민수기 22:2의 Allusion

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ויש להבין הלוא גם מאז כתיב אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, ולמה החרישו עד כה עד אחר מלחמת האמורי, ונראה דהנה כבר דברנו איך מלאו לבם של הרשעים הללו לרהוב עוז בנפשם ולחשוב מחשבת כסל שהם יבטלו ברוח פיהם כל מה שפעלו האבות הקדושים וענין יציאת מצרים ומתן תורה, ורשעים היו אבל לא טפשים גמורים, וביותר יש לתמוה שאמר בלעם שמא אפתנו ויתרצה כמ"ש רש"י ז"ל, ואפי' להדיוט הי' גנאי כאמרם ז"ל באחשורוש שהרג אשתו מפני אוהבו ואח"כ אוהבו מפני אשתו, והרשע הזה חשב שהש"י יתפתה ממנו שיתרצה בקללת ישראל ח"ו, אחר אהבה הגדולה שהראה הקב"ה להאבות ולישראל ביציאת מצרים ומ"ת וכל ימי עמידתם במדבר אשר עין בעין נראה וגו', ואמרנו עפ"י מה שפירש"י ואגרשנו מן הארץ שבלק לא הי' מבקש אלא שוגרשם מן ארץ ישראל שלא יכנסו לארץ, וחשב שיתרצה הש"י להניחם לעולם במדבר להיות נזונים במן ובאר על התורה ועל העבודה, ודבר לא יהי' להם עם עוה"ז כלל, הכלל שחשב להפריד את גשמיות מרוחניות, ושיהי' לישראל הרוחניות לבד ולהם הגשמיות, ובלעם הי' שונא עוד יותר לגרשם אף מעוה"ב שהוא בגוף ונפש, כי הזדככות הגוף שיהי' ראוי לעוה"ב הוא רק ע"י מצות מעשיות שהעיקר הוא בארץ כמ"ש הרמב"ן, ורצה שדבר לא יהי' להם עם עשי' אלא רק בעניני רוחניות ועולם הנשמות היפוך הכוונה אלקית שיכנסו לארץ, ובקיימם מצוות התלויות בארץ יקדשו את כל כדור הארץ כמו שיהי' לעת"ל ב"ב, והם נתיראו מזה שאם גם הגשמיות יהי' קודש יהיו מוכרחים כל האומות לעזוב את תאותם המגונה ולהכנע להקדושה כמו שיהי' לעתיד שנאמר והי' אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחות וגו' ולא עליהם יהי' הגשם, והם בחרו יותר למלאות נפשם תאוות רעות, מלהיות נכנע להקדושה:

וירא בלק בן צפור וגו' ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל ויאמר מואב וגו' עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו', ויש לדקדק שנאמרו שלשה תוארים על ישראל, העם, בני ישראל, הקהל, ולמה שינה הקרא בלשונו, ונראה דהנה איתא ברמב"ן ויתכן כי מואב לא הי' עליהם מלך והי' העם ירא מאד מפני בני ישראל, ועשו שני דברים שלחו אל זקני מדין לאמור עתה ילחכו הקהל והקימו עליהם המלך הזה בעצת מדין ואחרי כן שלחו כולם אל בלעם במצות המלך עכ"ל, ולפי האמור וירא בלק הוא מאוחר ונכתב קודם והרמב"ן תיקן זה שבלק הי' אחד משרי מואב וגבור חיל ונתעורר בענין זה, וא"כ הא דוירא בלק הי' קודם שהמליכוהו בעוד הי' אחד משרי מואב ואח"כ כתיב ויגר מואב ואח"כ ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא שמחמת הפחד המליכוהו, ולפי"ז שלשה עדנים עברו עליהם בראשונה הי' מואב לבדו בלי עטרת מלכם, ואח"כ נתעטרו בבלק מלכם, ואח"כ צרפו להם את בלעם, והנה בזוה"ק כי כחו של בלעם הי' במלולא ובלק בעובדא דידין, ובלקוטי התורה מהאר"י ז"ל פ' דברים כי מואב הוא חכמה דקליפה, ועיין קהלת יעקב:

וירא בלק בן צפור ובזוה"ק (קצ"ז.) מדייק דוישמע מבעי לי' מהו וירא ראיי' חמא דזמין הוא למנפל בידא דישראל וכו', ועדיין אינו מובן שהכתוב מסיים אשר עשה ישראל לאמורי, ונראה דהנה יש לדקדק דכתיב אשר עשה ישראל ולא אשר עשו, ויש לומר דהנה במדרש והוא יושב ממולי ממלי כתיב כד"א בשם ה' כי אמילם, וברש"י קרובים הם להכריתני, ויש להבין שהרי לא עליהם היו הולכים ומואב ידעו מזה כמו שברש"י פ' בשלח אילי מואב יאחזמו רעד והלוא לא עליהם היו הולכים אלא שהיו מתאוננים ומצטערין על כבודן של ישראל, ומ"מ הרי יודעין שלא יכריתו אותם, וכן יש להבין דברי המדרש ואגרשנו מן הארץ לא הי' מבקש אלא לגרשם, שלא יכנסו לארץ, מה אכפת להו אם יכנסו לארץ או יהיו עוד רועים במדבר, וכאן לא שייך לומר שהיו מצטערין על כבודן של ישראל, שאדרבה הליכת ישראל במדבר היא יותר כבוד לישראל, ובמדרש שהיו אומה"ע אומרים על ישראל אלהות הן אלו שאין תשמישן אלא באש, אבל כיבוש הארץ הי' מלובש בטבע וכבר הי' לעולמים שאומה התגברה על זולתה ולקחו את ארצם ובני עשו ירשו את החורי ומואב את האימים ועמון את זמזומים, אבל הנהגת ישראל במדבר היתה יוצאת מהיקש הטבע לגמרי, ומובן שזה יותר כבוד לישראל, ועוד יש לדקדק בדברי המדרש ויגר מואב שפירש שהם נאגרים לעריהם שאין ויגר אלא לשון אסיפה, שנאמר אוגר בקיץ בן משכיל, ויש להבין מה השמיענו בזה יותר מפשוטו שדבר ידוע שעם המתיראין ממלחמה יחושו מפלט להם בערי מבצר: