאמר לצרתינו די וכו'. על אודות בחור מרוטנבורק אשר קדש בתולה ע"י שליח בת ר' יהודה מדורא ובשעת השדוכין התנה אבי הבחור לדור במקום חמיו והבחור בא אצלו לאחר הקידושין והשכיר לו מלמד וישב עמו ימים רבים בכבוד ואחר שנה חלה הבחור אמר חמיו מחמת שינוי התולדה הוא וישלחהו בכבוד אל ארצו עם מלמד שלו והוציא עליו הרבה אח"כ שלח אחריו לבא לדבק ורוח אחרת היתה עמו לשלם רעה תחת טובה ובגד כאפיק נחל לומר תבא אלי הילדה ואכנסנה והדעת מכרעת לפי הענין כי נבהל לחון ועל זה אני הצעיר פתחתי אם יסכימו רבותי לפי דעתי ענין זה איני דומה כלל לבן יהודה שאירס בגליל שע"מ כן נשאה ואע"ג [שלא פירש] אינו יכול לומר דעתי היה לחזור או להיות שם ימים אחדים ולשוב דאמר את גלית אדעתך שהי' דעתך להיות שם והי' לך להתנות ואת דאפסדת אנפשך כ"ש אם התנה האב בפי' דהדבר ידוע שהבן מתרצה למה שעשה אביו ולא חציף אינש למחות מה שעושה אביו ואפי' במעשה אביו ואפי' לעשותו שליח לא חציף ואף הנער [יודע כששדכו] אביו אם ידע התנאי קודם קידושי' לית דינא ולית דיינא ואפי' ליתא לדרב ושמואל (קידושי' מ"ד ע"ב) דחוששי' שמא נתרצה האב [היכא] שנודע שנתרצה אביו ריצויו ריצוי ואפי' ארצי קמי' ושתיק מועיל אך דלא חיישי' דלמא ארצי קמי' כו' וכ"ש שארית ישראל לא יעשו עולה ואפי' [לרבא (קידושי' מ"ה ע"ב)] דתלי טעמא משום חזקה ונמצא היכא דלא טרח [בסעודה יש לחוש] לעקור הקידושי' [דוקא התם] דקדש [באיגרא] אבל קדשה באתר שידוע שקדשה על תנאי [בודאי] על דעת אביו [שעבד] נפשי' ופנים לדבר מקטן שהשיאו אביו (כתו' צ' ע"א) כתו' קיימת שעמ"כ קיימה והדבר פשוט ואין להרהר [והמפקפק] ע"ז מחזיק אונאה ותרמית ואפי' לא הי' תנאי בשידוכין קיי"ל [דאזלי'] בתר אומדנא דמוכח [בהני מילי] לגבי גט [במסוכן] כר"ש שזורי (גיטין ס"ה ע"ב) וההוא דראב"ע (כתו' נ"ד ע"ב) שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואע"פ שלא פי' אזלי' בתר אומדנא כההיא שטר מברחת ולא אצטרכו לי' זוזי (כתו' ע"ט ע"א) וכותב כל נכסיו לאשתו (ב"ב קל"ב ע"א) וכיו"ב כיון שידוע לכל שלא השיא בתו לגלגל בעוני עם עני אחד ולעזוב את אביה ואת אמה מקום מולדתה ואף להוציא הון רב לתייר בת נכבד אחד אשר יצא טבעו בעולם ובקול הברה ששמע מושל רוטנבורק רצה לרדות העשיר בשביל בתו חלילה וחלילה לא ע"מ כן קדשה ובדעת יושבי הארץ תלוי הדבר ולא לקחת בידו מאזני [מרמה] וגדולה מזו פסקו הגאוני' מנוה הרע לנוה טוב אם טוענת אמתלאות [ואומרת] אני ילדה ואיני יודעת להתנהג בענין הארץ או קרובות בעלי פטפטניות או שונאות אותי וכן כל כיו"ב אינו יכול להוציאה ק"ו בן בנו של ק"ו בזאת שיש לה אמתלאות ידועות שכופין אותו או לכנוס או לפטור וכופי' אפי' בשוטי' או בנידוי ואפי' למ"ש ר"ח דיוציא במקום שלא נזכר כופין היינו למקריה עבריינא בכאן יש כפיי' גמורה שכפיי' נזכרת בו וכ"ש דקיי"ל במקום שאמר יוציא ר"ל כופי' דבההוא דאיני זן ואיני מפרנס דקאמר [יוציא ויתן כתו' ר"ל כפי' מדקאמר עד שתהא כופה להוציא יכפהו לזון וההוא דירושלמי (פ' המגרש ה"ט) מוכח בפי' דקאמר] גוים שעשו במעשה ישראל כשר באומר איני זן ואיני מפרנס ואמר' מתני' ובגוים חובטי' אותו ואומרי' עשה מה שדייני ישראל אומרי' לך מצינו דבאומר איני זן איכא כפיי' ואפי' בשוטי' רק שיעשוהו דייני ישראל וכ"ש בנידוי ואפי' לדברי ר"ח מקום שלא הוזכר בפי' מ"מ נראה דב"ד יש להם לצוות. וגם רש"י כתב (יבמות ל"ט ע"ב) בההיא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דה"ה לשאר אמתלאות כפינן לחלוץ ואע"פ שהדבר כתנורו של עכנאי (ב"מ נ"ט ע"ב) מכמה תשו' מ"מ כתב הגאון כפיי' אפי' במקום שאין כתוב כופי' וכן מנהג של ישראל מנדין על דיני קנסות עד שיפייס עפ"י הגאונים ורב אלפס ומר נטורנאי ומר חפץ ואין מרגישי' על מה שהוקשו לינקטי' בכובסי' וכו' (ב"ק ק"י ע"ב) ואשתקד בא הדין הזה לפנינו וחייבנו האיש עפ"י האמתלאות ונא בקשתי לכל ראי כתבי לבל יתפסוני על שגיונות ואני הצעיר הסכמתי לנדות ולרדות אותו הארוס עד שיכנוס או יפטור את ארוסתו ואם ישמע תבא עליו ברכה ואם לא ישמע עונו ישא וכו' כי מחזיקי' ידי עוברי עבירה לבד ח"ו על כבודי מהר"ר מאיר לא זכרנו אך על אחרי' לא חלקנו במקום שיש חילול השם כבוד לרב מצינו שכ' רבינו גרשם בדין מורדת לכפות ולתן גט לאלתר פן יצאו בנות ישראל לתרבות רעה ואע"ג כי רבים [חולקי' עליו] וגם אין מודי' לו כמו כן כאן יש לשקוד על תקנת בנות ישראל למען לא יתנו בחורי ישראל עיניהם בבעלי כיסים לחמוד יגיעם ויהי נועם השם עליכם שמואל בן הנ' שלמה.

^גתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ח. נזקקנו לישב^דצ"ל בדין אחד. הדין אחר שארוסה תבעה לארוס שלה לבא לבית אבי' לאסוף ולכנוס והשיב אבי הארוס בהרשאת בנו נדבתי להשיב את בני שמה וכן עשיתי לאחר שקידש בני על ידי שלוחו שלחתי^הצ"ל לחמיו וחמיו. לחמי וחמי נדר ופסק בשעת שידוכין להלביש בני כראוי ולהשכיר לו מלמד חשוב וכאשר היה אצלו שנה החזירו אצלי ולא ידעתי מה היה לו ולא פי' בשלום בני ולא בשלומי ובני נתבטל מלימודו והוצרכתי לפרנסו בדוחק גדול ה' שנים ופיללתו רבים לבקשו לתת לבני יציאותיו כאשר נדר וגם אני חתום מטה^וצ"ל מעיד. שכמה כתבים כתבתים ושלחתי אצלו לרחם על חתנו כי היה שרוי בעירום ובחוסר כל ולא השגיח לכלום ושוב נודע לנו במכתב שאינו חפץ בדיבוקו כלל כ"א בפרידה כי לא מצא חן בעיניו שלא היה ברצונו ועתה טוען אבי הבן אני עשיתי את שלי ושלחתי את בני שמה והוא בייש את בני שאפילו הייתי חפץ להחזירו לא היה הולך וגם ירא לגור ביניהם שכמה בני אדם התרו בו שלא לשוב שמה כי שמעו מפי משרתיו שאם ישוב שיעשו לו היזק אם לא שיגרשנה על^זבהכ"י ליתא וט"ס. כן בני אינו רשאי לבא שמה אך אם ישלח ארוסתו לכאן יכניסנה כמשפט הבנות ועוד טען אבי הבן שאר אמתלאות שאין בנו יכול לילך שמה ונלאיתי לכותבם על פי הדברים האלה פטרנו את הארוס מלבא שמה ועל פי ראיות ברורות פסקנו הדין כדגרסינן בתוספתא בפ' בתרא דכתובות ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה מיהודה מגליל ואירס אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל מגליל ואירס אשה מיהודה כופין^חצ"ל אותה. אותו לצאת שעל מנת כן נשאה ובירושלמי (פי"ג הל' י'.) גרסינן איפכא והכי איתא התם בד"א שהיה מיהודה ונשא אשה בגליל מגליל ונשא אשה ביהודה אבל אם היה ביהודה ונשא אשה ביהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופין^טצ"ל אותה. אותו לצאת אני פלוני ביהודה ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת אני פלוני בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מיהודה אין כופין אותה לצאת ולכאורה סתרן אהדדי התוספתא והירושלמי ויש ליישבם וה"פ דתוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין כופין אותה לצאת למלכות אחרת אע"פ שהאשה מגליל כיון שאירסה ביהודה אינו יכול לכופה לצאת משם ולא מצי למימר לה בלאו הכי אין זה מקום מולדתך ומה איכפת^יבכ"י לן וט"ס. לך אם אגור כאן או במלכות אחרת דמצי למימר לי' כבר הורגלתי בכאן ולא אזוז ממקום שקידשתני וכן יש לפרש בגליל ונשא אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל וכו' ואפילו הלך בגליל וקידשה בסתם כופין אותה לצאת ליהודה והא דקתני שע"מ כן נשאה ולא קתני שע"מ כן קידשה כיון דבקדושין מיירי וי"ל דמשמיעך רבותא דאפילו אם אח"כ נשאה בשאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת מיהודה מתי שירצה שע"מ כן נשאה על דעת קידושין הראשונים וכיון דבשעת הקדושין הראשונים היה דר ביהודה הו"ל כאלו אתני שתלך אחריו ליהודה לאחר זמן וא"כ כ"ש נשאה סתם במקום אחר ולא קידשה על תנאי וכנסה סתם אפילו^כצ"ל לאביי לרב פפא דפ' המדיר (כתובות דף ע"ג.) דאמר לא ביטל התנאי דאפי' אם נא יבטלנו לא הוי בעילת זנות. ובירושלמי ה"פ מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' שהלך ונשא שם דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה לאחר זמן אבל אם היה מיהודה ונשא אשה^לצ"ל ביהודה: מיהודה שהיתה מגליל ושוב מרדה ושבה לביתה בגליל כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון שנישאת לו ביהודה. אני פלוני שמיהודה פי' כך היו רגילים לכתוב עדים ולחתום בשעת נשואין לפי שיש מקומו' שאין כותבין כתובה וישתכח הדב' באיזה מקום נשאה ואפי' במקום שכותבין כתובה פעמים שתטמין כתובתה ותאמר שנישאת לו בגליל לפיכך היו כותבין אנא פלוני שמיהודה וכו' וכל לישנא דשטר עד שכותבין בו ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת אחריו ליהודה מגליל אין כופין אותה לצאת פי' אבל אם כתבו אני פלוני מיהודה ונשא אשה בגליל אין כופין אותה לצאת מגליל וכן יש לפרש אני פלוני מגליל כדפרי' והשתא לא סתרן אהדדי התוספ' והירושלמי וא"כ בנדון זה בין אי מקומו ומקומה הוי כמו יהודה ויהודה אין כופין אותו אלא אותה כיון דלא נשאה שם במקומה כדפ' ואפי' הלך ואירסה שם במקומה כ"ש האי שלא אירסה שם אלא ע"י שליח ואע"ג דלבסוף הלך שם ההיא שעתא לא שעת קידושין הוא ולא שעת נשואין ואע"ג דבשעת הקדושין פסק האב לשולחו שם הרי חמיו החזירו בבושת אל אביו ואזלינן בתר אומדנא דמוכח וכן דעת רוב העולם שכל מי שהיה שולח בנו אצל חמיו אדעתא שיהא שם בכבוד ולא בביזוי ושיקיים לו חמיו תנאו הרי לא קיים כדא' פ' נערה (כתובות ד' מ"ז.) כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו ופר"ת מטעם משום דשמין באב דלא עלתה על דעתו אלא שתהנה בתו ופר"ח ור"ת הלכה כת"ק ה"נ לא פסק אלא ע"מ שיהנה בנו ושיהא^מצ"ל מיתדר. מתרי לה התם והא לא^נצ"ל איתדר. אתרי לה כדא' פ"ב דקדושין (ד' נ'.) ההוא גברא דזבין ננכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק לא מיתדר לי' אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר והא לא איתדר מיהו מהאי טעמא לא היינו כופין אותה לילך אחריו אבל טעמא אחרינא שאנו כופין אותה לילך אחריו דכיון שהארוס עצמו לא פסק אלא האב פסק בלא מעמדו איכא למימר דלא שמע מה שפסק אביו ואפי' אם הוגד לו אח"כ ונתרצה ואין לומר הבן מתרצה במעשה אביו משום כיבוד דאדרבה איפכא משמע פ"ב דקדושין (ד' מ"ה.) שמא נתרצה האב^סצ"ל אמרינן. שמא נתרצה הבן לא אמרינן וטעמא פירש"י משום דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא לי' דטב למיתב^עבהכ"י דן ט"ו וט"ס. טן דו אבל הבן אינו מתרצה דגברא דייק ונסיב ושרי'^פצ"ל לה. לי' בלא גט והאי טעמא כ"ש דנא נימא איפכא לכופו להוציאה מהאי טעמא דבן מתרצה במעשה אביו ואי כפינן לי' הוי גט מעושה ועוד דאמר בירושלמי (כתובות פי"ג הל' ה') אההיא דהפוסק מעות לחתנו וכו' תשב עד שתלבין ראשה שפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפי' רבנן מודו והיינו בגמ' דידן (ד' קט.) אילימא לאב איפכא מיבעי לי' דהואיל ופסק במעמדה הוה לי' כאלו היא בעצמה התניתה אלמא דבתו לא חשיבה כאלו קיבלה עליה התנאי אלא א"כ התנה במעמדה וה"ה בבנו נמי ואע"ג דקידשה ולבסוף נתרצה במעשה אביו במאי דחזינן דנתרצה^צצ"ל נתרצה. ובשאר תנאים דלמא לא נתרצה דלתקוני שדרי' ולא לעוותי ואע"ג דהלך שם לבסוף ההיא שעתא לאו שעת פיסוק הואי ועוד מה בכך אם הלך שמא לנסות עשה אם ימצא חן וקורת רוח בחמיו ובארוסתו ולא^קצ"ל מצא. תצא רהט בגפה ותובניא ולא אימצי וכי בשביל שהלך שם בין קידושין לנשואין איבד זכותו ומה שפסק בדבר התלוי בו בזה יש ממש כגון כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' והן הן הדברים הניקנים באמירה (כתובות ד' ק"ב.) אבל על בנו מה שתלוי בבנו אין פסק שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ושמא נתרצה בהם לא אמרינן כדפ' ואפי' שמא נתרצה האב נמי לא אמרינן כמו שפסקו כל הגאונים דהילכתא כרבינא (קידושין ד' מ"ה.)^רצ"ל ודלא כרב ושמואל וכ"ש דשמא כו'. ואולי דתיבת ורב ושמואל ט"ס שהי' כתוב וכ"ש ודימה המעתיק שהוא ור"ש וכתב ורב שמואל. ורב שמואל דשמא נתרצה הבן לא אמרינן ולא דמי להא דאמר פ' הכותב (כתובות ד' צ'.) קטן שהשיאו אביו כתובתו קיימת שע"מ כן קיימה דאדרבה משם יש ראי' דהא מסיק בגמ' לא שנו אלא מנה או מאתים אבל תוספת לית לה אלמא אע"ג דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי להא מילתא לא הוי ככתובה ולאו כל כמיני' דאביו לפסוק עליו אלא א"כ נתרצה והא דמנה מאתים יש לה דאפי' לא כתב לה מעולם היה חייב לה משום^שליתא בהכ"י וט"ס. דאסור לו להשהותה בלי כתובה ואדרבה תמה ר' מאי איריא משום דכתב לה אפי' לא כתב נמי ותירץ משום דרבותא נקיט דלא מיבעי לא כתב דאית לה אלא אפי' לא כתב לה אלא בקטנותו סד"א דמיגרע טפי ואע"ג דאם כתב לה כתובה ותוספת מקצת יש לה ומקצת אין לה ה"נ אע"ג דפסק האב לקדשה שילך שם במאי דנתרצה נתרצה היינו בקדושין ולא במילתא אחריתי ולא דמיא כלל להא דאמר פ' בתרא דכתובות (ד' ק"ט.) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו' אדמון אומר יכולה לומר לו או כנוס או פטור הא לא דמי הכא הרי יאמר שרוצה לכנוס אם תבא למקומו וכיון שאירסה ולא נשאה יש לה לבא שם למקומו אחריו ואע"ג דפר"ת בספר הישר דכל ההיא מילתא דג' ארצות לנשואין לכפיית האיש איירי שאם נשאה באחת מארצות האלה והיא מקום דירתו אין כופין אותו לצאת משם וכ"ש אם נישאת באחד מארצות והיא מקום דירתה ומולדתה שיפה כח האשה יותר ואינו יכול להוציאה משם^תצ"ל ופי' ההיא. כההיא דכתובות ג' ארצות לנשואין כו' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו אין מוציאין את האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דיהודה וגליל הם ב' מלכיות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואין יכול לידע ניהוג אנשי^אצ"ל מולדתה. מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצאת וגרס אותו שע"מ כן נשאה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל ואפי' מעיר לכרך ואם האשה מכרך והאיש מעיר או איפכא ושניהם ביהודה והוא נשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דב' המקומות אינן שוין והוא נשאה בעירו וכ"ש אם מקומותיהן שוין כרכין או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע"פ שבמקומו נשאה שנא' והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל (כתובות ד' ס"א.) ועוד עולה עמו וכו' (שם) ודרכו לחזור אחר אבידתו (קידושין ד' ב':) ועוד האיש יכול לילך ולראות אוהביו מה שאין כן באשה דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה וההיא דירושלמי מפר"ת מתני' כשהיה ביהודה ונשאה בגליל בגליל ונשא אשה ביהודה פי' שהוא מיהודה ונשא מגליל בגליל^בט"ס הוא ושורה דלקמי' נקטי'. (ונשא אשה מיהודה ביהודה) אין כופין^גתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ח. אותה לילך אחריה לגליל או מגליל ונשא אשה מיהודה^דצ"ל בדין אחד. בגליל. אבל מיהודה ונשא אשה מיהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מגליל ואין כופין אותו לצאת מיהודה וע"כ פי' ר"ת שפי' בכפיית האיש מיירי וכן שאר כל הגאונים ושוב מצאתי בספר רבי' משה בר מיימון ז"ל כדברי שפי' לעיל וזה לשונו (פי"ג מהל' אישות הל' י"ז.) וערי יהודה לנשואין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן וגליל איש שהוא מארץ אחרת ונשא אשה מארץ אחרת כופין אותה ויוצאת עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעמ"כ נשאה אע"פ שלא פי' אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה מכפר לכפר באותה הארץ עכ"ל. ואחרי שרוב הגאונים פירשו כך דבכפיית האשה מיירי מי יעבור על דבריהם לכופו להוציאו ודאי היכי דהבעל היה רוצה לכוף את האשה לא היינו כופין אותה הואיל ונפיק מפומי' דר"ת דמספיקא עבדינן לחומרא וכבר נעשה ששלחו ממיידבורק לצרפת אצל מה"ר שמואל בר שלמה שהבעל היה חפץ לכוף את אשתו לילך אחריו ומורי היה חולה באותה שעה ולא היה יכול לכתוב והראה לי תשובת ר"ת וצוה לי להעתיקה להם וחתם עליה דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא ודקדקתי בירושלמי (כתובות פ"ג הל' י"א.) ונ"ל דיפה כח הבעל מכח האשה דגרס התם הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין וכו' אלמא דיפה כח הבעל מכח האשה ודלא כר"ת^הצ"ל לחמיו וחמיו. ותו דבגמ' דידן דפ"ב דכתובות (ד' ק"י:) תנא דכיפין^וצ"ל מעיד. אותה לעלות כמו שכופין^זבהכ"י ליתא וט"ס. אותו לעלות וי"ל דההיא מיירי בזמן שבית המקדש קיים דאז היתה מצוה לדור טפי בירושלים מבארץ ישראל וההיא דתוספתא מיירי בזמן הזה ועוד חוזרני לעיל דאפי' פסק הבחור בעצמו לבא שמה אחרי שגם חמיו פסק לו כמה ענינים ולא קיים לו נראה שבטל לגמרי גם זה שפסק לבא שמה אין כופין אותו^חצ"ל אותה. (והשתא נמי אין כופין אות') ואפי' ארמון מודה הכא לרבנן שתצא ממקומה ללכת אחריו או תשב עד שתלבין ראשה דע"כ לא פליג אדמון אלא היכי דאינו חפץ לכנוס כדמשמע לישנא דת"ק חשב עד שתלבין ראשה וכן מוכח מדברי אדמון עצמם מדקאמר מה אני יכול לעשות כלומר וכי יש לי לישב עגונה אבל הכא תלך^טצ"ל אותה. אחרי ולא תתעגן ואפי' את"ל דאדמון פליג נמי אהא וכי תימא א"כ לאשמועינן רבותא טפי דאפי' כה"ג דלא בעי לעגנה לגמרי הדין^יבכ"י לן וט"ס. עמו מ"מ כיון שהוכחתי דפלוגתייהו איירי כגון שבא לעגנה ואינו חפץ לכונסה כלל כמו שמשמע לישנא דמתני' כדפ' נהי דאדמון פליג בו וכיוצא בו כגון בנידון שלפנינו הא אמרינן בגמ' דהלכה כמותו ולא בכיוצא בו (שם ד' ק"ט.) ופר"ח דאפי' בדין הדומה אין הלכה כמותו אלא במאי דאיירי בהדיא במתני ותו לא הבו דלא לוסיף עלה. כי ההיא דפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מ"ח:) דאין אדם מוריש שבועה לבניו מסיק עלה נמי הבו דלא לוסיף עלה וטעמא רבא^כצ"ל לאביי דדוקא היכי דבעי לעגנה מסתבר טעמא דאדמון אבל הכא מאי חזית דדמא דידה סומק טפי דילמא דמא דידי' סומק טפי ועוד דרגלים לדבר שכל הימים שהיה שם מתנוול והולך וטלטולא דגברא קשי מדאיתתא (סנהדרין כ"ה.) ויש מרבותינו שכתבו שיש לכופו ללכת אחריה אפי' ממתא למתא משום כבודה בת מלך פנימה ולא ידענא מאי היא הלא גם בימי חכמי התלמוד היו כבודות וצנועות מעתה ואפ"ה אמרינן דכופין אותה לצאת היכא דהיה מיהודה ואירס אשה בגליל וכ"ש אי חשיבי מקומו ומקומה כיהודה ויהודה דכופין אותה ועוד כתבו דגנותא דגברא^לצ"ל ביהודה: גרע מדאיתתא ולהכי כייפינן לי' לגרש ולא לה לביישה שתלך אחריו למקום רחוק גם זו פליאה בעיני הלא גם בימי חכמי התלמוד הוה שייכא הא מילתא ואפ"ה לא אשגחו ואמרו לה כדפ' גם מה שכתבו עולה עמו ואינה יורדות עמו הלא חמיו פסק לו לנדוניא ממון גדול ובאותו ממון יאכילנה וישקנה וילבישנה כחשובות שבמשפחתה ועוד אם יספיק לה בדברים השוין בבנות משפחתה אע"ג דלא יספיק לה כמו שהיו לה בבית אביה צריכה לקבל כדאמר פ' המדיר (כתובות ד' ע':) במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים עד לא צריכא דרגילא בהו בי נשא וקא^מצ"ל מיתדר. מגלגל בהדה דאמר לן עד האידנא דלא אדרתן וכו' ופר"ח דאע"ג דאינה יורדות עמו ה"מ שבנות משפחתיה שוות אבל בהנך דברים קטנים דרגילא בהו בי נשא לפי שהוא עשיר אבל בני משפחתה נמי שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אין רגילות באותם דברים קטנים הלכך יש^נצ"ל איתדר. להתגלגל עמו כי הויא בהדיה וכשאינה עמו יש לה להתנהג^סצ"ל אמרינן. (לה באמנה עמו) כמו שהיתה בבית אביה. ועוד חוזרני לפ' התוספתא והירושלמי בענין אחר וה"פ התוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס ביהודה לא מיבעי כמו כן אם נשאה ביהודה שאין כופין אותה לצאת משם אלא אפילו נישאת במקום אחר ושוב חזרה ליהודה אין מוציאין אותה משם משום דבתר אירוסין אזלינן ואיכא למימר דהנשואין הוי על דעת האירוסין אבל היה מיהודה ואירס בגליל פי' שקידש ע"י שליח ששלח שם לקדשה לא מיבעי אם נשאה ביהודה או בעבר הירדן ושוב חזרה לגליל שכופין אותה לצאת ליהודה אם הוא חפץ להיות ביהודה שהוא מקום האירוסין וע"מ כן נשאה שתחזור למקום האירוסין כשירצה אלא אפי' נשאה בגליל כופין אותה לצאת ליהודה כשירצה כיון דבשעת שאירסה היה ביהודה ולא הלך הוא בעצמו שם לקדשה ומסתמא על דעת כן קידשה שתלך אחריו למקומו כי טפילה לו ונגררת אחריו ולא הוא נגרר אחריה וההיא דירושלמי יש לפרש מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' הלך לשם וקידשה ונשאה ואפי' קידשה סתם לחוד אע"ג דלא נשאה עדיין אין כופין אותה והא דנקיט^עבהכ"י דן ט"ו וט"ס. לאשמעינן דאיירי כגון שהוא עצמו הלך שם דומיא דנישואין דאי אין לעשות ע"י^פצ"ל לה. שליח ובתוספתא דקתני אירסה משום דאיירי כששלח אצלה שלית וקידשה וסוף דבר אין לכופו לילך אחריה ואפילו לפי תשובת ר"ת יכול להיות דאין כופין כיון דלא קידשה^צצ"ל נתרצה. בעצמה אלא על ידי שליח דלמא כהאי גוונא חשיב כמו היה ביהודה ואירס ביהודה דאין כופין כדאיתא בתוספתא וכ"ש לדברי שאר הגאונים שמפרשים ההיא דכתובות בכפיית האשה דאין כופין^קצ"ל מצא. אותה מטטם דפריש' לעיל. מה ענין תבע לחלוץ^רצ"ל ודלא כרב ושמואל וכ"ש דשמא כו'. ואולי דתיבת ורב ושמואל ט"ס שהי' כתוב וכ"ש ודימה המעתיק שהוא ור"ש וכתב ורב שמואל. אין נזקקין לו (כתובות דף ס"ד. וע"ש בתוס' ד"ה תבע.)^שליתא בהכ"י וט"ס. שהניחו לכאן אין נזקקין אצל גדול למכפיי'^תצ"ל ופי' ההיא. הוא מסרב ואינו חפץ לא לחלוץ ולא לייבם אבל הכא הרי חפץ לכנוס במקומו וכיון דאית לה לצאת אחריו כדפ' א"כ למה יכפוהו שלא כדת אפי' אם היתה באה מחמת טענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה הא אמר אנא קאימנא ומזומן לכנוס כלום חילקו חכמים בין עניה לעשירה. מאיר בר' ברוך שיחי':